אם רק תרצי אותי אני שלך לתמיד- עונה 2 פרק 5
זרקתי על ראיין רק שפספסתי וזרקתי על דור.
"אופס?" שאלתי אותו
"רק חזרת וכבר מסתבכת בצרות?" שאל אותי ואני רצתי להתחבא מאחוריי ראיין
"מה את חושבת? שאני יפגע בך?" שאל ולא עניתי
"אני לא אפגע בך" הוסיף
"נשבע?" שאלתי
"נשבע" ענה ויצאתי מאחורי ראיין, לא עברה שנייה והרגשתי כדור פוגע לי בחזה, נפלתי על הרצפה מהכאב
"אמרת שלא תפגע" לחשתי לדור כשבא לקראתי
"אני מצטער אהובתי, אבל זה לא אני, זה הכדור שפגע" אמר ואני רק מעבירה לו מבט כועס בעיניים
"בואי נחמם אותך" אמר ולקח אותי כמו נסיכה
"אנחנו נבוא עוד כמה דקות" הוסיף לראיין וריילי.
"אתה יודע?" שאלתי את דור
"יודע מה?" שאל
"כשהייתי קטנה, עד גיל שש בעצם" התחלתי לספר וחיוך גדול של נוסטלגיה נמרח לי על הפנים
"כל מכה שהייתי מקבלת הייתי מבקשת מדונה או אדם או אפילו דן נשיקה במקום שקיבלתי את המכה, אם הייתי מקבלת את המכה בכף הרגל או משהו כזה הייתי מקבלת נשיקה במקום אחר" סיפרתי לו והחיוך נשאר דבוק לי לפנים
"אז את בעצם רומזת לי שאת רוצה נשיקה?" שאל
"אני מופתעת שלקח לך כל כך הרבה זמן להבין" עניתי לו עם חיוך והוא כתגובה נישק אותי על השפתיים
"אתה יודע מה הם אמורים לעשות הערב?" שאלתי את דור בדרך למועדון, הליכה קצרה של חמש דקות בתוך שטח הפנימייה.
"לא יודע" ענה לי ונכנסנו פנימה
"אוקיי, אז תודה לאל המאחרים הגיעו" קראה קלואי וצחקנו אני ודור
"אז אנחנו עושים היו ערב זוגות, רצינו לעשות את זה לפני הרבה זמן אבל הנסיבות לא אפשרו לנו לעשות את זה" אמרה והסתכלה עליי ועל זואי, אז כן, לזואי יש חבר חדש, מישהו מהשכבה מעלינו, הילדה תמיד אוהבת בנים גדולים יותר ממנה.
התיישבנו אני ודור במעגל וקלואי התחילה להסביר
"אנחנו נשחק עכשיו חובה או סוד, כל זוג ורק שתי קוביות, אם יוצא זוגי זה חובה ואם יוצא אי זוגי זה סוד, אנחנו נתחיל" אמרה ולקחה את הקוביות
"נשיקה מאמי" אמר לה דניאל והיא נישקה אותו נשיקה קצרצרה על הלחי, וזרקה את הקוביה, זוגי, חובה
"אז" התחילה זואי להגיד
"אתם צריכים להתנשק במשך דקה שלמה בלי לעצור לאוויר" המשיכה ודניאל גיחך
"אנחנו עושים את זה כל יום" אמר והם התחילו, דקה על השעון, ולאחר דקה הם הצליחו, כמובן, התנתקו ונשקו בשנית
"זה הספיק לנו להיום" אמרה ריילי והם התנתקו סופית, כעת היה התור שלנו, גלגלנו את הקוביות ויצא זוגי,
"אוקיי" אמרה ריילי בהתרגשות,
"אתם צריכים להיכנס לשבע דקות של גן-עדן" הוסיפה בהתרגשות ואני ודור העברנו מבטים אחד בשני, מאז הנשיקה אצלי לא באמת התנשקנו, אולי רק איזה נשיקות קטנות ורכות פה ושם אבל לא משהו עמוק, זה קשה לחזור להיות בדיוק כמו שהיינו קודם אחרי חודשים קשים של נתק.
הלכנו לחדר הצדדי שם, דור הסתכל עליי חושש, הוא כנראה חושב על אותו הדבר
"שנלך על זה?" שאל ואני הנהנתי הוא התקרב אליי ונישק אותי נשיקה עמוקה, לא עבר זמן עד שהרים אותי אל השולחן שעמד במרכז, המשכנו להתמזמז בחדר, מדי כמה דקות אחד מאיתנו היה צריך אוויר אז התנתקנו ורק הסתכלנו אחד על השני, זה הבחור שהתאהבתי בו, לא מי שהיה באותו היום, לא מי שגרם לי לכל הסבל הזה
~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~~
פלאשבק
כמו בכל יום עכשיו, התעוררתי באחת וחצי בצהריים, הסתכלתי על כל החדר שלי, על הפח שמלא בטישו, על המים שהבאתי לי ועל הבצל שדן הכריח אותי לשים בחדר, זה מה שקורה כשאני משקרת לו, אני לא הולכת לספר לו שאני ודור נפרדנו ושבגלל זה דור לא היה בחתונה ולא בגלל מקרה חירום משפחתי שלו, בגלל זה אני לא הולכת לבית ספר אני במיוחד לא עומדת לספר לו את מה שדור עשה לי במיוחד לא בירח דבש שלו, היום הוא חוזר, היום הוא בא לראות מה איתי, היום אני אספר לו, ירדתי למטה כדי להביא לי כוס מים, הדבר היחיד שאני מכניסה לפה שלי, בדרך אני עוברת במראה הגדולה שיש במדרגות, עדיין רואה את הילדה עם הצמה עם השוונצים, הפנים העייפות עם השקיות והגוף שנראה קטן יותר, אני לפעמים רעבה ואז אני נזכרת בארוחה ההיא ולא מבינה איך הייתי רעבה מלכתחילה, שמעתי קולות מהסלון, לא אמור להיות שם אף אחד, לקחתי את האגרטל שהיה על המזנון, מתקרבת בצעדים איטיים לסלון הקולות כבר נפסקו ואני יותר מבוהלת ממקודם, אני מתחבא מעבר לפינה וכשאחת הדמויות עוברת אני באה לרסק לה את האגרטל על הראש אבל עוצרת שנייה לפני, זה דן.
"תודה לאל" מלמלתי
"מה חשבת שאני? שודד?" שאל בצחוק, אני מתעלמת ופונה למטבח, מניחה את האגרטל חזרה במקום בדרך, והולכת לקחת לי כוס מים, דן עוקב אחריי למטבח ומתיישב מולי על האי של המטבח
"מה באמת קורה?" הוא שואל ואני רק עושה פרצוף לא מבין וממשיכה לשתות את כוס המים שלי
"את לא חולה" הוא מכריז
"ועוד יותר גרוע את לא מספרת לי מה באמת קרה" הוא מוסיף
"יש לי סיבות" עניתי בשקט
"סיבות?" הוא שואל בפליאה ואני מהנהנת
"אז תני לי לנחש: בעיות עם המורים?" שואל ואני מנידה את ראשי לשלילה
"מנהלת?" שואל שוב ואני מחזירה לא תשובה שלילית נוספת
"חברות?" הוא שואל ואני שוב מסרבת
"אז חברים" הוא מכריז ואני לא עונה
"זה לא ידידים כי אז היית הולכת לחברות שלך או משהו, זה דור?" הוא שואל ואני שוב לא עונה
"מה הוא עשה?" הוא שואל ואני קופאת, דן יודע הבין מה קרה לי והתיישב לידי, מחבק אותי מהצד
"תספרי לי" הוא מבקש
"בבקשה אמנדה" הוא ממשיך
"אני מתחנן" מוסיף ואני מבינה שהוא לא יעזוב את הסיפור, אני מתקדמת לסלון, מתיישבת על הספה ומספרת לו הכל:
תגובות (4)
תמשיכי וכמה שיותר מהר!
אני במתח ורוצה לדעת מה ההמשך!!!!!
תמשיכי באלי רק עוד ועוד מהסיפור הזה
יואו תמשיכי את הסיפור המושלםםםם הזה
יאווו תמשיכי במהירות:)