אנהי – פרק 27
באחוזת אלרקון:
גבי: היכנס.
כריסטופר: איך את? יותר רגעה? והוא מתיישב לידה
גבי: כן,אבל עוד לא שחכתי מה קרה.
כריסטופר: גבי…
גבי: שום,גבי,אני לא אסלח לך בחיים כי הרסת את כל החלומות שלי שחלמתי עליהם שהייתי קטנה.
כריסטופר: אני מאוד מצטער.
גבי: אתה לא מצטער כי אתה שמח על כל מה שקרה.
כריסטופר: אני מאושר בשביל,דול,אבל אני מאוד מצטער בשבילך.
גבי: אני לא רוצה לדבר על זה.
כריסטופר: מה את רו… והיה דפיקה בדלת
גבי: תפתח.
לוסיה: היי..
כריסטופר: מה שלומך?
לוסיה: בסדר,איך היא?
כריסטופר: גרועה,אני משאיר לך אותה.
לוסיה: בסדר… מה קורה?
גבי: רעה!
לוסיה: רבתם?
גבי: מה את חושבת? הוא חושב שאני ישתוק עם עד עכשיו לא אמרתי לו כלום.
לוסיה: גבי,את ידעת טוב מאוד למה את ניכנסת ואת ידעת שהוא אוהב את ההיא ולא אותך.
גבי: תודה על הכנות שלך! כשהיא אומרת את זה בציניות
לוסיה: אני אומרת לך את זה רק בשביל שתפתחי את העיניים ולא תסביל יותר ממה שאת סובלת עכשיו.
גבי: אני לא יודעת מה אבל אני יעשה הכל בשביל שהוא יהיה שלי כמו מה שהוא צריך להיות,בעל!
בדירה של אנהי ופאבלו:
אנהי: חושבת שהיא יכולה לשחק איתי משחקים… והיא מורידה את המעיל בכעס
פאבלו: אנני,זאת את?
אנהי: כן!
פאבלו: מה קרה? כשהוא הבין שהיא עצבנית וכועסת
אנהי: עשו לי עשיו הפתעה מאוד לא משמחת.
פאבלו: את מתכוונת לאישתו שלך אבא שלך?
אנהי: הוא לא אבא שלי!
פאבלו: בסדר,של האדון הזה.
אנהי: כן,היא השמינה אותי בשביל לדבר איתו,באיזה חוצפה היא עושה את זה מבלי שאני ידע?!
פאבלו: אבל דיברתם?
אנהי: כן,ואמרתי לו כל מה שאני חושבת ומרגישה כלפיו!
פאבלו: מה אמרת לו? אני מקווה שמה שאני חושב לא קורה.
אנהי: אתה חושב נכון,אמרתי לו כמה שאני שונאת וכועסת אליו ושבשבילו אני לא קיימת והוא בשבילי.
פאבלו: למה אמרת את זה?
אנהי: כי זה מה שאני מרגישה!
בבית החולים:
סולדד ישבה בחדר יחד עם דולסה ששכבה במיטה וישנה ופיתאום היא תקחה את עינייה ואמרה "איפה אני?" בקול חלש ועייף
סולדד: דול,ילדתי! והיא החלה להתרגש
דולסה: מה אני עושה כאן? איפה אני?
סולדד: את נימצאת בבית החולים.
דולסה: בית חולים? למה?
סולדד: עברת תאונה מאוד קשה לפני כמה חודשים והיית בתרדמת עמוקה ורק היום התעוררת.
דולסה: אני הייתי בתרדמת? שהיא לא מבינה כלום ממה שמתרחש
סולדד: כן,דול,את לא מבינה כמה חשקתי ברגע הזה ליראות את עינייך פקוחות ולדבר איתך.
דולסה: אבל.. מי את?! אני מכריה אותך?
החייוך וההתרגשות נעלמו מסולדד ברגע אחד והיא אמרה "מה ז"א מי אני? אני אמא שלך."
דולסה: אמא שלי? איפה,אנני?
סולדד: כן,אני אמא שלך את לא זוכרת אותי?
דולסה: אני לא יודעת מי אני,אני רק רוצה ליראות את,אנני.
סולדד: את זוכרת את,אנני?
דולסה: כן,היא החברה הכי טובה שלי.
סולדד: חכי רגע!.. דוק!… ארמנה!!
הרופא: מה קרה?
סולדד: היא התעוררה אבל משהו מוזר קרה לה.
הרופא: רגע,דולסה,מה שלומך? איך את מרגישה?
דולסה: דוק,מה קורה לי? למה אני לא מזהה את אמא שלי?
הרופא: את לא זוכרת מי האישה הזאת?
דולסה: לא,היא טוענת שהיא אמא שלי אבל אני לא מכירה אותה.
הרופא: את זוכרת משהו או מישהו?
דולסה: כן,את,אנני.
הרופא: את רוצה ליראות אותה?
דולסה: כן,אני רוצה שהיא תסביר לי מה קורה כאן.
הרופא: אני כבר מצלצל אלייה שתבוא.
דולסה: תודה.
הרופא: בואי איתי. והם יצאו מהחדר
בחזרה לדירה של אנהי ופאבלו:
פאבלו: נירגעת?
אנהי: כן,סליחה שדיברתי אלייך ככה.
פאבלו: זה בסדר,אני מבין את הבצב שאת נימאצת בו וזה קשה.
אנהי: אני גם לא הכנתי לנו אוכל בגלל כל זה.
פאבלו: לא משנה אני יכול ללכת לחנות כאן וליקנות לנו משהו לעכשיו.
אנהי: אז אני יערוך את השולחן.
פאבלו: בסדר,אני כבר חוזר.
אנהי: הוא בטח שכח כסף. כשהיא שמע דפיקה אחרי כמה דקות וכשהיא פתחה היא אמרה "שכח את הכס..אתה?!"
אלפונסו: אפשר להיכנס?
אנהי: כן,כנס.
אלפונסו: דירה יפה.
אנהי: תודה.
אלפונסו: את לבד?
אנהי: כן,פאבלו,יצאה שנייה לחנות ליקנות משהו.
אלפונסו: אז אנחנו יכולים לדבר?
אנהי: לדבר? על מה יש לנו לדבר?
אלפונסו: אנני,אני צריך לדעת מה את מרגישה כלפיי!
אנהי: אממ…
בחזרה לבית החולים:
סולדד: מה יש לה,ד"ר?
הרופא: היא סובלת מבעייה בזיכרון.
סולדד: מה ז"א?
הרופא: היא שכחה הכל,היא פשוט לא זוכרת אף אחד וכלום מהחיים שלה.
סולדד: אז איך היא זוכרת את,אנני?
הרופא: איך שהבנתי הקשר שלהן היה מאוד עדוק ועמוק,נכון?
סולדד: כן..
הרופא: ובגלל הקשר העדוק שלהם ולכן היא זוכרת אותה אבל אני לא יודע מה היא תזכור ממנה אולי תקופה אחרת מהחיים או את התקופה שלהן לפני כל מה שקרה.
סולדד: מה לעשות עכשיו?
הרופא: רק לחכות,אני הילך לצלצל לאנהי וניראה מה קורה.
סולדד: בסדר.
בחזרה לאחוזת אלרקון:
לוסיה: טוב אני הולכת,עם את צריכה משהו תתקשרי.
גבי: בסדר.
לוסיה: ביי,אני אוהבת אותך.
גבי: גם אני.
כריסטופר: היא נירגע? שהוא חיכה לה במסדרון
לוסיה: כן,אבל אל תיכנס אלייה כי עדיף שהיא תנוח ועוד במצבה.
כריסטופר: את צודקת,רוצה לשתות משהו?
לוסיה: לא,אני צריכה ללכת אבל תודה בכל זאת.
כריסטופר: אין בעד מה.
לוסיה: אה.. אל תמשיך לפגועה בה כי עם אני אדע שהיא שוב נישברה או משהו בסגנון יהיה לך עסק איתי,ברור?!
כריסטופר: את כל כך אוהבת אותה?
לוסיה: כן,בשבילי היא המשפחה היחידה שיש לי ובשבילה אני מוכנה לעשות הכל!
כריסטופר: אל תידאגי מחר הכל יהיה אחרת.
לוסיה: אני מקווה,לילה טוב.
כריסטופר: גם לך.
בחזרה לדירה של אנהי ופאבלו:
אלפונסו: מה את מרגישה כלפי?
אנהי: סליחה,באיזו חוצפה אתה בא לכאן ועוד שואל אותי את השאלות האלה?!
אלפונסו: אני רוצה לדעת מה את מרגישה כלפי.
אנהי: אני לא חייבת ולא רוצה לענות על השאלה המטופשת הזאת.
אלפונסו: אנני,בבקשה תעני לי.
אנהי: אוקיי,אני מחבבת אותך כמו כל אדם שמחבב בן ממשפחתו.
אלפונסו: "מחבבת",זה הכל?
אנהי: מה ציפת שאני אגיד לך שאני אוהבת אותך?
אלפונסו יתקרב אלייה ואמר לה "כן!"
אנהי: לא,זה..לא נכ..נכון.! שהיא התבלבלה מהקירבה שלו
אלפונסו: תסתכלי לי בעיניים ותגידי לי שאת לא אוהבת אותי.
אנהי: אני…אני לא.. אוהבת אותך.
אלפונסו: רואה?! את אפילו לא יכולה להסתכל לי בעיניים מרוב השקר הזה.
אנהי: זה לא שקר,אני לא אוהבת אותך! כשהיא מסתכלת על תוך עיניו
אלפונסו: בואי ניראה מה תגידי אחרי זה. והוא נישק אותה
פאבלו פתח את דלת הדירה וכשהוא ניכנס הוא לא האמין למראה עינייו,הוא לא האמין שאנהי עושה לו את זה וכל הדברים שהיו בידייו נפלו והשניים הפסיקו את הנשיקה כששמעו רעש
בשכונת "לה וידה":
פקונדו: בבקשה.
****: תודה וערב טוב.
פקונדו: גם לך,גברת.
קרינה: ערב טוב,גברת.
****: ערב טוב.
פקונדו: היי.
קרינה: היי,אני עייפה כל כך.
פקונדו: בואי שבי,איפה היית שאת כל כך עייפה.
קרינה: הלכתי לעשות כמה דברים ועיקבו אותי יותר ממה שחשבתי.
פקונדו: קרה משהו?
קרינה: לא,זה קשור לבית ולבנק.
פקונדו: עכשיו אני מבין.
קרינה: סולה,לא התקשרה?
פקונדו: לא,הטלפון לא צילצל היום.
קרינה: אתה לא רעב?
פקונדו: כן,חשבתי עכשיו לסגור את החנות וללכת להכין לי משהו.
קרינה: רוצה לאכול איתי?
פקונדו: לא,זה בסדר לכי לנוח.
קרינה: גם אני רעבה ולא ממש מתחשק לי לאכול לבד.
פקונדו: אז תתקדמי ואני יסגור את החנות בינתיים.
קרינה: בסדר,מה אתה חושב על מרק פטריות?
פקונדו: נישמע לי טעים מאוד.
קרינה: אז אני הילך להכין.
פקונדו: בסדר.
בבית של פרנקו ומשפחתו:
פרנקו: אנחנו חוזרים לארה"ב!
מלווינה: מה?!
פרנקו: סידרתי היום הכל ויש כבר כרטיסים.
מלווינה: אתה חושב בכלל מה אתה עושה?
פרנקו: כן,אין לי מה להישאר כאן יותר,אנהי,לא רצה לשמוע מאיתנו כלום ואני את שלי עשיתי.
מלווינה: מה עשית?! אתה מוכן להסביר לי.
פרנקו: באתי,מצאתי את הבת שלי,היא יודעת שאני חיי אבל לא רוצה שזה יהיה ככה,דיברתי איתה והיא רוצה שאני יחזור ל"קבר".
מלווינה: וזהו אתה מרים ידיים! במקום להילחם בשביל להחזיר את הבת שלך אלייך ולהשלים את כל התקופה ההיא שגזלת לך ולה אתה בורח.
פרנקו: אני לא בורחאני סיימתי את המשימה שהצבתי לעצמי.
מלווינה: זהו,דיברת איתה וזהו? אני לא מכירה אותך,זה לא הפרנקו שאני מכירה.
פרנקו: ככה אני וזה הפרנקו היחיד שיש.
מלווינה: לא,פרנקו,שאני הכרתי הוא אמיץ ונלחם להשיג את המטרות שלו!
פרנקו: עדיף שתלכי לאסוף את הדברים כי אין זמן.
מלווינה: אני לא הולכת לאסוף שום דבר כי אני לא עוזבת!
פרנקו: מה את אומרת? אין לך מה להישאר כאן.
מלווינה: עם הבת שלך לא מעניינת אותך אז אותי היא כן מעניינת!
פרנקו: היא הבת שלי לא שלך.
מלווינה: זה נכון אבל אני רוצה לתקן משהו שקרה גם בגללי ולכן היא מעניינת אותי יותר ממה שאתה חושב.
פרנקו: מלווינה!..מלווינה!!
בחזרה לדירה של אנהי ופאבלו:
אנהי: פאבלו,זה לא מה שאתה חושב!
פאבלו: אני לא מאמין,אני לא… והוא הלך
אנהי: פאבלו,חכה רגע!
אלפונסו: תעזבי אותו,סוף סוף הוא הבין שאת שלי!
אנהי: אתה בסדר? אתה שומע מה אתה אומר בכלל?!
אלפונסו: כן,שאת עכשיו שלי.
אנהי: אני לא שלך ולא של אף אחד!
אלפונסו: אבל..
אנהי: אבל כלום! אתה הולך מכאן ומיד!
אלפונסו: זה לא ישאר ככה. והוא הלך
אנהי: מה אני עושה עכשיו?… אני מריכה לתפוס אותו! והיא מחייגת אליו
בחוף הים:
פאבלו הלך לאורך החוף כשהו ניזכר בכל הרגעים שלו ושל אנהי יחד הטובים והפחות טובים ועד הנשיקה שלה עם אלפונסו והדמעות זולגות,הוא לא האמין שאנהי עשתה את זה הוא פשוט לא מאמין ואמר "אנהי,למה? אחרי כל מה שחווינו יחד זה לא היה צריך להיות ככה,לא ככה!" והפלאפון שלו צילצל וכשהוא בדק מיזה היה רשום "אהובתי" והוא לא ענה והתיישב על החול כשמבטו מופנה לים השקט
בחזרה לדירה:
אנהי: נו נו,תענה כבר!.. איפה הוא יכול להיות?! איפה?! אהה,בחוף הים.
בחזרה לפרנקו ומשפחתו:
פרנקו: נירגע?
מלווינה: כן, למרות שהייתי רגועה.
פרנקו: אז את תעזרי לי לארוז.
מלווינה: אני לא שיניתי את דעתי ואני גם לא ישנה אותה.
פרנקו: את לא תישארי כאן לבד.
מלווינה: יש לי את הבן שלי שהוא אף פעם לא משאיר ולא נותן לי את ההרגשה שאני בודדה.
פרנקו: מלווינה…
מלווינה: פרנקו,עד שאני לא יצליח לפייס בינך לבין הבת שלך אני לא ירגע גם עם אתה לא רוצה ככה.
פרנקו: אני רוצה את זה יותר ממה שאת חושבת.
מלווינה: אז תן לי לעזור לך אבל עם אתה לא תתן לי לעשות זאת אני לא יכולה לעשות כלום.
פרנקו: אז תעזרי לי,בבקשה.
מלווינה: אני אעשה הכל אבל הכל בשביל שהיא תהיה לצידך שוב וכמו שהיה צריך להיות.
פרנקו: תודה.
אנדרס: מאמא…
מלווינה: מה קרה,חמוד?
אנדרס: היה לי סייוט.
פרנקו: אויי..מסכן,בוא אל,אבא.
אנדרס: אני יכול לישון איתכם?
פרנקו: אתה יכול.
מלווינה: יש לך חדר,לא,יקירי.
אנדרס: למה,אבא מרשה לי.
מלווינה: לא!
פרנקו+אנדרס: בבקשה!
בחזרה לחוף הים:
אנהי הגיעה לחוף הים שהיא בחיפוש אחר פאבלו עד שהיא מוצאת אותו יושב בחוף בוכה ושבור היא התקרבה אליו,התיישבה לצידו ואמרה "פאבלו…"
פאבלו: אל תגידי לי כלום,אני לא רוצה לדעת או לשמוע כלום!
אנהי: אנחנו צריכים לדבר.
פאבלו: אני יודע כבר מה תגידי שאנחנו צריכים להיפרד.
אנהי: בחיים לא! אפילו לא חשבתי על המילה הזאת ו.. וכדי שנילך לדירה לדבר כי אנחנו באמצע החוף וזה לא המקום האידאלי.
פאבלו: לא היום,נדבר מחר כשניהיה יותר רגועים.
אנהי: לא,זה צריך להיות היום!
כעבור כמה זמן הם כבר הגיעו לדירה ופאבלו אמר "אנחנו כאן,תדברי."
אנהי: קודם כל בוא נירגע! פאבלו,מה שראית זה לא היה בדרך שאתה חושב ההפך..
פאבלו: אנני,התנשקתם! ובשביל זה צריך שתי אנשים ואת היית נוחכת בסיפור.
אנהי: נכון,אתה צודק אבל אי לא רציתי שזה יקרה הוא הפתיעה אותי כשביקשתי ממנו שיעזוב אותי במנוחה.
פאבלו: אני לא מבין מה הוא עשה כאן.
אנהי: הוא בא לידרוש ממני את הרגשות שלי כלפיו וכשאמרתי לו שאני לא אוהבת אותו ושאני מחבבת אותו בגלל שהוא בן דודי הוא הגיב בצורה שלא ציפית לה ואז הוא נישק אותי.
פאבלו: למה פתחת לו את הדלת?
אנהי: זה קרה אחרי כמה שניות שהלכת אז חשבתי שלא לקחת כסף וכשפתחתי הוא הופיעה ולא ציפית לזה.
פאבלו: זה לא משנה כלום. והוא קם ממקומו
אנהי תפסה אותו ואמרה "מה זה אומר?"
פאבלו: שזה ניגמר,אני לא יכול לחיות יותר ככה עם המחשבה שבכל רגע את יכולה לעזוב אותי בשבילו,לא עוד.
אנהי: מה? פאבלו,אתה לא יכול לעשות לי את זה לא אחרי כל מה שעברנו בשביל להיות יחד!
פאבלו: אני יודע שזה קשה אבל אנחנו צריכים להתרחק קצת אחד מהשני כדי לחשוב או משהו אחר.
אנהי: אני לא צריכה לחשוב על כלום ובטח שלא על הרגשות שלי כלפייך ועם אתה צריך את זה בסדר..תישאר,אני הילך לבית הישן שלי.
פאבלו: לא,אני מעדיף ללכת לבית מלון או משהו אחר אני חייב לצאת מכאן.
אנהי: בסדר,אבל רק תדע שאני אוהבת אותך כמו שאף פעם לא אהבתי אבל אני לא ישפיל את עצמי יותר ממה שאני יכולה.
פאבלו: אה הא.. והוא הלך
אנהי: תחזור,בבקשה,אל תשאיר אותי לבד.
תגובות (2)
כמה פרקים העלת! יפה מאוד אהבתי. הסיפור שלך ממש מעניין
תודה רבה. שמחה שאהבת…