אני אריאל ועוד מישהו שמפריע פרק 7 – לחשוב על מוות ושלוש שניות.

***זיכרון****
( תשמעו את זה כמו בסרטים שיש קריין שמדבר עם הקול של הדמות בזיכרון ) .
לפני כמה שנים עברה עליי תקופה קשה מאוד , ניסיתי להתאבד , זאת הייתה הפעם הראשונה שלבתי על מוות ברצינות .
-עכשיו כאילו היא נכנסת לזיכרון –
חיכיתי שאמא שלי תצא מהבית עם אבא שלי -אז הם עדיין היו נשואים- בהרגשה שזה יהיה החיבוק האחרון שלנו .
נכנסתי לחדר שלי וסגרתי את הדלת , הוצאתי דף מכתביה מקושט וריחני והתחלתי לכתוב , כתבתי שם דברים שבחיים לא חשבתי שאני יספר .

כתבתי שאני כבר לא תמימה כמו שהם חושבים , שאני בוכה כל לילה לפני השינה , שאני יודעת שהם רוצים להתגרש , שאני יודעת שאחי היה חותך וורידים ועכשיו הוא אצל פסיכולוגית , שאני הילדת כאפות של השכבה , שכל המשפחה שלנו הפסיקה להיות משפחה מזמן , ושיהיה יותר טוב לכולנו אם אני ימות וישמור עליהם מלמעלה .

כתבתי לכל אחד מהמשפחה שלי משהו בנפרד , גם לחברה הכי טובה שלי אטל , וגם לאריאל ..
״ אריאלי..״ כתבתי , ״אתה לא ידעת כמה אהבתי ואני אוהבת אותך ואתה תדע , אבל כשאתה תדע אני לא יהיה פה יותר , גם ככה אף פעם לא היה לי סיכוי שמישהו מדהים כמוך ירצה מישהי כמוני , אל תהיה עצוב בגללי ״ . בתחתית הדף כתבתי ״ באהבה , דניאל ״ .

התחלתי לבכות והדמעות שלי השאירו סימנים קטנים של מים על הדף שמרחו כמה מהאותיות , נישקתי את הדף והשארתי צורה של שפתיים בליפסטיק ורוד , והתזתי עליו מהבושם שלי , שלא ישכחו את הריח שלי אף פעם .

ישבתי על המיטה וחשבתי , איך ?
איך אני יעשה את זה ? עם כדורים רוב הסיכויים שיחזירו אותי לחיות , שטיפות קיבה וכאלה , לחתוך וורידים זה כואב מדי .
הסתכלתי ימינה בחדות . החלון ! קומה רביעית , זה בטוח יצליח .
ברגע שאני קופצת , פאף , שלוש שניות ואני על הרצפה , שלוש שניות של חיים , שלוש שניות של צרחה, שלוש שניות של להתראות ואז האור הלבן .
נכנסתי לפייסבוק וכתבתי סטטוס , אין אחד שלא ידע שאני הולכת להתאבד , אין אחד שהציק לי ולא ידע שזה קורה בגללו . אין .
ישבתי על אדן החלון מזיעה , בוכה וצוחקת , כמו משוגעת או שיכורה, מנדנדת את הרגליים מצד לצד , מזמזמת איזה מנגינה לא מוכרת , ושוב צוחקת על עצמי ועל העולם .
״ אתם יודעים , נורא נורא אהבתי אותכם ״ אמרתי וצחקתי צחוק מתגלגל למרות שלא היה אף אחד בחדר ״ אבל אתם לא אהבתם אותי חזרה נו נו נו ״ אמרתי ועשיתי תנועות של נו נו נו עם האצבע כמו לילד קטן למרות שלא היה אף אחד בחדר עדיין .
״ דניאל !! אלוהים רדי מהחלון !!! ״ שמעתי את אמא שלי צורחת מלמטה . שיט . זה עניין של שניות עד שהיא תגיע לכאן . שמעתי את הצעדים של הכפכפים של אמא שלי ושל הנעליים הכבדות של אבא שלי רצים במדרגות , שמתי את המכתב על המיטה , ועמדתי על אדן החלון , אמרתי ״ שמע ישראל ״ ופתאום ההורים שלי נכנסו בריצה לחדר . מרוב בהלה החלקתי וכמעט נפלתי אבל החזקתי את החלון עם קצות האצבעות .
הטלוויזיה הייתה פתוחה וניגנה את השיר viva la vida של Coldplay .
ההורים שלי נכנסו לחדר וניסו לתפוס אותי , להרים אותי , שמעתי אנשים צורחים מלמטה וכמה ידידים שלי מהשכונה צורחים לי ״ אל תעשי את זה דניאלי ״ או ״ אל תקפצי ״ או סתם צרחות .
״תעזבו אותי !״ צרחתי על כולם ״ תנו לי למות !״ .
-המשך יבוא –