אמבולנס- פרק 2

פרק 2- מה שאת רוצה
•חן•
״אם אין אני לי מי לי, מתי כבר תעני לי, זה לא קרה עם נילי…״ פקחתי את עיניי למשמע קול הזיופים שצרם באוזניי.
זה נוראי!
״אח! די לא!״ צעקתי וקברתי את ראשי תחת הכרית.
״וגם לא עם אחות שלה סיון, נסענו ליוון הדלקנו מנגל קצת עשן,״ הוא המשיך לשיר.
אויי לא, רק לא הוא!
אם יש בנאדם שאני לא יכולה לסבול בכל התחנה ובכלל בכל המרחב כולו זה יהלאור ביטון בכבודו ובעצמו. הבנאדם הזה פשוט תופעה.
הוא מצליח להטריף אותי בכל פעם מחדש. מצד אחד חתיך הורס ברמה לא מוסברת מצד שני כל כך שנון וחד. מעצבן כל כך. ואם זה לא מספיק בנוסף להכל גם פראמדיק מצליח.
כבר אמרתי כמה אני שונאת אותו?
אני פשוט שונאת אותו! שונאת!
״די בבקשה!״ התחננתי.
״קומי כבר,״ יהלאור החל להשליך לעברי כריות. ״עצלנית!״ קרא לעברי.
״חמור!״ הקנטתי אותו ועשיתי פרצוף חמוץ.
״פרה!״ הוא ירה לעברי והתקרב אל מיטתי בצעדים קטנטנים.
״כלב!״ זרקתי לעברו והתקרבתי עם פניי לפניו ושיחקתי עם הכפתורים בחולצתי, ידעתי שזה יחרפן אותו. אוי זה כל כך כיף לשגע אותו. הוא הביט בי בחיוך ממזרי כאשר הוא נושך את שפתו התחתונה.
״מה יש?״ התגריתי בו. ״לא אופייני ליהלאור ביטון לסתום את פה.״ עקצתי אותו. "אם הייתי יודעת שזה מה שיגרום לך לסתום סופסוף את הפה שלך, כבר מזמן הייתי עושה את זה." זרקתי עם גיחוך קל.
הוא התקרב עם פיו אל אוזניי. ״את כלבה.״ הוא לחש. ״כל כך כלבה.״ רטן מפיו.
יישרתי את מבטי אליו כשחיוך ממזרי פרוס על שפתיי. "אתה דביל," לחשתי אל תוך אוזנו. "כל כך דביל."
"אין לך מושג כמה אני שונא אותך עכשיו." רטן בזעם.
״הוו… עוד לא ראית כלום, מותק. זה רק מאית ממה שאני מסוגלת״ התגריתי בו. ״אתה כל כך הולך לשלם ביוקר על שהרסת לי את השינה.״ אמרתי באיום. ״אין לך מושג מאיפה זה ייפול עליך.״ אמרתי באזהרה.
״מחכה בקוצר רוח,״ אמר בגיחוך. ״כלבה,״ ועזב את החדר אבל לא לפני שהקניט אותי וקרא במילת הגנאי שנהג לכנות אותי מאז ומתמיד.
נותרתי לבדי בחדר המנוחה כשחיוך ממזרי פרוס על שפתיי.
הוא טוב!
כל כך טוב!
אבל אני? הרבה יותר!

גררתי את רגליי ברישול אל מחסן הציוד והבטתי בכל הקופסאות שהיו זקוקות לסידור, אנחת ייאוש נפלטה מפי למראה ערימת הארזים הפזורה ברחבי המחסן. התחלתי לאט לאט להוציא קופסא קופסא ולרשום את כמות התרופות שיש, מה חסר, מה לא טוב ומה לחדש. סיימתי שלוש קופסאות ויהלאור הידוע לשמצה נכנס אל המחסן עם ארבעה קופסאות חדשות. נאנחתי מעט כאשר הניח את הקופסאות על הרצפה.
"את צריכה עזרה?" שאל בשקט וידו גירדה את עורפו בביישנות.
"לא." אמרתי בקשיחות והתחלתי לספור את המזרקים.
"תפסיקי, תני לי לעזור לך," אמר ולקח מידי את המזרקים.
"לא, עוף מכאן." אמרתי והפלתי את המזרקים על הריצפה.
"את לא מבינה שאת לא תסיימי פה בחיים?" צעק עליי והבטתי בעיניו שהיו קרובות לשלי.
"אני לא צריכה עזרה מאחד כמוך." סיננתי בכעס והבטתי בעיניו שנפערו.
"אני זקוק לך לפעמים." זרק בפתאומיות.
בלעתי את רוקי. ״רק לפעמים?״ הרשיתי לעצמי להתגרות בו עוד קצת לאחר שחשף בפניי צד רך ורגיש יותר מבדרך כלל. ״לא כל הזמן?״ כף ידי הקטנה טיילה באיטיות וברכות במורד צווארו מה שגרם לו לקפוא מיד תחת מגעי. ״מה קרה? שוב השתתקת.״ גיחכתי קלות. ״כבר פעם שניה היום.״
״את עדיין חושבת שתוכלי להסתדר פה לגמרי לבד?״ שאל פעם נוספת.
״ממ… עכשיו כשאתה אומר את זה ככה,״ חיוך ממזרי נפרס על שפתיי.
״כן…?״ הוא הביט בי מחכה לתשובה.
״אני עדיין לא צריכה עזרה ובטח שלא מאחד כמוך,״ סיננתי מפי.
למה את חייבת להרוס הכל תמיד?" שאל צעק וידיו תפסו בראשו כמו משוגע. הבטתי בו במבט אטום, חלק בתוכי אהב והתרגש שהוא משתגע כך בזכותי.
"אני? תראה את ההתנהגות שלך ליד אחרים חתיכת," צעקתי עליו והבטתי בעיניו שהיו נואשות.. אלי?
"חתיכת מה?" צעק ותפס בידיי.
"תגידי את זה," צעק שוב ובין רגע בלי ששמתי לב מה קורה מסביבי שפתיו הוטחו בשפתיי, ולשונו ביקשה אישור להיכנס לפי, שנפתח כאילו לא קיבל תגובות מהמוח להתנתק ממנו.
"ואו.." מלמל באנחה ופקחתי את עיניי לא מאמינה למה שקרה פה והכי גרוע אני לא מאמינה שאהבתי את זה.
העברתי את אצבעותיי על שפתיי. וואו… הוא טוב. כל כך טוב!
״כן… טוב אני… אני אלך לבדוק אם נשארו עוד ארגזים בחוץ.״ הציע.
״לא! זה בסדר אני אעשה את זה!״ התנדבתי.
״עזבי חן!״ מחה. ״אנ אדאג לזה!״ התעקש.
״לא!״ התעקשתי גם כן. ״זה התפקיד שלי בכלל, אתה רק ניסית לעזור.״ הסברתי. ״כמו שאמרתי, אני יכולה להסתדר לגמרי לבד.״ סיננתי מפי. ״ואני לא זקוקה לעזרה מאף אחד ובעיקר לא ממך!״ יריתי לעברו.
״אוקיי,״ הניף את ידיו לגובה כתפיו כחף מפשע. ״אם זה מה שאת רוצה.״ אמר בכניעה ומיהר להסתלק.
״לא, זה לא מה שאני רוצה.״ מלמלתי בעצב והתיישבתי על אחד הארגזים הזרוקים במחסן.