אמונה – פרק 9

נ.מ דניאל-
ערן התנתק ממני במהירות ונשארתי עם חיוך קטן על הפנים.
כשפתחתי את עיניי שמתי לב שערן תופס בראשו כמתחרט על המעשה, הנדתי בראשי לשלילה והתחלתי ללכת כשראיתי שעדי מתקרבת אלינו.
"דני-" ניסתה לומר, "נדבר." עניתי במהירות ונעלמתי.
למרות שעוד כמה ימים אני אהיה בת 17, אני עדיין לא יכולה ללכת הביתה לפני השעה 12:00.
מצאתי את עצמי עומדת מול הגדר האפורה ומסתכלת על הדרך לבית שלי, אני יכולה לסיים את היום הזה מהר, או להמשיך לסבול.
זרקתי את התיק מבעד לגדר והתחלתי לטפס עליה, יש לי עוד כמה דקות לפני שיראו שנעלמתי.
–
"סוף סוף." מלמלתי כשפתחתי את דלת הבית הגדולה שלי, למרות שהבית שלי היה ענק, ולמרות שהיה לי הכל, לא היו לי הורים שיחייכו אליי כשאני מגיעה הביתה, מישהו שישאל אותי איך היום שלי, מישהו שיכין לי אוכל חם ולא ישאיר לי כסף לקנות אוכל.
מישהו, גם זה לא היה.
ההורים שלי היו עסוקים בעבודה שלהם כל היום, אמא עורכת דין ואבא איש עסקים, מה שאומר שכל הזמן הם מטיילים בחוץ לארץ עקב ההצטיינות שלהם בעבודה, לראות אותם לא בא בחשבון, הם באים בשעות המאוחרות של הלילה.
אני מניחה שההורים שלי ויתרו כבר מזמן על אהבה, משפחה ואושר לטובת העבודה.
אח שלי, התגייס מלפני שנה לצבא, בשבועות הראשונים הוא עוד היה בא לארח לי חברה, אולי על הדרך לראות את אחד מההורים, אבל אחרי כמה זמן גם הוא וויתר על האופציה הזאת, ונעלם, כמו כולם.
–
הרגשתי רע עם עצמי, שמחתי שסוף סוף ערן נישק אותי, אבל כעסתי שפגעתי באמון של החברה הכי טובה שלי, שנפגעה באותה מידה כמוני מאנשים ולא חשבה פעמיים לפני שסיפרה לי את הסודות הכי גדולים שלה.
כעסתי על עצמי, כי אהבתי את ערן, למרות שעדי הייתה חברה שלו, אהבתי כמו שלא אהבתי בחיים, וערן ידע את זה, אבל אני מניחה שהאהבה שלו לעדי הרבה יותר חזקה ממה שהוא אי פעם ירגיש אליי.
אז עם הזמן התחלתי להתנהג כאילו אני לא מסתדרת איתו, המון כאסחים, המון בלאגנים, והכל היה על חשבונה של עדי. בסופו של דבר, היא הייתה צריכה לחלק את עצמה לשני חלקים, אחד לי ואחד לערן.
עשיתי הכל, רק לא להיות בקרבתו.
הפלאפון שלי השמיע צליל, נאנחתי וקמתי לקחת אותו מהשולחן הגדול, בזמן האחרון אני כבר אוכלת בסלון, לפחות שהטלוויזיה תארח לי חברה.
'עדי, אני מצטער. זאת הייתה טעות. זה לא היה צריך לקרות, אני לא יודע מה עבר עליי באותו הרגע.' זה היה ערן.
סגרתי את הפלאפון במהירות והנחתי אותו על השולחן.
באותו רגע, כבר לא היה אכפת לי מאף אחד.
"אני טעות." מלמלתי לעצמי, נשענתי על הדלת בישיבה והתחלתי לבכות, במילא אף אחד לא ישמע אותי.
*
לאחר שבוע-
נ.מ ערן-
כבר הרבה זמן שאני נלחם עם עצמי כדי לא לספר לעדי, מדניאל כבר לא שמעתי במשך כמה ימים אז אני מניח שאני לבד בסיפור.
נשמעו דפיקות על הדלת של החדר שלי, עדי נכנסה במהירות ונשענה על הדלת בשביל לסגור אותה. "מה את עושה פה?" הסתכלתי עליה.
"אנחנו צריכים לדבר." התיישבה על המיטה שלי במהירות והסתכלה עליי.
"נו." דחקה בי שאסתכל עליה. "עדי, דברי." אמרתי בלי חשק.
"ערן, נמאס לי מהמשחקים שלך, או שתסתכל עליי עכשיו או שאני הולכת." אמרה, היה ניתן לשמוע את הכעס בקולה הרועד.
"אז תלכי." היא קמה ממיטתי בעיניים נוצצות והסתכלה עליי במבט מופתע.
היא יצאה מהחדר במהירות, שמעתי את טריקת הדלת.
היא הלכה, והיא לא תחזור, זה נגמר.
–
נ.מ עדי-
התיישבתי על אחד הספסלים מתחת לביתו של ערן, זהו, הוא לא רוצה יותר.
שיחקתי באצבעותיי וטיפות הגשם טפטפו על שיערי, נזכרתי באחת החברות שהכרתי בשבוע שאני, דניאל וערן לא דיברנו בכלל, היא אמרה שאני צריכה ללכת ולסגור עניינים.
הצטערתי שהקשבתי לה, למרות שהיא צדקה. כנראה שערן לא רצה יותר והוא חיכה שזה יבוא ממני כדי לא לפגוע בי.
הגשם התחזק, וגם הבכי שלי.
כיסיתי את פניי בעזרת שתי ידיי ונזכרתי בכל הרגעים שעברנו יחד, שאלתי את עצמי מה גרם לו להתנהג ככה.
לפתע הרגשתי שהגשם מפסיק, הרמתי את פניי למעלה וראיתי את ערן מחזיק מטרייה שחורה מעליי.
"את צודקת, אנחנו באמת צריכים לדבר." קולו התרכך והוא התיישב לידי.
"עדי, לפני שבוע בערך, שבוע וחצי, ראיתי את דניאל במחששה," התחיל לספר, "ערן, תגיע לעיקר." התחלתי לחשוד והסתכלתי עליו בכעס, ידעתי לאן זה הולך.
"בקיצור, היא בכתה," המשיך, "ערן!" הרמתי את קולי, הדמעות התחילו לזלוג במהירות.
"נישקתי אותה עדי, נישקתי אותה." אמר כשדמעות בעיניו.
"ואני יודע, אני יודע שהבטחתי לך. אבל אני מצטער עדי, מגיע לך מישהו הרבה יותר טוב ממני, ואני אוהב אותך, אוהב כמו שלא אהבתי בחיים, אבל נמאס לי לפגוע בך," הדמעות שעל פניו התחילו לרדת.
הנדתי בראשי כלא מאמינה, לא ידעתי מה לומר.
הבנתי הכל.
"עדי, בבקשה, תאמרי משהו." התחנן, זאת הייתה הפעם הראשונה שראיתי את ערן במצב כזה.
הנדתי בראשי לשלילה וקמתי מהספסל, הגשם כבר מזמן הפסיק, והדמעות שלי ממשיכות.
"עדי, אני אוהב אותך!" צעק לי, ולמרות זאת, הוא לא הראה את זה.
–
הגעתי אל מתחת לביתי בעיניים אדומות ופנים נפוחות מבכי.
"עדי," דוראל רץ אליי במהירות. "מה קרה עדי?!" שאל בדאגה, חיבקתי אותו כל כך חזק, עד ששכחתי שהוא שומר נגיעה.
"עדי…" הוא מלמל וזז באי נוחות. "אני מצטערת, אני לא יכולה יותר." אמרתי בשקט והתרחקתי ממנו. "זה בסדר," מלמל, "מה קרה?" שאל, הוא הוביל אותי אל עבר אחד הספסלים והוציא בקבוק מים מהתיק שהביא איתו, כנראה הוא התכוון ללכת לשחק כדורגל.

נ.מ דוראל-
"זה ערן…" ייבבה, "הוא נישק את דניאל." זרקה לאוויר.
למרות שלא הכרתי את עדי הרבה זמן, ידעתי שכמוה קשה מאוד למצוא, בחורה טובה ויפה, עם אישיות מדהימה, כעסתי על ערן, שהעדיף ללכת לאחרות בזמן שמישהי כמו עדי הייתה שלו.
"טוב, תשתי." אמרתי בכעס והושטתי לה את הבקבוק, כל כך רציתי לחבק אותה, ללטף את השיער שלה ולהרגיע אותה, לומר לה שאני כאן בשבילה.
אבל לא יכולתי, ואכלתי את עצמי מבפנים.
"עדי," אמרתי בשקט והיא הסיטה אליי את מבטה, "הוא לא בשבילך."
"מגיע לך מישהו שמוכן להיות איתך ורק איתך, ולא אחד שמתנהג רע לאחרים ואלייך מתנהג הכי יפה בעולם, זה לא נקרא אהבה." אמרתי. "אהבה, אהבה זה נאמנות לאדם אחד, לא לכמה ברצף, ובאמת מגיע לך מישהו הרבה יותר טוב." אמרתי בשקט והבטתי בפניה, היא הפסיקה לבכות והסתכלה עליי.
"תודה דוראל." חייכה. "אני מצטערת שהרסתי לך את התוכניות." הצביעה על התיק שהונח ליד רגליי. "אה זה?" הסתכלתי על התיק, "כבר שכחתי מזה." חייכתי והיא צחקקה.