אם רק תרצי אותי אני שלך לתמיד-פרק 1+2

התעוררתי מהשעון המעורר שלי בבהלה, כבר יותר מחודש שאני בחופש ומתעוררת מאוחר. אבל אני היום עוברת סוף סוף לפנימייה עין יעל, אני כל כך מתרגשת מזה, סוף סוף אני אוכל להיות קצת עצמאית. הלכתי למקלחת, התקלחתי ועשיתי את כל האירגוני בוקר שלי וירדתי למטה.
"מה קורה פיץ?" שאל האח החורג שלי דן, אחרי שדונה ילדה את דן היא גילתה שהיא לא תוכל ללדת יותר ואז הם החליטו לאמץ ילד.
"בסדר, מתי אתה חוזר לדירה שלך?" שאלתי אותו "אני אבוא עם ההורים ואיתך לפנימייה ואז אני כבר יחזור. מתרגשת מהמעבר?" "לא כל כך" אני יותר מפחדת, רציתי להמשיך אבל חשבתי שעדיף שאני לא אשתף אותו בפחדים של המעבר, בסוף הוא ישכנע אותי להישאר.
"דן, אמנדה בואו אנחנו צריכים כבר ללכת" דונה קראה לנו מהדלת של הבית ושנינו הלכנו לאוטו, דן עזר לאדם להכניס את המזוודות שלי לאוטו והתחלנו לנסוע, כנראה נרדמתי ממש בתחילת הנסיעה כי כל מה שאני זוכרת אחרי זה, זה את דן מעיר אותי ואומר לי שהגענו. יצאתי מהאוטו עם כל המזוודות, נפרדתי מכולם, דונה ואדם לא נתנו לי לכת לפני שאמרו לי לפחות חמש פעמים שזה עדיין הבית שלי ושאני מוזמנת מתי שבא לי.
התחלתי לחפש את המזכירות כשפתאום נפלתי, הצלחתי לראות רק שזאת הייתה ילדה בוכה שרצה ולא הספקתי בכלל לראות את הפנים שלה, אחרי שתי שניות מישהו עזר לי לקום, הוא היה גבוה עם שיער ג'ינג'י ונמשים על כל הפנים. "את בסדר?" "כן, נראה לי" "אני מאוד מצטער, זאת הייתה ריילי, חברה שלי, נראה לי" אמר וגירד בעורפו "היא לא ככה בדרך כלל אנחנו פשוט רבנו" הסביר לי מתנשף מהריצה "רגע מי את?" שאל אותי "אמנדה" "אה את החדשה?" שאל שוב "כן, נראה לי" צחקקתי "בואי אני אלווה אותך למזכירות" אמר והנהנתי לו והתחלנו ללכת כשהגענו ראינו מזכירה עם שמלה ושיער אסוף לקוקו מתוח יושבת מאחורי המחשב "היי לורה" קרא למזכירה וכאשר שמה לב אלינו חייכה חיוך גדול מאוד וקמה "זאת אמנדה, החדשה" הסביר למזכירה "או היי! בואי נראה באיזה חדר את, ובאיזו כיתה וניתן לך מערכת וספרים" דיברה במהירות לעצמה ולי אני מניחה.
אחרי שקיבלתי את הכל ראיתי שהילד הג'ינג'י חיכה לי בחוץ. "ואני מניחה שראיין כבר יוכל להראות לך את הפנימייה נכון?" "כן גבירתי" ענה ברשמיות והצדיע, מנסה להחזיק את הצחקוקים שניסו לצאת. אחרי שיצאנו מהמזכירות הראיתי לראיין איזה כיתה אני ואני איתו בכיתה והוא אמר שזאת כיתה טובה ושגם חלק מהחברים שלו לומדים באותה כיתה ושהוא יכיר לי אותם בארוחת צהריים היום. הוא שאל באיזה חדר אני כדי שנוכל לשים את כל הדברים שלי בתוכו אז הראיתי לו את החדר '110 בניין מקסוול' "אני מצטער אבל אני לא יכול לקחת אותך לחדר הזה, בטח יטרקו לי את הדלת בפנים, זה החדר של ריילי, אתן כנראה שותפות" אמר לי בלחץ "אל תדאג, אם היא אוהבת אותך היא לא תטרוק לך את הדלת בפנים" אמרתי לו והלכנו לבניין, כשנכנסנו לחדר אז שמעתי בכי חזק "לך מפה ראיין!!" הקול צעק, ריילי כנראה, מעניין על מה היה הריב "זה לא ראיין, כלומר לא רק ראיין, נעים מאוד, אני אמנדה סטיוארט, השותפה שלך" אמרתי לה ברוגע, היא הציצה מתחת לשמיכה וחייכה כשראתה שזה באמת לא ראיין אבל בשנייה ששמה לב שגם ראיין פה התחילה לזרוק את הכרית שלה על ראיין בתוספת של צעקות "עוף מפה! בן זונה!" וכאלה עד שהוא יצא מהחדר, אחרי שריילי נרגעה היא הציגה את עצמה בתור ריילי רייטר וגיליתי שהיא איתי בכיתה, אחרי איזה כמה שעות של דיבורים ממש התקרבנו, אני בדרך כלל לא מספרת את הסיפור שלי למישהו אחרי שעתיים של שיחה אבל על ריילי סמכתי והיא הבינה מאוד ואחרי הרבה זמן שאלתי אותה על מה היא וראיין רבו והיא התחילה לבכות וליבב הרגעתי אותה והיא סיפרה לי