אנורקסיה 2, בצל המוות- פרק 2

הכל סביבי שחור.
פשוט שחור.
ריק.
אני הולכת שם.
על שחור, על הריק.
ולפתע טום מופיע.
״היית צריכה להיות שם.״ הוא אומר לי בהחלטיות. ״את נטשת אותנו, את לא היית שם!״
״טום!״ אני רצה לחבק אותו אבל הוא זז שנייה לפני שאני נוגעת בו.
״תתרחקי ממני, את לא אחותי, את לא היית שם כשהייתי צריך!״
״טום…!״ אני מנסה להתגבר על המחנק בגרון.
״טומי, תעזוב את אחותך״ אני שומעת לפתע את קולה האהוב של אמי.
״אמא?״ אני מסתובבת לאחור ורואה אותה.
״אמא!״ אני רצה לחבק אותה אבל היא מרחיקה אותה ממני.
״מצטערת, את לא היית שם איתנו…״ היא אומרת וניגשת לצד טום.
״אני יודעת…אני כל כך…כל כך…מצטערת…״ אני כבר לא שולטת בבכי. ״אני כל יום אוכלת את עצמי בגלל זה…אמא!!!״ אני צועקת לה אבל היא רק מנידה בראשה ומתרחקת משם.
״אמא…אמא!!!״ אני מתעוררת במיטה שלי כולי זיעה קרה.
״ליז? ליז! הכל בסדר?״ אני קולטת את אבא שלי יושב לידי ושואל אותי בדאגה.
אני מסתכלת עליו במבט חושב ומחבקת אותו חזק בפתאומיות שמפתיעה אותי ואותו.
בהתחלה הוא קצת המום, כמוני, אבל הוא מתטעשת במהירות ומתחיל ללטף את הגב שלי בצורה אבהית. ״הכל יהיה בסדר חמודה שלי…הכל יהיה בסדר…די…ששש׳….״ אני מרגישה את הדמעות החמות זולגות במורד לחיי.
״אני מתגעגעת אליהם אבא…אני כל כך מתגעגעת…״ אני ממלמלת תוך כדי בכי.
״אני יודע, חמודה, אני יודע…״ הוא אומר לי בקול מרגיע.
״רוצה לרדת איתי למטה, לראות טלוויזיה?״ הוא שואל אחרי שאני נרגעת.
אני מהנהנת בראשי, מוחה ביד רועדת את הדמעות האחרונות שנשארו.
אנחנו יורדים ומתיישבים על ספת העור השחורה ואבא שלי מדליק את הטלוויזיה.
המסך זז אבל המוח שלי לא קולט את הדברים שזזים שם. הוא עסוק בלא לחשוב. שלא יהיה כואב.
"ליז, את רוצה שאני יעיר אותך מחר לבית הספר או שאת מעדיפה להשאר בבית?" אבא שלי שואל.
אני מהנהנת בראשי ושנייה לאחר מכן אני כבר עמוק בשינה ללא חלומות.
למחרת בבוקר אני מתארגנת במהירות. הולי וטים נשארו בבית לישון ואבא מסיע אותי לבי"ס.
"את תסתדרי?" הוא שואל אותי כשאני יורד.
"כן אבא, אני כבר ילדה גדולה…" אני מחייכת אליו חיוך מרירץ
"אני יודע" הוא מחייך ונוסע משם.
ני נושמת עמוק ונכנסת למבנה הגדול של תיכון ברוק והולכת למזכירות לקבל את המפתח ללוקר שלי. כשאני מקבלת אותו אני הולכת אליו ושמה בו את התיק ומשאירה אצלי רק את הדברים שאני צריכה לשיעור מתמטיקה.
אני מספיקה ללכת כמה צעדים כשפתאום מישהו נתקע בי ואני נופלת על הרצפה כשהדברים שלי מתפזרים סביבי.
"היי, חשבת להסתכל פעם לאן את הולכת?" מישהו עוזר לי לסדר את הדברים.
"היי, חשבת פעם להקשיב לעצות של עצמך?" אני שואלת חזרה כשאני מסתכלת על מי שהפיל אותי. עליו. יש לו שיער שחור ועיני שקד.
"היי…לא ראיתי אותך קודם…את חדשה כאן?" הוא שואל בחיוך.
"היי, אפשר להפסיק עם ה'היי'?"
הוא פולט צחוק חמוד "כן, אני מניח שאפשר להפסיק עם ה'היי'…"
"אני שמחה," אני מחייכת אליו, "כן, אני חדשה כאן," אני מושיטה לו את ידי "השם הוא ליז"
"דייב" הוא לוחץ את ידי.
"אז דייב…" אני אומרת אחרי שתיקה קצרה "אתה יודע במקרה איפה הכיתת מתמטיקה להקבצה ב'?"
הוא שוב צוחק ואני לא מבינה למה "כן, במקרה זאת גם הכיתה שלי, בואי אני ילווה אותך"
אנחנו עולים קומה ונכנסים בדלת הראשונה מימין.
"סליחה על האיחור המורה, פשוט עזרתי לתלמידה החדשה למצוא את הכיתה" דייב אומר ומתיישב במקום שלו.
המורה תוקע בו מבט רצחני ואז מעביר אותו אליי. "אני מעדיף שלא יאחרו אצלי בשיעור, אבל מכיוון שזה יומך הראשון אני לא יהרוס לך אותו אז פשוט תתפסי מקום ותהיי תלמידה טובה." הוא אומר בקול רגוע כזה שנשמע שהוא מתאפק לא לצעוק.
אני תופסת את המקום היחיד שפנוי, שנמצא בשורה הראשונה, ועושה את מה שהוא אמר לי לעשות. אני שותקת.