אם תרצי, תקבלי כוכב… (פרק 2)

נ.מ יואב:

"נשמע לי מגוכך" אומר נדב.
"מה? מגוכך שהשנהב הזו נדלקה עליי?" אני אומר.
"לא, זה לא זה. זה שמישהי בכללי נדלקה עלייך" אומר נדב.
"כי זה כל כך הרבה יותר טוב" אני עונה.
"בסדר, אני הולך לקיוסק החדש" אומר נדב.
"הוא הרבה יותר יקר מהקיוסק של מוחמד, בוא למוחי, בוא" אומר רועי.
"אבל היום עובדת הצעירה הזו בקיוסק החדר, וכבר חודשיים אני בלי חברה, אני נואש!!" אומר נדב.
"חשבתי שאתה שונא ג'ינג'יות" אני אומר.
"אחי, אני נואש" אומר נדב ופונה בפנייה ימינה.

נ.מ לירון:

אני מגיעה לביתי וזורקת את התיק בחדר, קופצת על רגל אחת לסלון.
אני מתיישבת לאכול, ובדיוק הטלפון שלי מצלצל.
"הלו?" אני שואלת, מספר חסום.
"מצאתי אותך" אני שומעת, אני מסתכלת ימינה דרך החלון ורואה את… אותו…
אני מתעלפת.

נ.מ יואב:
אני בדיוק מתחת לבניין שלי, מתכוון להיכנס כשלפתע אני שומע צרחה מקפיאת דם.
זה מגיע מדירת הגן שבבניין, יכול להיות שפרצו לשם גנבים?
אני נכנס ודופק על הדלת, אבל אף אחד לא פותח.
רגע! אבא שלי הוא ועד הבניין, בטח יש לו מפתח לכל דירה!
אני עולה מהר לבית, מחפש את המפתח לדירת גן.
אני נכנס, ולמרבה הזעזוע אני רואה את לירון שוכבת על הרצפה, לא זזה.
"לירון!" אני אומר.
"לירון!" אני חוזר.
"לירון!"
אני לא יודע מה לעשות, עד שאני נזכר שרועי ואביאל עברו קורס עזרה ראשונה.
אני מהר מתקשר לרועי, אחראי יותר, ואומר: "בוא לבניין שלי לדירת גן דחוף!" ומנתק.
חולפות כמה דקות ואני שומע נקישות על הדלת, ורועי עומד בפתח.
"מה קרה?" שואל בזמן שנכנס ורואה את לירון שוכבת ולא זזה על הרצפה.
"זו לירון שאמרתי לך ופתאום שמעתי אותה צורחת ונכנסתי והיא הייתה ככה מה לעזאזל קרה?" אני אומר.
"אני חושב שהיא רק התעלפה, לא משהו אחר" רועי אומר בזמן שבוחן אותה.
"כמה זמן היא גרה כאן?" שואל.
"בכלל לא ידעתי שהיא גרה כאן" אני עונה ואז מוסיף: "נו, תעשה ת'קטע של הדפיקות על הלב!"
"צריך קודם לתת לה צביטה בעצם הבריח, תתקשר בינתיים לאמבולנס" הוא אומר לי.
אחרי שאני מתקשר אני מרים את הרגליים והוא מנסה לעשות משהו כזה עם דפיקות על הלב במשך 30 פעמים. אחר כך הוא פותח לה את הפה ועושה לה הנשמה מפה לפה, ולמה לעזאזל יש לי רפלקס לא להסתכל?!
אני שומע סירנות בחוץ ואז אומר: "תפסיק הם הגיעו!"
נכנסים כמה פרמדיקים, ומטפלים בה, אנחנו יוצאים ללובי.
"מה קרה לך שהפסקת אותי באמצע?" רועי שואל אותי.
"סתם, הם הגיעו והם יותר מקצועיים" אני אומר.
"יפה, זאתי" אומר רועי.
"כן… בערך".
הפרמדיקים יוצאים, איזה מזל…
איזה מזל?!
"היא בשלבי התעוררות, היא מטושטשת. מזל שקראתם לנו בזמן" הם אומרים ויוצאים.
אנחנו נכנסים.
"היי" אני אומר.
"מה אתם עושים פה?" היא שואלת.
"זה הבניין שלי, ושמעתי אותך צורחת" אני עונה.
"איך נכנסתם?" היא שואלת.
"אבא שלי הוועד. ומה קרה לך?" אני שואל.
"ראיתי אותו" היא אומרת בזמן שרועי רץ להביא לה כוס מים.
"את מי ראית?" אנחנו שואלים.