אני אוהב אותך

"אני אוהב אותך." הוא צעק לעברי, אך נראה כי איני יכולה להכיל את המילים הללו, אני לא יכולה להאמין לו, זה הרבה יותר מידי טוב מכדי להיות אמיתי.
"לא, אתה לא." אני עונה בעקשנות מיותרת, אני מניחה שחיכיתי לרגע בו הוא יומר כי הוא רק צחק, כי אין מצב שהוא באמת יאהב מישהי פגומה כמוני.
"מה אני צריך לעשות בשביל שתאמיני לי?" הוא שואל בצעקה, ואוחז בכתפיי.
הוא נראה כמעט נואש, כאילו, הוא לא בטוח מה עוד יוכל לעשות, בשביל לגרום לראשי האטום להבין זאת.
"אני צריך לרדת על בירכיי?"הוא שואל ונופל עליהן. "אני צריך להישבע כי איש מלבדך לעולם לא יוכל להחזיק בליבי? כי אני אשמח לעקור אותו ולהניח אותו בידייך."הוא אומר, ומניח את ידיי מעל ליבו. "ואולי אני צריך לעזוב, בשביל שתביני כי רגשותיי אמתיים וכי את מרגישה את אותו הדבר?" הוא שואל, ולאחר מכן, פשוט משחרר את ידי כאילו אין לו יותר כוח להמשיך ולהילחם.
אני לא אוכל לחיות בלעדיו, אני לא רואה מציאות בה הוא לא לצידי, אז למה אני לא יכולה לתת לו פשוט לאהוב אותי?
אולי בסופו של דבר נפגעתי יותר מידי, למרות שלאחר כל פעם נשבעתי כי דבר לא קרה.
אולי אני יודעת בתוכי כי מגיעה לו מישהי טובה יותר.
ואולי, אני פשוט באמת פגומה.
אולי אני פגומה מכדי להבין כי הוא הדבר הטוב ביותר שיכול לקרות לי.
"רק תגידי לי שיש סיכוי שיום אחד תוכלי לאהוב אותי בחזרה." הוא מתחנן.
"תגידי זאת, ואני אהיה מוכן לחזר אחרייך במשך שנים." הוא מוסיף, ונעמד על רגליו, מסתכל עליי מלמעלה, בזוג עיניים הדומות לשמיים.
"אתה יודע שחיזורים כאלו, בדרך כלל נגמרים שפיכת דמים ודמעות." אני אומרת. נראה כי סוף-סוף מצאתי את קולי, בדיוק בזמן, משום שהוא היה קרוב להיכנע.
"אני מבטיח לא לשפוך דם, אם את תבטיחי לא לבכות." הוא אומר ומנשק אותי קלות על ראשי.
"רק אם תישאר." אני ממלמלת, עיניי מופנות לרצפה,ואני מקווה שזו אינה מתיחה, משום שאם זו מתיחה, אני חוששת כי אמצא את עצמי תלויה, חסרת חיים בסוף היום הזה.
"עד מתי?" הוא שואל, קולו כמעט ולא נשמע, כאילו פוחד מן התשובה.
"כמה שתהיה מוכן להישאר."