אמבולנס- פרק 10

פרק 10- פצעי עבר
•יהלאור•
יצאתי מרחבת התחנה ופסעתי לתחנת האוטבוס הקרובה כשלפתע שמעתי קול גברי ומחוספס קורא בשמי. עצרתי והעפתי מבט אחרונית. זה היה דורון מנהל התחנה שבדיוק הגיע למשמרת. "אני מבין שסיימת משמרת." אמר כאשר הבחין במדים הלבנים מקופלים בתוך שקית ובקיטבג הצבאי הגדול שנשאתי על גבי.
"הבנת נכון." הנהנתי בראשי.
"נוסע לשבת אצל ההורים?" שאל בהתעניינות.
"אני חושב שהגיע זמן אחרי כמעט…" התחלתי למנות על אצבעותיי את מספר השבועות שבהן לא ביקרתי בבית. "כמעט חודשיים שלא ביקרתי בבית." אמרתי בחיוך נבוך.
"וגם אין כמו האוכל של אמא, בכל זאת." הנהן בראשו. "הכי חשוב!" צחקק קלות.
"כן," גירדתי בעורפי במבוכה.
"טוב אז שבת שלום שיהיה ונתראה במשמרת ביום ראשון." אמר וטפח על שכמי.
"שבת שלום דורון," השבתי והמשכתי לפסוע אל תחנת האוטובוס.
האמת, ממש חיכיתי לסופ"ש הזה. להיות קצת בבית, לנשום את האוויר הנקי של ירושלים. לראות את האחים הקטנים שלי, לאכול מהאוכל של אמא. פשוט לרוקן את הראש ממחשבות.
צפצוף של מכונית קטע את מחשבותיי. העפתי מבט לכיוון הכביש. "אתה מתכוון לעמוד שם עוד הרבה?" שאלה אמור שישבה בתוך המכונית הכסופה נראית נלהבת במיוחד. "לאן האדון צריך?" שאלה בחיוך מתוק.
"לא, אני… אני מחכה לאוטובוס לירושלים." עניתי וסימנתי לה עם ידי שהיא יכולה להמשיך בנסיעתה.
"אוייש, פשוט תעלה כבר!" האיצה בי לעלות למכונית.
"לא, אני לא רוצה לגרום טרחה, אני…" ניסיתי להתחמק.
"שום טרחה ושום נעליים, אני בדיוק בדרך לשם האמת." אמרה. "והייתי שמחה לקצת חברה בנסיעה." צחקקה במבוכה.
"מה את אומרת?" הנהנתי בראשי וצחקקתי במבוכה.
"יאללה תעלה!" האיצה בי.
"כן המפקדת." הצדעתי לה ועליתי לרכב.

"אז מה לעזאזל איבדת בירושלים?" שאלתי בציניות.
"את האמת, סתם נוסעת לבקר חברה שגרה שם." משכה בכתפיה. "ומה לך יש לחפש בירושלים?" שאלה בסקרנות גורמת לי לצחקק קלות.
"לא הרבה." משכתי בכתפיי באדישות. "סתם פשוט הבית שלי נמצא שם איפשהוא." סיפרתי.
"די נו!' לפתע היא עצרה את הרכב והביטה בי פעורת פה. "אתה צוחק עליי נכון?" שאלה המומה.
"מה הבעיה?" שאלתי בתמימות.
"לא יודעת, בדרך כלל בירושלים גרים הרבה דוסים, דתיים… איפה אתה נכנס בכל זה?" שאלה בסקרנות.
"ישר ולעניין הא?" שאלתי בגיחוך.
האמת, אהבתי את הישירות של אמור, שהיא לא מתביישת לשאול, שהיא כל כך פתוחה שהשיחה איתה פשוט זורמת.
"נו!" האיצה בי לדבר.
"מה?" משכתי בכתפיי. ניסיתי למשוך זמן.
"אתה מתכוון לדבר כבר או מה?" שאלה בסקרנות יתר.
היא לא הולכת לוותר לי הא?
"טוב בסדר אספר לך!" אמרתי בכניעה והרמתי את ידיי לגובה כתפיי כחף מפשע.
"אבל לא עכשיו." ניסיתי להתחמק. "בהזדמנות, כשנשב כזה אחד על אחת אספר לך."
"נשמע שיש הרבה מה לספר." אמרה בגיחוך.
"אולי." חייכתי בשובבות ומשכתי בכתפיי.

"אוף, עם הפקקים היום הסיכויים שנגיע לירושלים לפני כניסת השבת קלושים." אמרה בייאוש ועיקמה את פרצופה כאשר הבחינה בעומס המכוניות על הכביש.
"אויי לא!" אחזתי בראשי בשתיי ידיי. "זה אומר שאני הולך להיות תקוע איתך עוד הרבה זמן." עקצתי אותה.
בואי נראה אותך עכשיו אמור וייס.
"איזה כיף לך." השיבה בציניות ומחאה כפיים.
מדהים איך היא מקבלת הכל ברוח טובה, תמיד שמחה כזאת, קופצנית.
אין ספק שהיא בין הבחורות המתוקות שאני מכיר.
"מה אתה אומר על קצת מוזיקה ככה שתנעים לנו את הנסיעה?" הציעה.
היום הזה רק הולך ומשתפר מרגע לרגע.

"כמו איזה שני משוגעים בחוף שמרנו רגעים בלב שתינו ת'נוף," ברכב התנגנה מוזיקה בקולי קולות. "ואת היית כמו פרח שאסור היה לקטוף," שנינו שרנו זה עם זו בחופשיות. "רציתי רק לקטוף אותך רציתי לקטוף…
אני לא יודע להסביר את זה אבל יש משהו באמור שגורם לי להרגיש מין פתיחות ושחרור לידה. היא פשוט מעירה את הצד הילדותי שבי ומעודדת אותו לפרוץ החוצה. היא ממש כמו החברה הטובה הזאת מהשכונה.
"פאק!" אמור עצרה את הרכב בפתאומיות בשולי הכביש.
"מה קרה?" שאלתי בדאגה.
"נורת הדלק מהבהבת." אמרה בהיסטריה. "חייבים לנסוע לתחנת דלק קרובה." קבעה.
למזלנו תחנת הדלק לא הייתה רחוק כל כך והגענו במהירות.
"טוב, שבי תנוחי. אני אטפל בזה." אמרתי כאשר הגענו לתחת הדלק. החלטתי לקחת פיקוד על עניין הדלק.
"מישהו חש את עצמו ג'נטלמן, מה?" אמרה בגיחוך.
"את רואה פה מישהו אחר שיודע לתדלק?" עקצתי אותה.
"אהמ…" כחכחה בגרונה. "סליחה ומה אני?"
"חופרת." המשכתי לעקוץ אותה. "הוו הדלק עומד להיגמר." אמרתי בהיסטריה מזוייפת ללעוג לה על קודם.
"דביל אחד." צחקקה והכתה מכה עדינה בעורפי.
"אני מניח שהגיע לי." משכתי בכתפיי.
"מאוד הגיע לך." הנהנה בראשה.
"שומע? אני קופצת ל-yellow, להביא לך משהו?" שאלה.
"אממ… לא אני בסדר." עניתי.
ניצלתי את הזמן לאיזו סיגרייה טובה. התיישבתי בקצה המדרכה ושלפתי מצית וסיגרייה מהכיס.
בכל זאת סופ"ש ארוך ולא פשוט עוד לפניי.
"לא ידעתי מה לבחור אז הבאתי את שניהם." אמור יצאת מהחנות כשבידה זוג פחיות XL בטעמים שונים מה שגרם לי לגחך קלות. היא התיישבה לצידי על קצה המדרכה.
"מה אתה אומר, אבטיח או טבעי?" שאלה כשהחזיקה בידיה את זוג הפחיות.
"התלבטות מאוד קשה האמת." אמרתי בציניות.
"נראה לי אבחר באבטיח." קבעה והושיטה לי את הפחית השנייה. "לא באמת התכוונתי לקנות שתיים לעצמי." משכה בכתפיה. חייכתי אליה בביישנות ולקחתי את הפחית מידה.
"אז מה ככה?" שאלה בהתעניינות.
"את יודעת, חיים." השבתי באדישות ולגמתי מהפחית.
"עכשיו זה זמן מספיק טוב?" שאלה.
"זמן מספיק טוב למה?" שאלתי חזרה.
"שתספר לי את הסיפור שלך." ענתה וחייכה חיוך מתוק שחשף גומה קטנה בצידה הימני של פייה.
לא באמת אפשר לסרב לה.
נענעתי בראשי. "את לא תשחררי עד שאספר לך הא?" שאלתי בכניעה.
"לא!" הנידה בראשה.
נאנחתי קלות וכיביתי את הסיגרייה. "נו!" האיצה בי לספר.
"מה… עכשיו?" ניסיתי למשוך זמן.
"כן!" הנהנה בראשה.
גלגלתי את עיניי כשגחוך קל נפלט מפי. "פעם מזמן מזמן, הייתי דתי." סיפרתי. "מה זה דתי, דוס כאילו… ישיבה והכל."
"אין מצב!" אמרה פעורת פה. "אז.. מה קרה פתאום? השינוי, ה…"
נאנחתי קלות. "אז הגיע הגיוס לצה"ל, לי היה ברור שאתגייס שאתן מעצמי מעל ומעבר לטובת המדינה שלי. אבל לאבא שלי היו תוכניות אחרות לגביי." הוצאתי מכיסי מצית והדלקתי עוד סיגרייה. הבטתי באמור שישבה לצידי מרותקת לגמרי צמאה לשמוע עוד. "הוא ציפה שאהיה כמו כולם במשפחה, שאלך לבית תלמוד מהבוקר עד הלילה אלמד גמרא כמו כל האחים שלי." הוצאתי עשן מפי. "אבל הגיע שלב מסויים בחיים שלי שכבר הרגשתי שזהו, אני נחנק, שכל זה לא בשבילי."
זו למעשה הפעם הראשונה מזה שנתיים שהעזתי לדבר על זה עם מישהו. לא יודע, זה פשוט נשאר אצלי כמו מין פצע פתוח שהגליד עם הזמן.
"ואתה… אתה לא מרגיש לפעמים איזושהיא חרטה שלא בחרת בדרך של המשפחה שלך?" שאלה.
"לא ממש." הנדתי בראשי ונשפתי עשן מפי. "עם הזמן הם למדו לקבל את זה." אמרתי בחיוך קטן ואופטימי. "אומנם לאבא שלי זה עדיין לא קל, ויש מין כעס כזה עליי על שבחרתי דרך שהיא שונה מהדרך שלו ווא דיי מתכחש לקיומי מאז, אבל אני מאמין שהזמן יעשה את שלו."
"אני בטוחה." אמרה ומחתה דמעה מעינייה.
"בואי הנה," משכתי אותה אליי לחיבוק.
מדהים אבל הסיפור שלי באמת הצליח לגעת בה איפשהוא בלב. פתאום ראיתי באמור צד שביר יותר ורך מבדרך כלל. תמיד בתחנה היא מאוד קופצנית, נמרצת כזאת, מאוד ישירה ופתאום יצא ממנה איזה רגש כזה. פשוט רציתי לחבק אותה קרוב אליי.
ואם לומר את האמת, באותם רגעים חיבבתי אותה אפילו יותר.