אם תרצי, תקבלי כוכב… (פרק 5)

נ.מ יואב:

"באתי ללירון, לא אלייך"
"מה?" אני שואל.
"כן. יש בעיה?" הוא שואל.
"לא, פשוט אני מתבאס כי בא לי שנדבר…" אני אומר ומצטער שבכלל אמרתי את זה.
"מה?"
"כלום, פשוט לך" אני אומר לבסוף ויוצא עם נעמה.

נ.מ לירון:

אני שומעת נקישות על הדלת. זה בטח רועי.
אני פותחת לו.
"תיכנס" אני מחייכת אליו.
הוא נכנס ואנחנו מתיישבים על הספה.
"טוב, אז תן לי להכיר אותך" אני אומרת ומסתכלת עליו בעניין.
"אז ככה, אני רועי לוי, בן 16 ושבע חודשים, החברים הכי טובים של הם נדב אביאל ויואב, אני שונא מתמטיקה ואוהב ספורט, יש לי אחות אחת שהיא בת 22 והיא מאורסת לחבר שלה והם גרים ביחד, אבא שלי עובד בצבא אז אני בקושי רואה אותו, אני מנגן בגיטרה, אני מתאמן בכדורסל, וזהו בערך" הוא אומר.
"אני לירון שוורץ, בת שש עשרה וחודש, החברים הכי טובים שלי הם שרון ואבי-"
רועי קוטע אותי ואומר: "אבי, מלך הכדורסל? אתם חברים טובים"
"אממ, נראה לי" אני אומרת וממשיכה: "אני אוהבת את שיעור אנגלית ושונאת פיזיקה ומתמטיקה, אני מנגנת בפסנתר, שרה לפעמים לעצמי, אני בת יחידה, ואין לי עוד מה לומר"
"אפשר לשאול מי היה זה שראית אתמול?" רועי שואל, ופתאום אני מרגישה לא בנוח.
"לא, ופתאום נזכרתי שיש לי משהו לעשות" אני אומרת ומצביעה על הדלת.
הוא יוצא בשתיקה, פגעתי בו.
למה אני מרגישה בסדר גמור כאילו לא עשיתי שום דבר לא בסדר?

נ.מ יואב:

טוב אולי הגיע הזמן להפסיק להתכחש.
אני אוהב את לירון.
ורועי הזה, קנאי!! מה הוא בכלל יודע עליה שהוא אוהב אותה? מה הוא בא אליה? חבר שלי עאלק….
השארתי את נעמה אצל חברה שלה וכשעליתי אמא הייתה בבית (היא לא חזרה מאתמול).
"אמא, איפה היית? ולמה הרבצת לקטנים עם פשיט?! התחרפנת?" שאלתי.
"הייתי אצל שרית, והם לא הסכימו לסדר את החדר, אז נתתי להם מכה" היא עונה.
"אז היית נותנת להם מכה קטנה בטוסיק וגומרת עם זה, אבל עם פטיש?! השתגעת?!" אני שואל.
"אתה לא תדבר אליי ככה!" היא צועקת. זה מה שהיא תמיד אומרת כשאין לה מה להגיד.
"אמא, אני בדרך כלל לא מתחצף, אבל עם הפטיש שניצלים?! זה כבר מוגזם!"
לאמא שלי (עינת) יש קצת בעיה.
אני חושב שהיא במשבר גיל הארבעים, ועוד אחרי שאבא השאיר פתק והלך… והיא כל הזמן מרביצה לאחים הקטנים שלי ומקללת אותם, אותנו.
אני אומר לאחיי להקשיב לה, אבל זה קשה להם, נעמה בת שש וליאור בן תשע, זה לא פשוט.
כשהייתי בן 12, ליאור היה בן חמש ונעמה בת שנתיים. ביום הולדתו של ליאור, יום הולדת חמש, הכנו לו מסיבה.
החברים שלו הגיעו, והיה שמח, עד שכשאמא הוציאה את העוגה מהתנור היא ראתה על המגש פתק.
"עינת היקרה,
אני לא יכול להסתיר יותר ממך שכבר חודש הייתי עם מישהי אחרת, ואנחנו הולכים להתחתן.
אני מצטער שככה את מגלה את זה, אבל אלו החיים.
תטפלי יפה בילדים.
ירון"
היא התחילה לבכות בשקט בזמן שכל הילדים שרו: "עוגה עוגה עוגה, במעגל נחוגה…"
באתי לראות לה היא מתעכבת והצצתי בפתק.
היא הלכה לחדר וביקשה ממני להגיש את העוגה.
מאותו הרגע, שנאתי את אבא שלי.