אם רק תרצי אותי אני שלך לתמיד-פרק 20

"היא בסדר, הצלחנו להציל אותה מקומה אבל ייקח לה זמן להתעורר, אני לא יודע כמה אבל פחות משבועיים" אמר, מה פחות משבועיים?? חשבתי שדברים כאלה הם פחות משבוע. די נשברתי, יצאתי בריצה החוצה, הייתי צריך לבכות, קייסי וסבתה הם הדבר היחיד שנשאר לי, אני לא יודע מה אני יעשה בלעדיהן, ישבתי בחוץ, באיזה פארק, מתחת לאחד העצים, ובכיתי, בכיתי כי אני פוחד, אני משחק אותה קשוח אבל זה לא כל כך עוזר כשאתה יודע שההורים שלך העדיפו את המוות על פניך, שהאהבה הראשונה שלי, בגדה בי, וחודש אחר כך התאבדה. בגלל זה אני מפחד ממחויבות, האנשים שהיו חייבים לטפל בי לא רצו, תמיד כשאני מרגיש שהקשר נחלש אני זורק, לפני שיזרקו אותי, אפילו עם ראיין היו פעמים שחשבתי שהוא עומד לשנוא אותי ולא לדבר איתי אז הפסקתי את הקשר ביננו, אבל אז, הוא דיבר איתי וסיפרתי לו הכל, ועכשיו אני סומך עליו. ראיתי את אמ מתקרבת, היא כנראה חיפשה אותי כי היא הייתה כולה אדומה ממאמץ, "לא יכולת לכתוב לי איפה אתה? זה היה חוסך לי זמן בלמצוא אותך" אמרה מרחוק והשתתקה כששמה לב שאני בוכה, "אתה רוצה שאני אשאיר אותך לבד?" שאלה חוששת "לא" מלמלתי. היא התקרבה אליי, התיישבה לידי וחיבקה אותי.

~אמנדה~
אני לא יודעת כמה זמן ישבנו ככה, אבל רציתי שהעולם יעצור ושנישאר ככה. הוא ממש קרוב למשפחה שלו, עד כמה שסיפרו לי שהוא היה סטוציונר, לא רציני אבל עדיין, הוא מכבד אותי, ועוד הרבה. אני באמת אוהבת אותו, בשנה שעברה היו לי כמה ידידים אבל לא הייתה לי חברה הכי טובה, הרבה ניסו אבל לא הצליחו, אני כבר ידעתי איך זה יהיה, הם יהיו נחמדות אליי ואז יתחיל הקטע של השימוש בקשרים של השם משפחה או הכסף וזה מה שאני הכי שונאת, אז כל הידידים שלי היו בנים, שקיבלו מלגת כדור-סל, ולא הגיעו לבית ספר ההוא בגלל הכסף, היו פעמים שהם שאלו אותי למה אני לא מהמקובלים, אני בהחלט יכולתי אבל ממש לא רציתי. עם המחשבות האלה ישבתי לידו, ולא רציתי להפסיק.
במשך הימים הבאים דור לא יצא מהבית חולים, ניסיתי לשכנע אותו ללכת לאכול או להתקלח אבל הוא לא יצא מהחדר של קייסי, כל פעם שהגעתי הבאתי לו אוכל, מהקפיטריה של הבית חולים או מהפנימייה, הוא אח גדול טוב, מיותר לומר שלמסיבה אנחנו לא נלך, היא היום בערב, אני מקווה שהיא תתעורר לפני שיתחילו הלימודים מחר.
בערב הלכתי לדור עוד פעם, כולנו הלכנו אליו, כל פעם מישהו אחר היה איתו, עכשיו זאת אני. נכנסתי דרך הדלתות זכוכית והלכתי ישר למעלית, עולה לקומה השמינית והולכת במסדרון, גם ניק החבר שלה כבר השתחרר ונשאר ליד המיטה שלה. "היי מותק" אמרתי מהכניסה "היי" אמר וקולו היה שבור "היי ניק" בירכתי את ניק לשלום "אכלתם משהו?" שאלתי "אני כן, הוא לא" אמר ניק "דור, בוא לאכול, הבאתי לך כריך "אמרתי לו, הוא קם, נתן לי חיבוק ונשיקה על הלחי, בכל זאת ניק פה מסתכל עלינו, ולקח את הכריך "תודה" אמר ונגס בו "ניק, הבאתי גם לך אחד אתה רוצה?" שאלתי מוציאה עוד כריך מהתיק שלי "כן, תודה" אמר ולקח גם הוא, יצאתי כדי לראות עם מגי גם פה, וראיתי את ניק יוצא החוצה מהחדר לכיוון השירותים. נכנסתי חזרה לחדר, ראיתי את דור מדבר עם קייסי, הוא אמר לה שהוא אוהב אותה, ושהוא לא יודע מה הוא יעשה, ושבבקשה אל תוותר, נתן לה נשיקה במצח והתיישב חזרה, שבור. התיישבתי לידו ולחשתי לו "הכל יהיה בסדר, היא לא תוותר" כשהתרחקתי קצת הוא נישק אותי נשיקה ארוכה בפה, כל כך התגעגעתי לנשיקות שלנו, התנתקנו והוא ישר אמר "אני אוהב אותך" "אני אוהבת אותך גם" אמרתי לו חזרה, המכונות התחילו לצפצף, וראיתי שקייסי מתחילה לפקוח את העיניים שלה. העיניים של דור זהרו ושמעתי את ניק רץ לחדר, יצאתי מהר מהחדר וקראתי לאחות, היא נכנסה עם הרופא לחדר מהר, והרופא הוציא את כולנו מהחדר, עוד פעם החיכיון הזה, אני מקווה שהכל יהיה בסדר, מגי הגיעה אחרי כמה דקות וניק עדכן אותה במה שקרה, ואחרי 15 דקות יצא הרופא מהחדר שלה, יש לי דה-ז'ה-וו והוא אמר