אני אדם טוב יותר בזכותך

אני חושבת שאנחנו שיכורים, זאת אומרת, אני בטוחה שהוא שיכור, אך אני לא כל-כך בטוחה לגבי, אולי רק טיפונת, רק מספיק בשביל לעשות כמה דברים מטופשים, לא משהו מיוחד במיוחד, רק כמה דברים שנוכל לצחוק או להיתחרט עליהם בעתיד.
"אני חייב להודות שהם טעו," הוא אומר אפו מתחכך באפי."הם טעו כאשר אמרו שאת רעה." הוא מוסיף לאחר רגע, ולמרות שעד עכשיו ריחפתי,נהנתי מתשומת הלב שהוא נתן לי ורציתי לחיות בערב ההוא לנצח, המשפט ההוא החזיר אותי אל האדמה.
"אתה זה שטועה," אני אומרת ומוצאת את עצמי דוחפת אותי ממנו."אני רעה, ושבורה וכל שאר השטויות שהם סיפרו לך." אני אומרת ומוצאת את עצמי מפנה את גבי אליו, אני כל-כך שונאת אותו כרגע, על כך שהוא העלה את הנושא הזה, שהוא העלה אותו דווקא כשאהבתי אותו כל-כך.
"את לא," הוא אומר ותופס בזרועי."את נחמדה ומצחיקה ואת האדם הכי טוב שפגשתי בחיים שלי." הוא אומר, אני לא יודעת איך בכלל מצאתי את עצמי עם בחור כמוהו, הוא היה כל מה שאני לא הייתי, הוא היה בחור טוב, מהסוג ששומר על קשר עם ההורים שלו, עוזר לזקנות ואפילו מוצא זמן בשביל להציל חיות קטנות ומסכנות, הוא היה מושלם ואני הייתי בלגן מושלם, היו לי בעיות עם ההורים מהיום בו נולדתי, חיות רצות אל הכביש בשביל למותה, עיקר לא להיות בקרבתי.
"אתה פשוט לא מבין את זה, נכון?" אני שואלת בזמן שהוא מושך אותי אל חיבוקו. הוא לא אומר דבר, רק צוחק, לפעמים, אני לא יכולה שלא לחשוב שכל זה רק בדיחה אחת גדולה, שכל החיים שלי הם בדיחה.
"אני חייב להודות שלא, אני לא מבין את זה," הוא אומר וממשיך לצחוק, אך צחוקו נקטע לרגע, נראה שרעיון מתפתח בראשו."אבל אני בטוח שאת תוכלי להסביר לי." הוא אומר ומדגדג אותי, מנסה להקל את האווירה, אבל אני חייבת להודות שאני לא כמוהו, אני לא שיכורה שמחה.
נראה שלא חשוב באיזה מצב אני, אני תמיד אהרוס את המסיבה.
אנחנו נופלים אל הדשא, חיבוקו מרכך את הנחיתה עבורי, ואני חייבת להודות שכל הסיטואציה המטופשת הזו גורמת לי לצחוק מעט.
"הקטע הוא," אני לוקחת נשימה, לא בטוחה אם כדי לי לספר לו."שאתה גורם לי להיות טובה יותר." אני אומרת ולא מביטה בו, אני מפחדת ממה שהוא יחשוב עליי, מפחדת שאפחיד אותו בדביקות שלי.
"כשאני לצידך, אני בת אדם שונה לחלוטין," אני ממשיכה לדבר, אני לא כל-כך בטוחה למה, אולי אני פשוט לא רוצה לשמוע את מה שהוא יאמר."אני מניחה שאפשר להגיד שאתה הופך אותי לאדם טוב יותר." אני אומרת ומחייכת לעצמי, אני שותקת, נותת לו זמן לעכל את דברי ולהשיב, אך משום מה הוא לא אומר דבר.
אני מתיישבת בשביל להביט בו, הוא נראה שונה כאשר עיניו עצומות, הוא לא נראה שמח או עצוב, הוא פשוט נראה שלו ומבינה שהוא נרדם, כמה זה מתאים לו, לפספס רגע כל-כך חשוב.