אם תלך- פרק 1

פרק 1:
שכבתי במיטה ובהיתי בחלל החשוך. שמעתי גשם מתחיל לטפטף בחוץ, המחשבות רצו בראש. כבר שנים שהן רצות, ללא הפסקה. לקח לי זמן רב להירדם.
בבוקר, הדבר הראשון שהראש קלט היה את הגשם שרק התחזק מהלילה. קמתי מהמיטה והסתכלתי מהחלון על היישוב הרטוב. נכנסתי למקלחת ולשבתי מכנסי ג'ינס שחורים וסוודר בורדו. את השיער החום הגלי קלעתי לצמה.
כשירדתי למטה ידעתי שאף אחד לא יחכה שם, אמא כרגיל לא הייתה בבית. או שהיא עבדה בלילה או שבילתה עם החבר שלה. החלון במטבח היה גדול ומהר מאוד נשאבתי למראה המדהים של הגשם דרכו. כשהייתי קטנה, לפני שאבא נפטר היינו יושבים פה בכל יום שבת בבוקר ומסתכלים החוצה. לפעמים היה שמשי, לפעמים גשום ולפעמים מושלג. אבל זה לא באמת שינה לנו, היינו מתכרבלים בחיבוק ובוחנים את הגינה. לפני שהספקתי לעשות משהו ראיתי את המכונית המוכרת של נעמה בחנייה. היא צפצפה לי פעם אחת וזה הספיק בשביל שאתנתק מהזיכרונות, אחטוף את התיק שלי ואצא אליה.
היא הסתכלה עליי במבט מודאג "מה?" שאלתי אותה כשנכנסתי וסגרתי את הדלת מאחוריי "האזכרה עוד שבוע" היא ספק ענתה וספק הזכירה לי את מה שכל כך ניסיתי לשכוח אבל לא הצלחתי בשום אפן "אני יודעת" אמרתי לה וחייכתי חצי חיוך "את תמיד משתנה בשבוע הזה" היא אמרה בתמיהה ויצאה ברברס מהחנייה.
כשהגענו לבית ספר הגשם ממש לא הקל עלינו. "יש לי מטרייה מאחורה" היא אמרה ואני שלחתי יד כדי למצוא אותה. פתחנו ורצנו יחד מחובקות לבניין של כיתות יב. המסדרון היה מלא בתלמידים שהיו שקועים בניסיונות לאתר את חבריהם ולגשש את דרכם לכיתות. גם אני סרקתי את החדר, העיניים הכחולות שלו נתפסו על שנינו והוא חייך, מהר מאוד הרגשתי גם את החיוך שלי מתפרס על פניי אבל מיד הכרחתי את עצמי למחוק אותו. ניסיתי לפלס את דרכי אליו אבל מיד נשמע הצלצול מהרמקולים והוא נכנס לכיתתו. נעמה נפרדה ממני ורצה לכיתה שלו, כי הם למדו ביחד. עליתי במדרגות לכיתה שלי והתיישבתי בשולחן האחרון, ליד החלון. הסתכלתי החוצה על הגשם המטפטף לאורך כל השיעור הראשון ואחר כך גם לאורך השני, השלישי והרביעי. לא רשמתי שום דבר, לא הקשבתי למורה.. מידי פעם כשהיא שאלה אותי שאלה מלמלתי את התשובה מתוך הרגל וחזרתי לבהות. בשעה 12:00 הודיעו לנו שהיום מסתיים מוקדם מכיוון שיש דיווח על סערה קשה וביקשו מאנשים להישאר בבתים שלהם. המון זמן לא היה דיווח על סערה. פעם בימים כאלו היינו נפגשים, אני הוא ונעמה- מבשלים ארוחת שחיטות וצופים בסרטים כל היום וכל הלילה.
חיכיתי שהכיתה תתפנה מכל שאר התלמידים, ואז ארזתי את הדברים שלי לאט ויצאתי גם אני. הוא ונעמה חיכו לי בקצה גרם המדרגות. כשראו שאני מתקרבת מלמלו משהו וסיימו את השיחה ביניהם. זה היה נראה לי מוזר אבל החלטתי לא לייחס לזה יותר מידי חשיבות. "הולכים?" נעמה שאלה וטלטלה את המפתחות מול הפנים שלי "הולכים" אמרתי בחיוך. בינתיים הוא כרך את היד שלו מסביב לכתף שלי והלך איתנו לאוטו "אל מי מאיתנו הולכים?" הוא שאל כשהגיע לחנייה ופנה אל המכונית שלו "אני מניחה שאמא שלי שוב לא בבית. אז אפשר אליי" אמרתי בחיוך ונכנסתי למושב הנוסע באוטו של נעמה. הוא הנהן ופנה למכונית שלו בריצה- הגשם התחזק.
"כמה זמן את מרגישה ככה?" היא שאלה אותי תוך כדי הפעלת המגבים ויציאה חלקה מחניית בית הספר "מרגישה מה?" שאלתי אותה תמוהה, הרגשתי את הדופק עולה. שמרתי על מעטפת כל כך חזקה, כל כך הרה זמן.. "כמה זמן את מרגישה משהו אל ניר" היא אמרה בבירור והסתכלה לבדוק את תשובתי. ניסיתי לחשוב מהר מה אני עושה, אבל נתפסתי. ולא מצאתי שום שקר שיכול להוציא אותי מזה. היא לעומתי, חייכה כמנצחת "אני יודעת כבר הרבה זמן, אני קוראת אותך. את לא יכולה להסתיר ממני" היא אמרה. עצמתי את העיניים והרגשתי אותן מתמלאות דמעות. נשמתי עמוק וספרתי עד 10. זה לא עבד. ניגבתי את עיני בידי "אני לא רוצה לדבר על זה עכשיו" אמרתי לה והיא הבינה כנראה למה גרמה. הבעה של צער התפשטה על פנייה והיא הפסיקה מיד.
"ליה, יש לך מפתח? הרזרבי לא במקום שלו" צעק ניר מהכניסה לבית. רצת לשלם ושלפתי מפתח. הבית היה קריר, ומיד הדלקתי אש באח ופניתי למטבח "מה בא לכם לאכול?" שאלתי אותם ומיד הוצאתי מהמקרר ירקות לסלט "כרגיל" שניהם ענו ביחד. העמדתי סירים- לרוטב עגבניות ולפסטה וחתכתי סלט בזמן שהם מילאו את תפקידם, לערוך שולחן, בנאמנות.
כשהתיישבנו לאכול כולנו שתקנו וזה לא קרה הרבה עם השלישייה שלנו. תמיד היה על מה לדבר. ידעתי שכולם חושבים על אבא שלי ועל ההזכרה הקרבה, אני לא אהבתי את השתיקה "תגידו את זה" אמרתי להם, שניהם הפנו עליי מבט מופתע "תגידו את מה שאתם חושבים על אבא שלי כרגע. אני לא יכולה לסבול את השתיקה המרחמת הזו" אמרתי שניהם חייכו, כנראה מהעובדה שידעתי בדיוק מה הם חושבים. "נזכרתי" התחילה נעמה לספר "שיום אחד בגן חובה, הגן שלנו הוצף. את זוכרת?" היא שאלה אבל כלל לא חיכתה לתשובה. "הייתה סערה נוראית וקראו לכל ההורים לבוא לקחת את הילדים ב 10 בבוקר. והוא בא לקחת אותנו. המים בחצר הגיעו לו עד הברכיים. הוא הניח כל אחת מאיתנו על כתף אחרת וסחב אותנו לאוטו. בבית הוא קילח אותנו במים חמים והכין לנו שוקו והעברנו את כל היום מול הטלוויזיה" היא סיימה וחיוך חולמני התנוסס על פנייה, החיוך היה מדבק וגם אני נשאבתי אל היום ההוא, שזכרתי טוב מאוד. נעמה כבר הסתכלה על ניר, לשמוע מה שיש לו להגיד. "אתה לא הכרת אותו" אמרתי בעצב "לא, הכרתי את הבת המדהימה שהוא הביא לעולם בדיוק כשהיא יצאה מהשבעה" הוא אמר. הרגשתי שאני מסמיקה, משהו במחמאה שהייתה רגילה אצל ניר העביר בי רעד. "אבל אני זוכר. אני זוכר שביום הראשון של כיתה א הייתה ילדה שכל המורים התנהגו אליה נורא יפה, ואני חשבתי שאולי גם לי כדאי להתנהג אליה כל כך יפה. ומיד התחברתי איתך. אני זוכר כשסיפרת לי שאין לך אבא הייתי מבוהל. חזרתי הביתה ואמרתי לאמא שלי בהיסטריה שאולי אבא שלי יכול לשמש גם כאבא שלך. היא עד היום זוכרת לי את זה.. מאז הם התגרשו." הוא אמר והסתכל עליי "ואז התאהבת בחברה המפגרת של הילדה המדהימה" זרקה נעמה הערה מביכה וכולנו השתתקנו.
עד כיתה ו' היו לי שני חברים נורא טובים, אבל לא היה ביניהם שום קשר. היה לי את ניר, והייתה לי את נעמה. לא הצלחתי לקשור קשרים חברתיים נוספים בבית הספר היסודי. יום אחד לקראת סוף כיתה ו', הגיע ניר והודיע לי שהוא מאוהב בנעמה. ואני, אני לקחתי בתור משימה לקרב ביניהם- בין שני האחים שלי, המדהימים. עשיתי הכל בשביל שיהיה ביניהם קשר. בתחילת כתה ז' הם נהיו זוג, אבל תמיד הייתי באמצע הקשר שלהם. כשנעמה הלכה בפעם הראשונה אל ניר, היא פחדה ללכת לבד אז באתי איתה אל הבית המוכר ששימש לי בית בימים מסוימים, כשנפרדו- האשימה אותי נעמה. היא אמרה שאם לא הייתי כל כך תקועה ביניהם לאורך כל הקשר הם לא היו נפרדים. אבל אני ידעתי שלולא הייתי תקועה ביניהם הם בכלל לא היו זוג. שניהם לקחו את הפרדה קשה והתרחקו. אבל בתחילת כיתה ח' קרה נס- הם התחברו. נהיו חברים טובים של ממש ונהינו שלישייה בלתי נפרדת.
לא הרבנו לדבר על התקופה הקצרה בהם הם היו זוג, בעיקר כי כולנו היינו קטנים וידענו שמה שהיה ביניהם לא היה רציני. וגם בגלל שנעמה כבר 4 שנים עם אותו חבר, איתי. משהו בהערה שלה הצביע על חוסר נוחות או מבוכה שהיא הרגישה. הסתכלתי עלייה והיא חייכה אליי, להראות שהכל בסדר. "זה בסדר אם אזמין את איתי לפני שאף אחד לא יוכל להסתובב ברחוב ונצטרך להיות תקועים פה? אני נורא רוצה להיות איתו קצת" היא ביקשה ואני הנהנתי נמרצות ופיניתי את הכלים מהשולחן.