אמבולנס- פרק 8

פרק 8- אומץ
•אמור•
התעוררתי לעוד בוקר תחת ארבעה קירות לבנים וחשוכים, או במילים אחרות החדר המשעמם, הקטן והמאובק למדי שהפך להיות המשרד שלי בשבועות האחרונים. אנחת ייאוש נפלה מפי כאשר העפתי מבט במגדל הטפסים הגדול. "אולי פשוט תיעלם ודי," דיברתי אל מגדל הטפסים. כאילו שהוא יכול להצמיח רגליים ולהיעלם מכאן.
משבוע לשבוע אני מרגישה איך המטרה שלשמה הגעתי הנה חומקת מידי.
נקישה על הדלת העירה אותי ממחשבותיי וגרמה לי לבהלה קלה. בפתח הדלת עמדה נערה בעלת שיער זהוב ארוך ועיניים בהירות לבושה במדים הלבנים כשבצידי שרווליה פס אפור של חובשים.
"הו, היי," לחשה. "אני… את יודעת איפה דורון?" שאלה.
אוח, השאלה היומית, אין יום שלא נכנס מישהו ושואל איפה דורון, כבר חושבים שאני המזכירה שלו.
"לצערי לא." הנהנתי בראשי ומשכתי בכתפיי באדישות.
"את יודעת מתי הוא צריך לבוא?" שאלה פעם נוספת.
"תגידי, כתוב על הדלת חדר אבידות ומציאות?" שאלתי בעצבים.
"לא, אני רק…סליחה על ההפרעה." אמרה מבוהלת.
אויי מה עשיתי?
"חכי שנייה!" קראתי לה. היא עמדה בפתח הדלת והביטה בי במבט שואל.
"אני מצטערת, לא התכוונתי להתפרץ עלייך." אמרתי בכנות. "פשוט…"
"פשוט זה מחרפן לשבת כל יום בין ארבעה קירות מהבוקר עד הערב." השלימה אותי. "כן, אני חושבת שאני יכולה להבין על מה את מדברת." אמרה בחיוך והצביעה על המשרד בהמשך המסדרון.
"כיף לפגוש מישהי שמבינה אותי." ציחקקתי. "דרך אגב, אני אמור." הצגתי את עצמי.
"אבישג." השיבה בחיוך. "אם לומר את האמת אני בכלל חובשת בשטח, אבל במסגרת השירות מכריחים אותנו לבלות במשרד פעמיים בשבוע." הסבירה. "משעמם כל כך." אמרה בגועל וגלגלה את עינייה.
"הכי מבינה בעולם." הבעתי הזדהות.
"פראמדיקית, הא?" העיפה מבט בפס הכתום בחולצתי.
"בינתיים לא נראה ככה." אמרתי בעצב. "ההצלת החיים הכי גדולה שהייתה לי זה שהצלחתי להציל כמה טפסים מסכנים לפני שנשלחו לגניזה." אמרתי בציניות שגרמה לשתינו לצחקק.
"אז את עדיין פה, מה?" בפתח הדלת עמד לא אחר מאשר יהלאור שמיהר להעכיר את האווירה. מחייך לעברי בגאווה לא נראה מופתע לראות אותי באותו המצב.
"אפשר לעזור לך?" שאלתי בעצבים.
"את באמת שואלת?" שאל בגיחוך והתיישב על הכסא הנותר במשרד. "לפחות אני רואה שמצאת לך חברה חדשה, שותפה למרמור." אמר בציניות כאשר הבחין באבישג.
"דרך אגב שוגי, דורון מחכה לך בחדר של הבנות שירות, ונחשי מה? הוא לא נראה שמח במיוחד." אמר יהלאור בגיחוך נראה משועשע למדי. את אבישג זה לא ממש הצחיק.
"אויי שיט!" אבישג נראה לחוצה במיוחד. "אני חייבת לעוף!" אמרה ויצאה מהמשרד בריצה.

"אז מה… לא תציע ללקוח הנחמד איזה כוס קפה? עוגיות? משהו?" שאל יהלאור בציניות בזמן שהתרווח על כסא המנהלים.
"בטח." הנהנתי בראשי. "מה דעתך על מגדל טפסים לארוחת צהריים?" הצעתי והצבעתי על מגדל הטפסים הגדול.
"תודה.. אבל לא תודה." הניף בידו בביטול.
"אז מה קורה איתך?" שאל בתעניינות שלא ממש אופיינית לו.
אנחת ייאוש נפלטה מפי. "כמו שאתה רואה." השבתי. "צדקת." זרקתי.
"אני תמיד צודק." אמר בגאווה. "רק… לגבי מה צדקתי?" שאל.
"אני עדיין פה. בדיוק כמו שאמרת."
"לא כיף הא?" שאל בגיחוך.
אנחת ייאוש נפלטה מפי שוב. "מה אתה רוצה, יהלאור?"
"לעזור לך." השיב.
"כן בטח." גלגלתי את עיניי בזלזול. "אם אתה כל כך רוצה לעזור אז נתחיל בזה שתעזור לי להיפטר מהמגדל טפסים הארור!" הצבעתי על מגדל הטפסים שהוצב במשרד.
"לא." הניף בידו בביטול. "חשבתי על עזרה בכיוון אחר."
"לא הבנתי." הבטתי בו מבולבלת.
"אני חושב שזה לא בסדר שדורון לא נותן לך הזדמנות, מי כמוני יודע כמה מתסכל זה שאתה לא מקבל הזדמנות להוכיח מה אתה שווה." סיפר.
פתאום ראיתי ביהלאור צד רך, רגיש יותר, פגיע, כואב.
"איך את חושבת שהפכתי למי שאני היום?" שאל. "העזתי." אמר. "לולא הייתי מעיז, יכולתי להיות אני זה שממיין טפסים במשרד היום."
"אני חייבת להודות שלא ציפיתי…"
"אז מה את אומרת? יש לך אומץ להעיז?" שאל.
"כן." הנהנתי בראשי.
"תצטרפי אליי למשמרת?" שאל.
וואו, רגע מה? יהלאור מציע לי להצטרף אליו למשמרת?
ומה אם אני לא מוכנה לזה עדיין? ומה עם דורון לא ייאהב את זה? ומה עם הכל זה סתם?
"נו? את באה?" שאל.
מצד אחד אני מקבלת את ההזדמנות שעליה חלמתי מהיום הראשון שרגלי דרכה בתחנה, אבל מצד שני, אולי אני פשוט עדיין לא מוכנה? ומה אם אפשל?
"את באה?" יהלאור העיר אותי ממחשבותיי.
"אני… אני לא יכולה." אמרתי בביטול.
יהלאור הביט בי בחיוך מתנשא. "לא באמת חשבתי שאת מסוגלת לעשות משהו שנוגד את החוקים, את פשוט… פשוט יותר מידי חננה." קבע. "כנראה שהחנוניות שלך תיתקע אותך במשרד הזה לעוד הרבה זמן." גיחך. "טוב, הייתי שמח להמשיך ולדבר עוד הרבה אבל לי בניגוד אלייך יש משמרת." עקץ אותי ועזב את משרדי.

הוו יופי טיפשה, עד שסופסוף יש פה בנאדם אחד שמוכן לתת לך הזדמנות להוכיח את עצמך את משתפנת.
אולי הוא צודק ואני פשוט פחדנית? ומה אם באמת אתקע במשרד הארור הזה למשך תקופה ארוכה?
לא!
פשוט לא!
אין מצב שאתן לזה לקרות.
הגעתי לכאן אך ורק בשביל מטרה אחת ברורה, להציל חיים! בחודשיים האחרונים קצת שכחתי זאת. אבל מעכשיו אני מתרכזת אך ורק במטרה שלי- להציל חיים!
ומי שלא טוב לו יום טוב לו.
"יהלאור!" קראתי לעברו. הוא הביט בי במבט שואל.
"אני… אתה צודק! הגיע הזמן להראות לעולם מי זאת אמור וייס." קבעתי. "אני רוצה לבוא איתך. זאת אומרת אם ההצעה עדיין בתוקף."
"שמח שקיבלת שכל." אמר בציניות שאופיינית לו.
"אוקיי." הנהן בראשו. "בואי נראה מה את שווה."

"טוב הכל מוכן." אמרתי כאשר סיימתי לבדוק את הציוד בניידת. "מה עושים עכשיו?" שאלתי להוטת מרץ.
"אממ.. כלום?" משך בכתפיו באדישות.
"כלום?" שאלתי המומה.
"מחכים." השיב. "מחכים שהכורזת תזעיק אותנו להציל חיים."
"כמה זמן מחכים?" שאלתי.
"לא יודע." ענה.
"נו אבל למה לוקח כל כך הרבה זמן?" שאלתי חסרת סבלנות.
"את ממש מחכה שיקרה משהו הא?" שאל בגיחוך.
"אממ… תהיה אתה תקוע במשרד קטן ומאובק בין ארבעה קירות, מת משעמום ונראה אותך לא מחכה שמשהו יקרה." השבתי. "בכל זאת זו הפעם הראשונה שלי מחוץ למשרד הארור."
"ואולי האחרונה." עקץ אותי.
"אתה מעצבן אתה יודע?" רטנתי.
"את חופרת, את יודעת?" השיב באותה הנימה.
"אוח," רטנתי ושילבתי את ידיי על חזהיי. יהלאור הביט בי נראה מרוצה.
"אם כל משמרת תהיה רגועה כמו זו אשקול להזמין אותך לכל משמרת." אמר בציניות.
"אני נורא שמחה שאתה נהנה מהשקט, כי הוא לא יימשך לא עוד הרבה זמן." קבעתי.
זאת אומרת אני מקווה שלא יימשך עוד הרבה זמן.
"נסיעה לצוות טיפול נמרץ ניידת 124." לפתע נשמעה הכריזה ברחבי התחנה. יהלאור זינק ממקומו במהירות. הבטתי בו במבט שואל. "מה קרה? נמאס לך לשבת?" שאלתי בגיחוך.
"לא. זה אף פעם לא יימאס." ענה. "אבל כנראה שבכל זאת נזכה להציל חיים היום." אמר בחיוך.
"מה? אני לא מבינה." אמרתי מבולבלת.
"תתעוררי אמור, ההזדמנות שלך מתחילה עכשיו. הנסיעה הראשונה שלך יוצאת לדרך."