אנהי – פרק 15

בבית המלון:
פרנקו: מלווינה,אני הולך.
מלווינה: כל כך מהר?
פרנקו: כן,אני צריך לעשות כמה דברים לפני שהלילה הירד.
מלווינה: אוקיי.
פרנקו: ביי,אנדרס,ביי.
אנדרס: לאין אתה הולך,אבא?
פרנקו: אבא,הולך לעשות משהו וחוזר,בסדר?
אנדרס: ונשחק כדורגל?
פרנקו: ניראה,טוב ביי.
מלווינה: תשמור על עצמך,ביי.
פרנקו: איפה אני יתחיל לחפש? בשכונה!

בשכונת "לה וידה":
פקונדו: אני לא מאמין שזה קרה.
קרינה: גם אני לא.
פקונדו: אני מאוד חושש ממה שיקרה אחרי שהיא תתעורר.
פקונדו: נקווה רק לטוב.
קרינה: עם היא תתעורר ולא תרגיש את הרגליים?
פקונדו: לא,לא,אל תחשבי על זה ההפך אנחנו צריכים להיות חזקים בשבילה.
קרינה: אני פשוט לא יכולה להוציא את המילים האלה מהראש.
פקונדו: טוב,תלכי להתקלח ולנוח אני בינתיים הילך לחנות.
קרינה: אתה לא הולך לנוח?
פקונדו: צריך גם להרוויח כסף ללחם.
קרינה: נעזור לך?
פקונדו: לא,לכי לנוח.
קרינה: ביי.
פקונדו: לילה טוב.
קרינה: כן,אה.

באחוזת אלרקון:
כריסטופר: מה קרה?
אלפונסו: סוף סוף… היא במצב קשה.
כריסטופר: איך זה קרה?
אלפונסו: אין לי מושג.
כריסטופר: באיזה בית חולים היא?
אלפונסו: ב"לוס".
כריסטופר: טוב,ביי.
אלפונסו: חכה,אני בא איתך.
גבריאלה: בנים,לאין אתם הולכים?
כריסטופר: מאמא,נדבר אחר כך.
גבריאלה: סליחה,כריס,לא ישנת בבית ואני רוצה הסבר.
כריסטופר: אחר כך נדבר,ביי.
גבריאלה: אבל… אחחח הילדים האלה.

בבית החולים:
הרופא: בוקר טוב.
אנהי: גם לך,איך היא,ד"ר?
הרופא: היא ניכנסה לתרדמת.
אנהי: לא,איך?
הרופא: כניראה שהיא ניכנסה לשינה עמוקה מבלי שנשים לב.
אנהי: ומה עכשיו?
פאבלו: אנני,תרגעי בשביל שתוכלי להבין הכל.
אנהי: כן,ד"ר,תגיד לי הכל.
הרופא: אין מה לא הוסיף רק נקווה שהיא תתעורר בקרוב.
אנהי: ומה זה אומר?
הרופא: שאי אפשר לדעת מתי היא תתעורר.
פאבלו: ואפשר לראות אותה?
הרופא: כן,אבל אחד אחד ולא יותר מחמש דקות.
אנהי: אני יכולה להיכנס?
הרופא: כן.
פאבלו: לכי.
אנהי: כן…
הרופא: טוב,אני חייב להמשיך בעבודה שלי.
פאבלו: כן,תודה על הכל.
אנהי ניכנסה לחדר שבו דולסה הייתה היא ראתה אותה עם סימנים בפנים ואיך שהיא שוכבת על המיטה בחדר הקר הזה ושהמכשיר משמיעה צליל של מתח,אנהי ליטפה את פניה של דולסה ואחזה בידה הקרה ואמרה בקול "דול,תסלחי לי על כל מה שאמרתי לך אתמול,אני זקוקה לך,בבקשה,אל תשאירי אותי לבד,לא את…את יודעת במה נזכרתי? איך היינו רצות ביחד בחוף הים כשהאמאות שלנו דאגו לנו בגלל שחזרנו לפנות בוקר?… את זוכרת? וגם שאמרנו שנספר על הנשיקה הראשונה שלנו וכל זה?… איי,דול… ושהבטחנו זו לזו שתמיד נספר את האמת? אז אני רוצה לגלות לך סוד ששמרתי עד עכשיו,נכון אמרת לי שהחלום שלך להיות דוגמנית בשביל שתוכלי לפרנס את אמא שלך ולעזור לסנדקים שלי? אז הכנתי לך הפתעה אבל בשביל שתראי אותה אני צריכה אותך כאן בריאה ושלמה,בבקשה,תהיי חזקה כמו שתמיד היית ואל תתני לשום דבר להחליש אותך…" והדמעות חנקו את גרונה של אנהי אבל היא המשיכה לדבר ואמרה "אומרים שהאנשים שנכנסים לתרדמת שומעים כל מה שאומרים לך אז כל יום אני יבוא ונרכל קצת ביחד,בסדר?…"
האחות: סליחה,אבל את צריכה לצאת.
אנהי: למה?
האחות: אנחנו צריכים לקחת אותה לבדיקה כללית.
אנהי: אה,ניבהלתי לרגע,טוב אני יוצאת,צ'או,אחותי.
כריסטופר: שלום,את יכולה להגיד לי איפה שוכבת,דולסה מריה?
המזכירה: רק רגע,בבקשה.
אלפונסו: אחי,תירגע.
כריסטופר: אני לא יכול.
המזכירה: היא נימצאת בסוף המסדרון ימינה חדר מס' 6.
כריסטופר: תודה.
אלפונסו: כריס… שהוא ברח לו
פאבלו: נו,איך היא?
אנהי: היא ניראת חיוורת עם סימנים בכל הגוף ובפנים.
פאבלו: אבל נירגעת קצת שראית אותה?
אנהי: כן.
כריסטופר: הינה,אנני.
אלפונסו: חכה!
כריסטופר: אנני…
אנהי: כריס.
כריסטופר: איך היא? ראית אותה?
אלפונסו: היי.
אנהי: כן,רק עכשיו יצאתי ממנה והיא בסדר רק ש…
כריסטופר: רק ש?…
אנהי: היא בתרדמת.
כריסטופר: לא יכול להיות,איך זה קרה ולמה?
אנהי: איך שאנחנו יודעים מזה שדרס אותה זה היה בלי כוונה היא הופיעה לו באמצע הנהיגה מבלי שהוא ישים לב כי היה חשוך ולא הצליח לבלום בזמן.
כריסטופר: איפה הוא? אני יהרוג אותו!
אלפונסו: אומרים לך שהוא לא ראה אותה בגלל שהיה חשוך.
פאבלו: והוא לא אשם גם לך ולי ולכל אחד אחר זה היה יכול לקרות.
אלפונסו: מה אתה עושה כאן בכלל? דול,לא קשורה אלייך
אנהי: פונצ'ו,תירגע,כי הוא היחיד שהיה איתי ברגעים האלה והוא כן קשור אלייה כל עוד הוא קשור אליי!
אלפונסו: היחיד? כי את לא אמרת לאף אחד אחר.
כריסטופר: מספיק! אחר כך תריבו לא עכשיו,אני הולך לבדוק מה אומר הרופא.
אנהי: בוא,פאבלו,כי יש כאן אנשים שהמחשבה שאני נימצאת לידם מחניקה אותי.
פאבלו: בואי,עיניים יפות.
אלפונסו: "עיניים יפות"… עוד אחד.

בחזרה לשכונה:
פרנקו: אדוני?…
****: כן?
פרנקו: אתה גר כאן?
****: כן,במה אני יכול לעזור לך?
פרנקו: אתה מכיר את כולם בשכונה הזאת?
****: כמעט.
פרנקו: אתה מכיר את,אליסיה ואנהי פונטה?
****: כן,אני מכיר.
פרנקו: הן גרות כאן?
****: הן גרו עד לפני כמה חודש.
פרנקו: איפה הן? הן עברו לגור במקום אחר?
****: אנהי,כן אבל,גברת אליסיה,ניפטרה לפני חודש.
פרנקו: מה? למה?
****: הגברת,חלתה במחלת הסרטן לפני כמה שנים והמחלה לקחה אותה.
פרנקו: אני לא מאמין.
****: אתה מהמשפחה שלך? סליחה על השאלה.
פרנקו: כן,קרוב מאוד!
****: אני מצטער.
פרנקו: תודה,טוב אני מודה לך על הכל,תודה.
****: בבקשה,אדוני.
הבלש: סליחה,אדוני?…
****: כן.
הבלש: אני יכול לשאול אותך שאלה?
****: בבקשה.
הבלש: מה האדון הזה רצה?
****: הוא שאל על,גברת אליסיה והילדה שלה.
הבלש: תודה על התשובה.
****: בבקשה.
הבלש: הלו?
אדוארדו: כן,אנטוניו.
אנטוניו: לפני כמה דקות הוא הגיעה לשונת "לה וידה" ושאל על,גברת אליסיה והבת שלה.
אדוארדו: אז הוא יודע כבר את האמת?
אנטוניו: כן,הוא שאל איש אחד שגר כאן.
אדוארדו: טוב,תמשיך לעקוב אחריו.
אנטוניו: בסדר,ביי.
אדוארדו: רק הגעת וכבר אתה מחפש אותן אבל הפעם אני לא יתן לך לקחת אותה,לא אותה כי אחת כבר לקחת אותה ממני!

בחזרה לבית החולים:
פאבלו: מספיק,עיניים יפות,אל תתייחסי למה שהוא אמר וזהו. שהם יושבים בקפיטריה
אנהי: זה מעצבן אותי שהוא מדבר אליי ככה כאילו הוא אבא שלי.
פאבלו: אל תתייחסי וזהו.
אנהי: לא,הוא לא צריך להשפיל או להתייחס אלייך ככה,אני לא יתן לאף אחד לעשות את זה לך.
פאבלו: שמעי,אני מכיר אותו כבר הרבה זמן והוא תמיד היה עושה את זה למישהו שהוא היה…
אנהי: ש…?
פאבלו: שהוא היה מקנאה לו.
אנהי: אתה רומז שהוא…?
פאבלו: שהוא מאוהב בך.
אנהי: מה פיתאום,אנחנו בני דודים.
פאבלו: ואת? את מה את מרגישה כלפיו?
אנהי שתקה ולא הוציאה מילה.

בבית המלון:
מלווינה: אנדרס,בוא לכאן.
אנדרס: מא,מתי אבא חוזר? הוא הבטיח לי לשחק איתי.
מלווינה: אני לא יודעת מתי,אבא,יחזור.
אנדרס: הוא בעבודה?
מלווינה: כן,חמוד.
אנדרס: הוא יחזור מאוחר?
פרנקו: מי יחזור מאוחר? שהוא ניכנס עם קופה גדולה לחדר ועוד כמה בחורים
מלווינה: מזה?
פרנקו: זה מתנה לאנדרס.
אנדרס: זה בשבילי? שהוא רץ לעברו
פרנקו: כן,תפתח למה אתה מחכה?
אנדרס: ישש!
מלווינה: מזה?
פרנקו: חכי ותראי,תודה בחורים.
אנדרס: זה ג'יפ!
פרנקו: נכון,עכשיו גם לך יש מכונית.
אנדרס: ישש!
מלווינה: אנדרס,לך לחדר רגע.
אנדרס: למה?
מלווינה: אמא,צריכה לדבר עם,אבא.
אנדרס: בסדר.
פרנקו: מה קרה?
מלווינה: זה ניראה לך שתעלם לכל היום ותחזור בשעה כזאת ועוד עם מתנה לילד שתוכל "לקנות" אותו על זה שהבטחת לו משהו ולא קיימת?
פרנקו: אסור לי לעשות מתנה לבן שלי?
מלווינה: אני לא אמרתי שאתה לא יכול פשוט לילד נימאס שאתה מבטיח לו דברים ולא מקיים.
פרנקו: זאת הפעם האחרונה שזה יקרה.
מלווינה: אתה יודע ממתי אני שומעת את המילים האלה? לפני 5 שנים.
פרנקו: אני יודע,פשוט התעכבתי בעבודה.
מלווינה: אף פעם לא התעכבת ככה אפילו לא בארה"ב.
פרנקו: אז כדאי שתתרגלי לזה כי כאן זה יקרה הרבה!
מלווינה: אני לא מבינה מה הפרוייקט הזה שונה מהשאר וגם ש…. פרנקו,אל תשאיר אותי כאן לבד שאני מדברת איתך,פרנקו!
פרנקו: אני סיימתי.
מלווינה: כן,כמו תמיד. שהיא אומרת את זה לעצמה

בחזרה לבית החולים:
פאבלו: אנני,שאלתי אותך שאלה.
אנהי: כן,אני יודעת.
פאבלו: יש לך תשובה?
אנהי: אממ…
אלפונסו: היא לא רוצה לענות לך בגלל שהיא כן מרגישה כלפי משהו שהוא יותר מבן דוד.
אנהי: היית רוצה אבל צר לי לאכזב אותך כי זה לא ככה.
אלפונסו: אז למה את לא עונה לו?
אנהי: בדיוק באתי לענות לו אבל אתה כמו תמיד נדחף לשיחות שהן לא שלך.
פאבלו: פונצ'ו,תשמע אני מכבד אותך מאוד אבל אל תתערב יותר בשיחות שלי עם,אנני,היא החברה שלי ולא שלך!
אנהי: הבנת,אני החברה שלו.
אלפונסו: לא,לא שמים לב כי אני לא מריח כאן אהבה.
אנהי: אהבה לא מריחים מרגישים.
פאבלו: טוב דיי,אנני,בואי נילך.
אנהי: כן.
אלפנסו: כן בטח,אוהבת אותו ממש…
אנהי: אהבתי שענית לו.
פאבלו: כבר לא יכולתי לסבול את זה שהוא נדחף לזוגיות שלנו.
אנהי: אתה אומר לי?
סולדד: אנני,מה שלומה?
אנהי: תייה,לא,הכל אותו הדבר רק שיש משהו שאת לא יודעת.
סולדד: מה קרה?
אנהי: דול… ניכנסה לתרדמת עמוקה.
סולדד: איך? מתי? למה?
אנהי: הד"ר,אמר שהיא ניכנסה לזה שאפילו הם לא הבחינו בזה.
סולדד: אני יכולה ליראות אותה?
אנהי: צריך לשאול את הד"ר.
פאבלו: אני הילך לשאול.
סולדד: תודה,בחור צעיר.
אנהי: תירגעי.

הרחק מהמסדרון שאנהי,סולדד וכל מי שנימצאה בבית החולים בחדר קטן ששוכבת בו דולסה מנותקת מהחיים האמיתים נימצאת בחלום שהיא לא מצליחה להתעורר ממנו היא נימצאת בחדר לבן,ריק ורק דולסה נימצאת בתוכו שהיא שומעת קולות אבל לא מצליחה לשמועה ואומרת "מי זה?… תראה את הפרצוף שלך!.." אבל היא ממשיכה לשמועה את אותם הקולות אבל שוב הן לא ברורו "אנני,זאת את?… אאני,תעני לי…. איפה אני? למה אף אחד לא עונה לי?.." ופיתאום היא ראתה בסוף החדר מישהו עומד שהוא מפנה לה את גבו והיא ניגשת אליו שמה את ידה על כתפו ומסובבת אותו אלייה "אתה?!.. כריס,למה עשית לי את זה? למה בגדת בי עם האקסית שלך,למה?…" אבל הוא לא עונה לה והיא שומעת קול של צחוק אבל לא יודעת מיזה כי היא לא מצליחה ליראות את הפנים בגלל שהיה חשוך פיתאום "מה קורה?.. איפה אתה,כריס? איפה אני? מה קורה לי?.." והכל נהיה שחור ו"בום" היא חזרה למצב הקודם.

למחרת בבית החולים:
פקונדו: אנני,אולי תלכי לנוח קצת?
אנהי: לא,אני נישארת כאן,סדנק.
פאבלו: את רוצה ללכת להתקלח?
אנהי: כן,אני הולכת וחוזרת.
פקונדו: בסדר.
פאבלו: גברת,ביי.
סולדד: ביי,ילדים,שמרו על עצמכם.
אנהי: אני חוזרת עוד שעה.
סולדד: בסדר.
אנהי: צ'או.
פקונדו: הילדה זאת בסוף תתמוטת לנו.
סולדד: היא כל כך דואגת לדול.
פקונדו: זה ברור כי הן אף פעם לא היו בסיטואציה כזאת.
סולדד: אני כל כך פוחדת שזה לא יגמר.
פקונדו: את חייבת להאמין בזה שהכל יהיה בסדר.
סולדד: זה קשה לי,קשה מאוד.
פקונדו: אני יודע,גם לי זה קשה תאמיני לי.
סולדד: אני יודעת.
פקונדו: לפחות אנחנו יודעים שהיא איתנו.
סולדד: כן,אבל בעולם משלה.