אם תרצי, תקבלי כוכב… (פרק 6)
נ.מ יואב:
מאותו הרגע, שנאתי את אבא שלי.
אבל אני לומד להשלים עם המציאות, להתמודד. לא טוב להיות שקוע ברחמים עצמיים. תמיד עדיף לחשוב שיש אנשים שסובלים יותר ממך.
אמי הולכת לחדר וסוגרת את הדלת.
ליאור מציץ מהחדר ואני אומר: "זה בסדר, אמא הלכה"
"יואב, אבא רוצה אותך בטלפון" אומר לי ליאור ומושיט לי את הטלפון.
אני באיטיות ובחשדנות מסתובב ולוקח את הטלפון.
"יויו?" אני שומע וגוש מחנק עולה בגרוני. ככה אבא היה קורא לי.
"אבא?" אני שואל.
"יויו! הקול שלך סוף סוף נמך! אני זוכר שהיית מדבר בקול גבוה!" אומר לי אבא.
"אני שונא אותך אבא!" אני צועק ומנתק.
"למה אתה שונא את אבא?" שואל בשקט ליאור, שבקושי זוכר משהו, וחושב שאמא ואבא נפרדו מהחלטה.
"זה עניין של גדולים, אל תתערב" אני אומר והולך לחדר שלי ושלו.
הטלפון מצלצל.
"אל תענה!" אני צועק, אבל אני שומע: "הלו"
ליאור רץ לחדר ומביא לי את הטלפון.
"יויו אני מבין שאתה כועס-"
"בטח שאני כועס!! ואל תקרא לי יויו!" אני קוטע אותו ומנתק.
שוב מתקשר, הפעם אני מנתק.
מסכנים ליאור ונעמה, אין להם מושג ממה שקרה.
נ.מ נדב:
"את אוהבת את העבודה?" אני שואל את בריטני.
"לא ממש. מה יש לי לעשות בחנות דיסקים?" שואלת אותי.
רועי נכנס לחנות.
"היי רועי מה קורה?" אני שואל.
"לא יודע. קבעתי דייט עם לירון, ורגע אחד היא זרמה וחייכה ורגע שני היא מסלקת אותי!" מסביר לי.
"מתי היא התהפכה?" שואלת פתאום בריטני.
"היא התעלפה אתמול אחרי שהיא ראתה מישהו. שאלתי מי זה" עונה רועי ונשען על הדלפק.
"נו ברור! גרמת לה להרגיש לא בנוח! לך תתנצל!" אומרת בריטני.
"איזה להתנצל? צריך להראות לבנות שבנים הוא העם השולט. אל תתנצל בשום פנים!" אני אומר.
"סליחה?" שואלת בריטני.
"אין סיכוי שאתה מתנצל!" אני אומר לרועי.
"אבל חברים, אני אוהב אותה. אני רוצה להתנצל" הוא אומר.
"הא!" אומרת לי בריטני.
בזכותה, התחלתי לאהוב ג'ינג'ים…
יש לה עיניים ירוקות ושיער ארוך של בקבוקים ג'ינג'ים, והיא בגובה ממוצע.
יש לה גוף יפה ורזה ואני כל כך מאוהב בה!! ולא רק במראה שלה, אני אוהב אותה. היא היחידה מבין החברות שלי שאני יכול לשבת ולדבר איתה, לא כמו כל השאר שאנחנו סתם מתנשקים כי כיף להתנשק.
"ניצחת" אני אומר ביובש.
"מה זה היובש הזה?" היא שואלת ומוסיפה: "להרטיב אותך קצת?"
"בואי" אני אומר ואנחנו מתנשקים.
מת עליה!!
רועי מכחכח בגרונו ואנחנו מפסיקים.
"טוב, אז אני אחזור אליה…" רועי אומר ואנחנו ממשיכים להתנשק.
נ.מ לירון:
אני לא יודעת למה אני לא מספרת את זה לאף אחד.
אני לא מפחדת, אני מתביישת. מה יגידו? ומה הוא יעשה?
אפילו ההורים שלי לא יודעים. אבל אני נפשית קרועה. לא יודעת. לספר או לא?
דפיקות על הדלת קוטעות את מחשבותיי.
"היי רועי" אני אומרת.
"אני מצטער שהזכרתי את הנושא, זה כנראה נושא רגיש אצלך, ואם את לא רוצה לספר אל תספרי" הוא אומר.
אני לא יודעת למה, או אם זה היה משהו שאני אתחרט עליו, אני אני מנשקת אותו.
"אתה מקסים" אני עוצרת ואומרת, וממשיכה.
טוב. צריך לנסות להתגבר על זה.
למרות שלעבור את זה יהיה יותר טוב עם מישהו שאני באמת רוצה כמו… יואב.
תגובות (1)
תמדיכיייייייינ.ב אני אשמח עם תקראי את הסיפור שלי:)