אני בדרך אליך

התנעתי את הרכב ויצאתי מהחניה, כולי נסערת מהחדשות שהגיעו לאוזניי. מתנשמת ומתנשפת, אדומה וסמוקה, אני משחזרת בראשי את מאורעות היום.
"נער כבן 16 מבאר שבע נפגע היום בשעות הערב ממשאית השייכת לחברת "אוסם", נהג המשאית שלא הבחין בו, טען כי הנער רץ אל הכביש ולבש בגדים כהים שלא ניתן היה לראות. לנער פציעות בדרגה בינונית והוא עדיין מחוסר הכרה, כעת הוא מאושפז בבית החולים סורוקה שבעירו…"

כשאני נזכרת בדברי הכתב נעתקת נשמתי.
אני ממשיכה בדרך, נוסעת על 80 קמ"ש.

"תגידי, יש ביניכם איזה משהו?" שאלה רנן.
"בין מי?" אני שואלת, בקושי מבינה.
"בינך לבין רז אולי..?" היא ענתה, כאילו היה הדבר מובן מאליו.
זה באמת היה מובן מאליו. לא יכולתי להסתיר את המבטים ששלחתי לעברו בשיעור, ובעיקר שלא יכולתי להכחיש. אני שקרנית גרועה.
"אולי…" עניתי באדישות. לא רציתי לפתוח פה לשטן, כי בלב כל כך ייחלתי לזה..

"האור לא משתנה!!" אני צועקת בעצבים באוטו, למרות שאני שם לבד. לאחר שניות ספורות של חוסר סבלנות אני פותחת את החלון ומוציאה אצבע משולשת לעבר הרמזור הדפוק.
הכל דפוק.

"נו..?? תראי לי מה הוא כתב!!" התחננה רנן וקפצה על המיטה שלי בהתרגשות שאופיינית להתרגשות של החברה הטובה ביותר, אחרי שלבסטי שלה יש מישהו חדש בחיים.
"זה שום דבר.." חייכתי בעונג וצחקקתי,
כי "שום דבר" היה בעצם,
'חשבתי עליך כל היום בערך. למה לא הגעת לבצפר?'
רנן חטפה את המכשיר מיידי וקראה את ההודעה לעצמה ברפרוף.
יכולתי כבר לחזות מראש את האנחה המתמוגגת שפלטה מרוב התרגשות..
"מזל שאת חולה!!" היא אמרה וצחקה..

הוא התחלף. אני נוסעת במהירות של 100 קמ"ש עכשיו, ללא ספק יחרימו לי את הרשיון לחודשיים הקרובים. אני לא מאטה.

"ג'וני דפ כל כך אדיר!" אני אומרת בהתלהבות, אוחזת בידו של רז שצוחק ומתהלך אחרי.
"וזקן.." הוא חייך חיוך ערמומי.
"טוב, כן… קצת זקן.." הודיתי, והמשכנו ללכת על הטיילת, מחזיקים ידיים.
לא יכולנו להמשיך ללכת לשמע צלילי הגיטרה הקלאסית, כמה מטרים מאיתנו. התקרבנו בלהט אל נגן הגיטרה, הוא היה בן 40 בערך, וחבש כובע מעל ראשו עטור הראסטות.
כשסיים לנגן נתן לו רז שטר של 20 ש"ח והחמיא לו על יכולותיו המוזקליות, והנגן אמר בחיוך רחב "מה לא נעשה בשביל אהבה צעירה?" והסתכל על שנינו.
הסמקתי כשרז חיבק את כתפי ונישק אותי לראשונה על השפתיים.

דמעה זלגה על לחיי. מרחוק ראיתי רמזור ירוק שמשתנה לכתום, וכמה רגעים לפני שהספקתי לחצות אותו, לאדום. לא עצרתי למרות זאת.
עוד דמעה.

"אתם מה?!" שאלה רנן בתדהמה, תוך שהיא מנגבת את פניי הלחות בידייה ומנקה את האיפור המרוח.
"מה ששמעת!" עניתי באותו הטון, והמשכתי לבכות.
"למה לעזאזל רבתם??"
הושטתי לה את הסמארטפון כשעל הצג הייתה תמונה.
"מאיפה זה? מהחופשה באילת?" היא שאלה
הנהנתי.
"מי זאת?"
"אני.. כבר לא בטוחה.." עניתי.
"חשבתי שזו מישהי אחרת,
והתפתח וויכוח..
חשבתי שהוא שכח אותי.
כעסתי כל כך והוא נפגע על חוסר האמון שלי בו.
אני לא יודעת למה התפרצתי ככה. התמלאתי זעם וקנאה…"
"אוי לא.." ענתה רנן, וכבר לא הייתי צריכה להמשיך, כי היא הבינה לבד.
"תגידי לו שאת מצטערת ושאת מזמינה אותו הנה כדי לדבר", היא הפצירה בי.
שלחתי לו ללא היסוס, בעיניים אדומות מבכי:
"אני מצטערת. כל כך מצטערת. בוא נדבר על זה, בבקשה תבוא לכאן."

הגעתי לחניית בית החולים. חניתי בנכים, עברתי את בדיקות הביטחון ומשם רצתי בשיא המהירות לקומת האישפוזים.

"אני בדרך אליך" הוא רשם לי כעבור 2 שניות.

הוא לא הגיע בסוף.

רצתי במסדרון, עיוורת מדמעות, חיפשתי מישהו שיראה לי את הדרך אליו, עד שלפתע נתקלתי בה. הבחורה מהתמונה.
הייתי מבולבלת, לא הבנתי מה.. או מי.. ולמה..? הייתי חסרת אונים בנקודה הזו.
"הו, סליחה…" היא אמרה במבוכה, ורק כשהסתכלה ובחנה את פניי הבעתה השתנתה. היא פערה את עיניה בהבנה שהציפה אותה פתאום.
"את… את החברה?? אויש, איך לא זיהיתי! פיו, מזל שאת כאן. נעים להכיר, אני מאי!" היא אמרה בחיוך.
לא הגבתי.
"בת דודה רחוקה.. אני לא אתפלא אם אין לך מושג מה לעזאזל אני רוצה ממך.." היא אמרה בחיוך נבוך וצחקקה.
קפאתי לדברייה. ואז, צחקתי. נחנקתי עד דמעות.
ואז התמלאתי עצב. שוב בכיתי.
"היי!! היי… זה בסדר! בואי אחרי-" היא אמרה בדאגה, טפחה על גבי והובילה אותי במסדרון.
אילצתי את עצמי לשאול: "הוא.. ער..?"
"עכשיו כן. מוקדם יותר היום הוא מלמל את השם שלך בשנתו כמה פעמים." היא אמרה קצרות.
הגענו לחדר עם דלת פתוחה. בפנים ישבו אמא ואבא שלו, תשושים מעייפות, שתי אחיותיו הגדולות ואחיו הקטן, סבתא, דודה ואת השאר כבר לא זיהיתי.
כולם נשאו את מבטם אליי ופינו לי דרך למעבר,
ואז ראיתי אותו.
שכוב על המיטה, עם תחבושת סביב ראשו ואינספור צינורות מחוברים אליו.
מבלי לחשוב זינקתי עליו וחיבקתי אותו חזק, עד שהבנתי שאני מכאיבה לו. התכוונתי להרפות כשהוא רק חיזק את אחיזתו בי ולחש בקול צרוד:
"אף פעם לא רבים יותר על שטות כזו, זה ברור לך?"
צחקתי ובכיתי בו זמנית,
כל כך מאושרת על שהוא חלק מחיי.