אן לאן לברוח- פרק שתיים עשרה

אין לאן לברוח- פרק שתיים עשרה
"אבל לא בא לי." קראתי בעצבנות כאשר סהר הוציא אותי מרכבו.
"בלי רצון." הוא ענה באדישות והקפיץ אותי כמה פעמים על ידיו.
"אבל רצון זה דבר טוב." התחכמתי והוא גיחך.
"אבל לא הכרחי." הוא החזיר באותה מטבע, ונעל את דלתות המכונית בעזרת השלט.
הוא הוביל אותי לעבר הבית של איה, ולאחר מכן חיפש את המפתחות בכיסיי תוך כדי שהוא אחז בי.
"תוריד אותי, ואני אתן לך את המפתחות." נאנחתי כאשר שמתי לב שסהר לא מוצא כלום. הוא הנהן בראשו, והוריד אותי חזרה לקרקע. הוצאתי את המפתחות מהכיס האחורי, וטלטלתי אותו מול עיניו של סהר. הוא גנב את המפתחות מידי, ופתח את דלת הבית. פסעתי באיטיות לתוך הבית ותפסתי את המפתח שהוא זרק לעברי. הנחתי את זה על השידה ונשכבתי על הספה.
"שוקו חם, או קר?" סהר שאל והחל ללכת לכיוון המקלחת.
"לא יודעת, מה שיצא יצא." עניתי לתשובתו באדישות וזפזפתי ערוצין בטלוויזיה.
"אוקיי." הוא מלמל, נשען על הקיר והביט בי. "זו התשובה הכי מפגרת ששמעתי." הוא הודה ומשכתי בכתפי בתמימות.
"מה זה לעזאזל מה שיצא יצא? איך שוקו קר יצא שוקו חם?" הוא שאל ומשכתי בכתפיי שנית.
"את פשוט מפגרת." הוא קבע עובדה וחיברתי את גבותי.
"לא נכון." שללתי את העובדה בעצבנות וזמזמתי את השיר שהיה באמ.טי.וי.
"מכחישנית." סהר נזף בי וסרק לעברי מגבת.
"טיפש." החזרתי לו באותו מטבע והוצאתי לו לשון.
"נע, זה לא אני. זה פשוט נראה ככה." הוא התחכם והניח על השולחן כוס מלאה בשוקו עם קשית. הכנסתי את הקשית לפי, ולגמתי לגימה קטנה.
"זה קר." התלוננתי וסהר הרים את כתפיו בתמימות.
"את אמרת מה שיצא יצא." הוא הזכיר לי כברור מאליו ודחק בי לשתות.
"שיהיה." גלגלתי את עיניי ולגמתי שוב מהקשית.
"אז מה רואים?" הוא דאל וגנב מידי השנייה את השלט.
"אני רואה, אתה עף לעבוד." דחקתי בו וגנבתי חזרה את השלט.
"ככה את מסלקת אותי?" הוא שאל בעצב מדומה ועשה לי פרצוף עצוב.
"אתה סילקת אותי מהאסם." הסכרתי לו והסעפתי את פניי.
"וואלה." הוא מלמל כאשר נזכר ועשה את עצמו חושב. "אבל לא חשוב."
"אתה טיפש." קבעתי וכיביתי את הטלוויזיה כאשר ראיתי שאין משהו לראות.
"ואת סתומה. זה אותו דבר." הוא קבע גם הוא ומשכתי בכתפי. "בכל מקרה. אם את צריכה מדהו, תתקדרי." הוא דרש והתרומם מהספה.
"אוקיי." מלמלתי ופסעתי איתו לכיוון הדלת.
"ואל תתאמצי יותר מדי. אל תעבדי כשאת מרגישה שהגוף כואב לך ו-"
"זהו?" קטעתי אותו והוא גיחך וגלגל את עיניו.
"כן, זהו." הוא מלמל ויצא מהבית.
"ביי, אוחתי." הוא נופף לי בקצרה, הסתובב והחל לפסוע הרחק מימני.
"סלאמת, אחוי." קראתי לעברו והוא הרים את ידו לכיווני- לקריאת שלום. גיחכתי וסגרתי את דלת הבית של איה. נעלתי אותו בעסרת המפתחות, ואת המפתחות הכנסתי לתוך צנצנת כדי לא להעלים אותם. לגמתי לגימה אחרונה וארוכה מהשוקו שסהר הכין לי, והנחתי אותו חזרה על השולחן. עליתי לחדר של איה ופתחתי את הדלת הלבנה של החדר. פתחתי את שני דלתות העץ של הארון, ובחנתי את המדפים. הוצאתי גופיית ספגטי וורודה וטרנינג של איה. הפשטתי את בגדיי היום-יום שלי ולבשתי את הפיג'מה המאולטרת. התקוממתי על המיטה וגופי שקע בתוכה. כיסיתי את פלג גופי בשמיכה ועצמתי את עיניי. צליל בטלפון נשמי ברחבי החדר בקול רם, וגרם לי להבהל ולהתעורר מיד. נאנחתי כמה שניות לאחר שקלטתי שרק מתקשרים אליי. הבטתי במסך וכיווצתי את עיניי בגלל האור. שמה של איה התנוסס על המסך. לחצתי על הלחצן הירוק, והצמדתי את הטלפון לאוזני.
"תראו מי נזכרה." מלמלתי בעייפות אך בהתגרות ונפלט לי גיחוך.
"אויש קישטה." היא מלמלה בעצבים מדומים, "איך את מסתדרת בלעדי?"
"את האמת?" שאלתי בציניות. "מצוין מאוד. כשאת לא פה, הכל שקט."
"כשאת לא פה הכל שקט," היא אמרה בציניות. "את בכלל לא סובלת שקט. את חיה בעולם של רעש, טרנס ובלאגנים."
"אנשים סובלים בעולם הזה." התחכמתי. "כמו שאני סובלת עכשיו שאת הפרעת לי בשעת מנוחה."
"את כזאת פתטית." היא מחתה ונאנחה. "לילה טוב, אחותי. תתקשרי מחר."
"אם אני אזכור." מלמלתי לתוך הטלפון, אך איה לא יכלה לשמוע כי היא כבר ניתקה. הפלתי את הטלפון על המיטה, ונשכבתי לידו. קברתי את ראשי בתוך הכרית ונסחפתי לשינה עמוקה.

•סהר•
"אל תשכח להאכיל את הסוסים." ניסים הזכיר לי וחבש כובע גרב על מצחו.
"אוקיי." מלמלתי באדישות והתמתחתי טיפה.
"ולנקות את הארווה." הוא המשיך את דרישותיו והמהמתי מעט. "ולאמן את הסוסים" נאנחתי והנהנתי לאוקיי.
"ו-"
"אוקיי, הבנתי." קטעתי את דבריו בגיחוך וניסים גלגל את עיניו.
"ניסיתי להגיד, שאם מיתר תבקש שתיקח אותה לפה, אז אל תתווכח כי היא תבוא לפה בעצמה." ניסים השלים את משפטו והרמתי את גבותי בגיחוך.
"אם היא תבוא לפה אני אחזיר אותה בכוח." אמרתי לו והוא המהם, "אני לא חושב שיצליח לך, אבל בהצלחה." הוא שלל את האפשרות וגלגלתי את עיניי.
"נחייה ונראה." מלמלתי.
"טוב, הייתי פה. להתראות." הוא נופף לי ושלחתי הנהון קטן לשלום. הסתובבתי חזרה, וטיילתי בין הארוות. הבוקר כבר הגיע, השעה הייתה תשע, ובאתי לאסם ברגע שהתעוררתי. לא לקחתי איתי את מיתר, כי אחרי שהיא נפלה על הגב אתמול, אני לא לוקח סיכון אם היא תיפול שוב וישבר לה הגב. ניסים נסע לצפון למשפחתו עקב אירוע לא קטן. הוא לא פירט לי כל כך, כך שאני לא יודע על מה מדובר. או על מי. לקחתי שני חביות כבדות שבאחת מהן יש אוכל ובשנייה מים והמשכתי לפסוע בין הארוות. הגעתי לארווה של סקיפר, והעברתי בו מבט חטוף.
"אתה רעב?" שאלתי למרום שידעתי שבוא לא יכול לענות לי. הקשר שלי עם בעלי חיים הדוק. כשיש חיה פצועה, אני תמיד אעזוב הכל כדי להגיע אליה ולטפל בה. פתחתי את ארוותו, והוא התרחק קצת כדי שאוכל לשים את החביות. הנחתי אותם בקירבתו, וחיכיתי שהוא יתחיל לאכול. אך במקום זה, הוא הביט בי. ידעתי שהוא חיכה שאלך, שרק אחרי שאלך הוא יתחיל לאכול.
"מסלק אותי? אין בעיה." מלמלתי בקול פגוע ויצאתי מארוותו. "כשתסיים לאכול, תקרא לי או משהו. למרות שאתה לא יכול. תמצא איזו דרך." דיברתי אליו ונעלתי את הגדר הקצרה. "סלאמת'ק, אחי." גיחכתי ופסעתי הרחק מהארווה.

•מיתר•
פיהקתי טיפה, וניסיתי למצוא תנוחה מתאימה על המיטה. כיסיתי את כל גופי מכף רגל עד ראש בשמיכה, ושמעתי קול ריסוק קל. קמתי בבהלה מהמיטה, ניסיתי להתרגל לאור השמש שסנוור אותי והבטתי ברצפת החדר. האייפון היה מרוסק על הרצפה.
"פאק." מלמלתי בלחש והרמתי אותו מהרצפה. ניסיתי להדליק אותו, אך כל פעם שניסיתי המסך היה כחול עם קווים בצבעים. "שיט." גנחתי בכעס וזרקתי את האייפון על המיטה הקרה. הבטתי בשעון התקרה, והשעה הייתה תשע וחצי. תודה רבה סהר, הודתי בראשי בציניות. הו, ותודה רבה שעון מעורר. התרוממתי במהירות מהרצפה ופסעתי לעבר השירותים, תוך כדי שעל הדרך חטפתי את טלפון הבית. הקלדתי את המספר של סהר ששברוח הפלא הצלחתי לזכור, שמתי את האייפון על רמקול והנחתי אותו על מכונת הכביסה.
מרחתי משחת שיניים על מברשת השיניים, ובצפצוף השני הוא ענה.
"מי זה?" הוא שאל במהירות ושמעתי אותו נאבק במשהו.
"למה אתה פאקינג לא הערת אותי?" שאלתי בחצי צעקה.
"להזכיר לך מה אמרתי אתמול?" הוא שאל ברטוריות.
"נו בוא תאסוף אותי כאילו?" שאלתי ברטוריות וירקתי את המשחה.
"את צריכה לנוח." הוא התווכח וגלגלתי את עיניי.
"סהר, אל תתווכח איתי. מספיק על הבוקר נשבר לי האייפון." דרשתי בעצבים ובוא נאנח.
"אני לוקח אותך עד המעבדה, ואחרי זה מחזיר אותך הביתה." הוא קבע וגיחכתי בחוסר הומור.
"מצטערת, השינה חלפה. אתה לוקח אותי למעבדה, ואחרי זה טסים לעבודה." שללתי את דרישתו.
"אין סיכוי." הוא ביטל את דבריו ונאנחתי בעצבנות. "נו, לכי לחבר שלך לאיה למישהו. רק אל תעבדי."
"אני חייבת להיות שם. היום סקיפר חוגג יום הולדת." ביקשתי בהתחננות ורקעתי ברגלי בקולניות.
"אני כל כך שונא אותך עכשיו."הוא נאנח בכניעה והוצאתי קולות שמחים מפי.
"נהדר. אני אתארגן ותבוא, ביוש." מיהרתי להגיד וניתקתי את השיחה. פסעתי במהירות לעבר ארון הבגדים, והוצאתי טייץ שחור, סוודר שחור וגדול עם המשפט בענק 'stay with me' בלבן ונעלי וואנס שחורות. לבשתי את בגדי והדקתי את קשר נעליי. סירקתי במהירות את שיערי, והשערתי אותו פזור על גבי והתיישבתי על המיטה. לקחתי את האייפון שהיה זרוק על המיטה, וירדתי למטה. פתחתי את דלת הבית, ונעלתי מאחורי. פסעתי בדילוגים לעבר הספסל שהיה קרוב לביתי, והתיישבתי. הבטתי בשעון ידי, ועברו כבר עשרים דקות. נאנחתי והמתנתי עד שהוא יבוא. אופנוע שחור עצר קרוב אליי, והתרוממתי כאשר ראיתי שזה סהר.
"יש לך אופנוע?" שאלתי בהתרגשות ופסעתי לכיוונו בדילוגים.
"כן." הוא ענה בחוסר הבנה להתלהבות שלי. "אייפון." הוא הושיט את ידו לכיווני כדי שאתן לו את המכשיר. גלגלתי את עיניי והנחתי בידו את האייפון.
"פשי, חמש אס." הוא מלמל כאשר סרק את האייפון.
"אני יודעת. זה מה זה דק." מלמלתי בחיוך מתלהב.
"תנוחי, קטינה. לי יש שש." הוא השוויץ וטלטל בידו את האייפון שלו.
"אני שונאת אותך." כיווצתי את גבותיי ושילבתי את ידי על חזהי בעצבנות.
"קדימה, תעלי." הוא סימן לי לעלות גראשו, ונתן לי קסדה. הנדתי את ראשי לשלילה והוא הביט בי בחוסר הבנה.
"מפחדת לעשות תאונה, לוי?" הוא שאל בשעשוע וגלגלתי את עיניי.
"התכוונתי להגיד, שאני נוסעת." תיקנתי אותו והוא גיחך.
"השינה עברה, את עדיין קטינה. ואני חושב שאני רוצה להגיע הביתה היום בריא ושלם." הוא אמר בציניות במשפט האחרון וגלגלתי את עיניי.
"אתה כל כך עקשן, ילד." גלגלתי את עיניי וחבשתי את הקסדה על ראשי.
"תזכרי את זה שאני בן תשע-עשרה." הוא הזכיר לי.
"ואני שבע-עשרה." התחכמתי והוא גלגל את עיניו בחיוך.
"עדיין. קטינה." הוא הקניט אותי וגלגלתי את עיניי בעצבים. התיישבתי מאחוריו באופנוע.
"תנסה לא להרוג אותי על הדרך." ביקשתי והוא גיחך.
"מדברת הילדה שרצתה לנהוג." הוא התחכם והתחיל לנסוע במהירות.
"תנדור שזו המהירות המדויקת." ביקשתי ועצמתי את עיניי. האוויר פגע בעורי שנחשף כאשר השרוולים התרוממו מעט, וגרמו לי להצטמררות.
"את כל כך דרמתית. מי ישמע כולה אופנוע." הוא צחקק והגביר את הקצב.
"אני כל כך שונאת אותך." מלמלתי והטחתי את ראשי בגבו.
"שיהיה." הוא מלמל והאט את האופנוע כאשר הגענו למעבדה. "חבר שלך לא דואג לך?" הוא שאל באדישות ובהרמת גבות.
"אין לי מושג." הרמתי את כתפי בתמימות.
"הוא חבר שלך והוא לא מתקשר אלייך לשאול מה שלומך ולא דואג לך?" הוא שאל, הרים את גבותיו ונשכח את שפתיו באיפוק לא לצחוק.
"הוא התקשר מלא אתמול, אבל לא היה לי כוח לענות." עניתי לו בהיסוס והוא כבר לא התאפק והתחיל לצחוק בלי הפסקה.
"קדימה, קחי תתקשרי." הוא אמר ממשיך לצחוק והגיש את האייפון שלו. באתי לקחת את האייפון מידו, אך הוא החזיר את זה אליו.
"הלו, זה חדש. אל תגזימי רק לפני שבוע קניתי." הוא מחא וגלגלתי את עיניי בעצבנות, וחטפתי את האייפון מידו.
"אתה כל כך שחצן." מלמלתי תוך כדי שהקלדתי את המספר המוכר של דביר.
"נכון." הוא הסכים בהתלהבות שגרמה לי לצחקק מעט.
"הלו?" דביר ענה לשיחה בחוסר הבנה.
"דביר?" שאלתי.
"מימי? תגידי, את משוגעת? איפה את?" הוא שאל בדאגה ובמהירות וגיחכתי.
"תרגע, אני עם סהר." עניתי בתמימות.
"מה את עושה איתו?" הוא שאל בעצבנות. קנאי.
"וואי, תירגע. הוא אוסף אותי לאסם." גלגלתי את עיניי. "מה שרציתי להגיד זה שאני לא אענה לטלפונים, כי האייפון נשבר. אז אל תדאג לי."
"אוקיי. בלי שטויות." הוא הזהיר.
"דביל." גיחכתי וגלגלתי את עיניי.
"להית' יפהשלי." הוא מלמל.
"ביוש." קראתי וניתקתי את השיחה ונתתי לסהר את האייפון שלו. הוא הזעיף את פניו והתחיל לעשות קולות מצחיקים.
"או, אני אוהבת אותך. מואה." הוא אמר בקול של פרחה, העיף את השיער הארוך שאין לו אחורה, ושלח לי נשיקה באוויר.
"אתה אומנם בן תשע עשרה, אבל אתה ילדותי." צחקקתי ודחפתי אותו קדימה לתוך המעבדה.
"חיים עם האמת, קטינה." הוא צחק איתי והתקדמנו לעבר הבחור שעמד מאחורי הדלפק. סהר התקדם לעברו, תוך כדי שהוא הוציא את האייפון שלי מהכיס והחל לדבר איתו. סרקתי את החנות ובחנתי כל פריט ופריט קטן שיש. כשסיימתי לבחון את הכל, התקדמתי לעברם.
"שלום." מלמלתי ונשענתי רדימה על הדלפק.
"אז אתה תוכל לתקן, גבר?" סהר שאל.
"מעניין למה אני מתקן." הוא אמר, מה שגרם לכולנו לגחך.
"שלא תכיר לי את הבחורה היפה?" הבחור שאל בחיוך פלרטטן וקרץ לעברי. חייכתי חוך ציני ודרכתי לסהר על הרגל.
"נעוף מפה ומהר. לפני שהאגרוף שלי יפגע לו בפרצוף." לחשתי לו וסהר צחקק.
"רוגע." הוא לחש לי חזרה.
"אחי, מצטער לאכזב, יש לה חבר." סהר אמר מתאפק לא לצחוק.
"וואלה, אתה אחי? מצטער." הוא אמר בחיוך מתנצל. סהר ואני מיד הבטנו אחד בשניה והנדנו את ראשנו לשלילה.
"טוב, הדיון מסתיים פה." עצרתי אותם מלהמשיך את השיחה.
"כלבה." סהר אמר בין שהוא השתעל ונתתי לו דחיפה קטנה. הוא צחקק וניסה לשמור על שיווי משקל כאשר דחפתי אותו חזק.
"הופה, שתיתי מיץ חוזקה?" הוא דאל בציניות.
"נע, אני חזקה מלידה." הנדתי את ראשי לשלילה, קיפלתי שרוול של זרוע אחת ועשיתי את השריר שאין לי.
"את כל כך מפגרת. אני לא מבין למה אני בכלל מסתובב איתך." הוא הניד את ראשו כלא מאמין וצחקק.
"כי אתה מת עליי?" אמרתי כמובן מעליו והוא המשיל לצחוק.
"ברור שלא." הוא המשיך לצחקק וגלגלתי את עיניי.
"גם אני לא ממש סובלת אותך." הודיתי והוא גלגל את עיניו.
"טוב, אז נגיע בעוד יומיים?" סהר שאל כדי לוודות, והבחור הנהן בראשו.
"תודה, גבר." הם נתנו אחד לשני כיף של גברים, ואני גלגלתי את עיניי. "בואי קטינה." הוא ליפף את ידו סביב צווארי וחנק אותי בצחוק.
"שחרר, יא כלב." צרחתי בצחוק והוא שחרר מעט בצחוק. הוא זרק לעברי את הקסדה, והתיישב ראשון. נאנחתי והתיישבתי מאחורי. עטפתי את בטנו בזרועותי.
"תתכונני." הוא אמר בהתרגשות ולאחר כמה שניות הפעיל את הגז, והאופנוע החל לנסוע במהירות אדירה. הוא עצר לכמה שניות ליד הרמזור.
"אני אומרת לך שאני לא חוזרת על האופנוע." קבעתי ובוא נענע את ראשו.
"חיים רק פעם אחד, קטינה." הוא אמר לי וגלגלתי את עיניי.
"צודק, תביא לרכוב אני." אמרתי בהתרגשות והוא צחקק והניד את ראשו לשלילה.
"אמרתי לך שאני רוצה להגיע היום שלם." הוא הזכיר לי, הפעיל שוב את הגז והחל לנסוע.