אם נשאר ביחד….

ביפ!-ביפ!…
שמעתי את האוטו של אבא מצפצף מהחלון.
"אני צריכה ללכת" אמרתי בלחץ,וסגרתי את המזוודה האחרונה.
"זה הרגע שבו אנחנו אומרים שלום? לתמיד?" הוא אמר והשפיל את ראשו.
"מסתבר שכן" נשמתי נשימה עמוקה וניגשתי אליו.
הוא בהה ברצפה,ונשך את שפתו.
הוא לא עיכל שהוא צריך להיפרד ממני,וגם אני לא עיכלתי. זה לא היה צפוי,זה היה פתאומי,אבל לא היה מה לעשות.
"אני לא יוכל בלעדיך,למה דווקא עכשיו?" הוא שאל ונימת עצב הייתה בקולו.
שתקתי,רק בלעתי את רוקי בשקט.
שנינו שתקנו,גל של צער שטף אותי.
הוא ניגש אליי ונתן לי חיבוק אחרון,חמים ואוהב… חיבוק שאליו תמיד אתגעגע,ואף פעם לא אשכח את המגע הנעים שבחיבוק שלו.
דמעה אחרונה נזלה על עצמות לחיי,ולא יכולתי להרפות ממנו,רק אידקתי את אחיזתי בו. הוא הצמיד אותי לחזהו,ולאט לאט שחרר.
לקחתי את המזוודות ואת התיקים,ונפרדתי מחדרי,הוא עטף אותי עם זרועותיו וליווה אותי למטה.

"אנחנו נהיה בקשר נכון? אנחנו לא נפרדים?" הוא שאל בהיסוס.
"ברור שלא,אנחנו נישאר ביחד לנצח,לא משנה מה! רק תזכור אותי…" הייתי בטוחה במילותיי.
"אני לא אשכח אותך לעולם,אני אוהב אותך"
"גם אני אותך"
תפסתי בצווארו ונסחפנו לנשיקה סוערת,מלאת רגשות. אני אף פעם לא אשכח את מגע שפתיו,ואת הנשיקות הקטנות שמילאו אותי בשלווה.
הפרידה הייתה מייגעת,לא רציתי לעזוב. לא רציתי להרפות ממנו,לא רציתי להשתחרר מאהבתי היחידה.

אבל הדרך התחילה ללוס אנג'לס,והדרך עוד ארוכה,וכמו שאמא אומרת אולי הכל לטובה…