אני, את והעולם- פרק 21

נשימות מעיקות התחילו להקשות עלי.
– – –
השביל המוכר של הבית הזכיר לי דברים, דברים שאדם היה מוכן למות בשביל לשכוח אותם.
אז, ניסיתי לחשוב על משהו אחר, משהו שינקה את המוח שלי. טיילור. משהו בו תמיד, בכול התקופה הזו, משך אותי אליו, כמו מגנט. באותו הלילה, שהוא מצא אותי שם, כמו איזה אדם בודד ועלוב הוא עזר לי. הנשיקה הראשונה ואז השניה…
אבל הייתי חייבת לעצור את הכול, כי הגעתי הביתה. אם אפשר לקרוא לזה בית.
מהחלונות נראה אור קלוש, והמכונית שלו חנתה בחצר. צעדתי אל עבר הדלת. היא הייתה פתוחה ונכנסתי אל הסלון. הגב שלו היה מופנה אליי. הוא התבונן על החצר שנשקפה מהחלון הגדול.
"אתה לא תתחמק מזה ככה."
הוא הסתובב כאילו היה מוכן להגעה שלי, כאילו זה היה ברור מאליו. הוא סקר אותי כאילו הייתי הדבר הכי מעניין בעולם. בלעתי את מעט הרוק שהיה לי בפה.
"אז באת…" אמר.
"הנה, אני כאן."
"אז אני מבין…" קטעתי אותו, "מה אתה מבין לעזאזל?!" צעקתי עליו.
לפתע היד שלו שלפה בזריזות סכין, את אותה הסכין. לא שמתי לב והוא התקרב אלי כהיא מופנת אל הגרון שלי.
"אל תקטעי אותי." מבט של איום עבר בעיניו. הוא המשיך, "אני מבין שהחבר הקטן שלך מצא אותי."
"חתיכת בן…" לפני שהספקתי להשלים את המשפט הוא תקע את הסכין בבטני, והתמוטטתי על הרצפה. הוא עמד מעליי למספר שניות והתחיל לחצות את החדר לכיוון היציאה.
זחלתי על הרצפה, תפסתי ברגלו והוא נחבט ברצפה. נאבקנו שנינו אחד בשנייה. ואז כשהרגשתי שהנה, אני עוד שניה חיה, הוא החטיף לי אגרוף ללסת ונפלתי שוב אל הרצפה.
נשימות קטועות נכנסו ויצאו מהחזה שלי. שכבתי דוממת כשמסביבי דם, רק דם.
"את יודעת אלי" אמר עם חיוך מרוצה על שפתיו. התבוננתי בו, והרגשתי את הדמעה שירדה מהעין שלי.
"אמא שלך…"
"תסתום את הפה שלך, אתה לא תדבר עליה." אמרתי רועדת.
"אמא שלך," המשיך. "היא הייתה בדיוק במצב שלך אחרי מה שעשיתי לה."
נתקפתי בהלה וזיכרונות מהילדות שלי שהתאמנתי להשכיח אותם כל כך הרבה שנים, צפו בחזרה.
ילדה קטנה, חוזרת מבית הספר ומוצאת את אמא שלה מדממת על הרצפה בדיוק כמוני.
"זה אתה…" הוא רצח את אמא שלי.
ובלי כול תגובה הוא יצא מהדלת. שמעתי את המכונית יוצאת מהחניה. פתאום שמתי לב שהפנים שלי רטובות מדמעות. ואז באותו הרגע, רציתי למות.