אם תלך- פרק 2

פרק 2:
איתי הגיע בסביבות 19:00. ניר ישב על המחשב וכתב עבודה, נעמה ראתה איזה תוכנית בטלוויזיה ואני כתבתי ביומן שירה שלי. כתבתי בלי לשים לב מה אני כותבת וכשקראתי מה כתבתי, בכיתי. זה היה כל כך מדויק. איכשהו, בשיר אחד כתבתי גם על אבא שלי וגם על הרגשות שלי כלפי ניר וזה היה נשמע הגיוני. ויפה. לא הצלחתי לשלוט בדמעות, הן זלגו ללא הפסקה על הלחיים. ניר שעבר לידי בשביל למלא לו כוס מים שם לב ועזב הכל. הוא התכופף בכדי שיהיה בגובה שלי "מה קרה?" הוא שאל מתפלא. לא עניתי. הוא משך אותי אליו לחיבוק ואז הכל פרץ. כל מה שאני מנסה להסתיר, כל מה שאני מנסה לשכוח ולהכחיש. הכל יצא בדמעות. כשנרגעתי הוא הבין שזה היה פרץ רגשות מעורבים וחייך אליי "עכשיו יותר טוב?" הוא שאל ואני חייכתי והנהנתי. הוא מילא לו מים וחזר למחשב.
הגשם התחזק, והחלה סופת רעמים וברקים. סיימנו את עיסוקינו וישבנו כולנו על פופים סביב האח, שתינו תה. נעמה ואיתי ישבו מחובקים והוא נישק אותה בעדינות בכתף. הסתכלתי עליהם, הם מכירים אחד את השני יותר טוב מאת עצמם. הגוף שלהם כבר רוקד ריקוד משותף- בלי יותר מידי מחשבה. כשהסתתי את מבטי מהם ראיתי שניר מסתכל עליי. העיניים שלנו נפגשו והוא לא חייך. למעשה, הוא היה חסר הבעה. ניסיתי להבין מה קרה. אף פעם לא ראיתי אותו ככה. אבל לא הצלחתי. יותר מאוחר כשהבנים ראו משחק כדורגל, נעמה לקחה אותי ביד ומשכה אותי למעלה, לחדר שלי. היא הושיבה אותי על המיטה. "כמה זמן?" היא שאלה אותי את השאלה מהבוקר "שנה בערך" עניתי בכנות "תנסי למצוא רגע יותר ספציפי. מתי הרגשת שמשהו ממש השתנה?" היא שאלה "באזכרה האחרונה של אבא שלי" אמרתי במהירות שהפתיעה אותי, לא חשבתי על זה אף פעם. "
תנסי להסביר לי מה את מרגישה, בבקשה?" היא התחננה נשמתי עמוק וידעתי שאני הולכת לשבור את כל המגננות סופית "זה כאילו לקחו לי את כל מה שהכרתי ובניתי- ושינו הכל." התחלתי. לקחתי עוד נשימה "כאילו- כלפי חוץ הכל אותו דבר- אבל מקרוב, כשמכניסים את הדברים למיקרוסקופ שום דבר לא אותו דבר. אנחנו לא אותו דבר." אמרתי לה "וזה לא מרגיש כאילו רק לי נטרפו כל הקלפים" הוספתי רגע לפני שהיא החלה לענות "אני באמת לא חושבת שזה רק אצלך. אבל נראה לי שאת יודעת יותר טוב ממנו מה את מרגישה. הוא נראה לי מבולבל" היא אמרה- וצדקה. הוא באמת נראה מבולבל.
בהמשך הערב התקלחתי, ולבשתי פיג'מה גדולה וחמה. הכנתי לאיתי ונעמה את החדר של אמא שלי לשינה. לניר השארתי שמיכה בסלון, למקרה שלא ירצה לישון איתי. נכנסתי למיטה מוקדם. נעבור את השבוע הזה ואז הכל יהיה פחות אמוציונאלי, חשבתי. שכבתי ובהיתי בחושך, כרגיל. אחרי שעתיים לערך נפתחה הדלת אבל אף אחד לא נכנס. ראיתי אותו עומד בכניסה ומתלבט. הוא מבולבל, הוא מבולבל, הוא מבולבל אמרתי לעצמי שוב ושוב בראש. המשכתי לעשות את עצמי ישנה, ספרתי נשימות בקצב אחיד וחיכיתי. חיכיתי שהוא יחליט. הוא סגר את הדלת- אבל העיניים שלי היו עצומות ולא ראיתי אם הוא בחר בבפנים או בבחוץ. אחרי מספר דקות הרגשתי מישהו נשכב על המזרון. הוא התקרב אליי- אבל לא נגע. פקחתי חצי עין וניסיתי לראות מה קורה. הוא הסתכל עליי וגיחך כשראה את העין הפתוחה למחצה שלי. צחקתי גם אני. "קשה לך להירדם?" הוא שאל ואני הנהנתי "בואי נלך לישון" הוא אמר ונצמד אלי. הוא לקח את כף היד שלי ושיחק בה ואז עבר אל השיער שלי. המגע שלו העביר בי רעד- אבל שחרר משהו והרגיע אותי. מהר מאוד נרדמתי.
בשעה 2:00 בלילה נשמע קול נפץ חזק, ואחריו אחד חזק עוד יותר. התעוררתי בבהלה מכאב חד שפילח לי את המצח וכאב נוסף ביד. ניר התעורר ביחד איתי והדליק את האור. התפוצץ החלון מעל המיטה שלי והזכוכיות היו מפוזרות על כל המיטה. הוא הסתכל עליי במבט מודאג. נעמה ואיתי הופיעו בחדר מספר שניות לאחר מכן "אל תזוזי. את מלאה זכוכיות" אמר לי ניר בלחש. הוא פינה את המשטח מסביבי והתקרב אליי. "נעמה, תביאי את התיק עזרה ראשונה מהמחסן" הוא הורה עלייה והיא דילגה מיד במדרגות. הגוף כאב לי והגשם טפטף עליי ולא הוצאתי מילה מהפה. הסתכלתי על ניר פועל, לחוץ אבל ברוגע. מזיז את כל מה שיכול לחתוך את אחד משנינו. נעמה חזרה עם התיק עזרה ראשונה והוא ביקש ממנה להביא גם מים רותחים. היא שוב הסתובבה ורצה למטה. "כמה זה גרוע?" שאלתי לבסוף "די גרוע" הוא אמר בחיוך "אבל אין מה לעשות.. לא נוכל להגיע למיון במזג אוויר הזה" הוא אמר "אני סומכת עלייך" מלמלתי. הוא טיפל לי בפצעים בעדינות מדהימה, ריכך אותם עם מים, חיטא עם אלכוהול ושלף בזהירות את הזכוכיות עם פינצטה ואז חבש כל אחד מהם- מקטן עד גדול. "בואי- נוציא אותך משדה הקרב" הוא אמר ותמך בי בזמן שקמתי. הסתכלתי על עצמי במראה. זה היה משעשע והתחלתי לצחוק "יופי מפגרת" הוא גיחך. "בואי נסדר לנו מקום אחר לישון" הוא סגר את הדלת. נעמה ואיתי הלכו לחדר של אמא שלי בחזרה ואנחנו ירדנו במדרגות ופתחנו את הספה הנפתחת. הוא סידר עלייה סדינים ואני בחנתי את הפצעים שלי. הם לא כאבו- כי הוא טיפל לי בהם. "את בסדר? משהו כואב?" הוא שאל ואני הנדתי בראשי לשלילה. "הם די עמוקים. נלך למיון כשהמזג אוויר יסתדר" הוא אמר "אני בסדר" הרגעתי אותו.
הטלפון צלצל, וזו הייתה אמא. זה היה מפתיע שהיא התקשרה בשעה כזו. היא אמרה שהשכנים התקשרו על החלון וביקשה לשמוע שהכל בסדר. הרגעתי אותה שחוץ מכמה פצעים שלי הכל בסדר. היא נלחצה וניר לקח את הטלפון להרגיע אותה. הם תמיד הסתדרו טוב- אמא שלי וניר. כשהיא נרגעה הוא ניתק את הטלפון ונשכב על הספה "את חייבת לישון" הוא אמר לי. נשכבתי לידו- שומרת מעט מרחק אבל מספיק קרוב כדי שארגיש את חום גופו. נרדמתי.
זה היה אחד הלילות המוזרים בחיים שלי. למחרת בבוקר הסערה פסקה אבל הלימודים לא התרחשו וניר הכריח אותי ללכת למיון להיבדק. שיבכו אותו שם על הטיפול המסור "סתם רצית לבוא בשביל לקבל מחמאות" אמרתי לו כשיצאנו משם אחרי שהחליפו לי את התחבושת ביד ובמצח. "אני יותר רגוע עכשיו" הוא אמר בשביל ברצינות מפתיעה.