אם ניפרד..

משום מה אם ניפרד… לא אופתע
אבל ארצה לצעוק לו שהוא מפסיד את אהבתי! אני לא אעשה את זה כי אחשוב שזה מטופש.. אני כן אשתוק ואפילו אבכה על כל השנים שהשקעתי בנו… 5 שנים!! ועל המחשבות המיותרות על חתונה וילדים. לא אצא ולא אחזור להיות בקשר עם החברים מהר כל כך אני רק אשקע בחוסר השהות שלך.. ואז אבין יותר ויותר שהוא זר..
לא אאמין בגברים… אתקשה בלהיקשר.
אפילו ארד במשקל מחוסר תאבון
הבעת הפנים שלי תקפא תישאר עצובה זמן רב… אני לא אדע מה איתו. חוץ מכמה תמונות בפייסבוק שבטח יעלה. ואם אני אעלה גם. אדע שהחיוך בתמונה מזוייף ואולי גם שלו.. ארצה שנדבר אבל ההודעות יהיו ייבשות מה שיעצים לי את העצב.. וכשכמעט אתפרק אזכר בכל השינוי, בצעקות, בחוסר יחס, לא חווינו מספיק, ולא היה איכפת, על ההעדפות שלו… על התשובות שלו, על הריחוק הרגשי ואפילו המיני.
שזו לא אשמתי. וכשאפסיק עם הדיכאון אתחיל לבנות לי חיים… עבודה, אולי לימודים, אחסוך אפילו אטוס. אחר כך אבנה לי חברויות ישנות או חדשות אי אפשר לדעת.. כשאתחיל שוב לצאת ולחייך ולבלות.. על הדרך אכיר לי בחורים בטח לחלק אביא את המספר שלי אבל רק לרציניים אולי אצא לדייט או שניים… ומי יודע אם אחד מהם הוא בעלי לעתיד. ופתאום באיזה יום אקבל ממנו הודעה אבל ביום שכבר הייתי חודשים ששכחתי ממנו.. ביום שכבר לא אוהב אותו שלא יכאב לי לשמוע את הקול שלו… ואז הוא יתחרט שלא נלחם. ורצה דברים אחרים.. הוא בטח יהיה איש מצליח..ובנות ייחזרו אחריו. ומי שתזכה בו אולי אקנא בה בהתחלה כי יהיה לה אותו אבל אזכר שבגרסה שונה כי מי שאהבתי נעלם..
אני מקווה שזה לא יקרה… שכל זה רק מחשבות שהופיעו מהפחד לאבד אותו. אבל אני יודעת שאם ימשיך בהתנהגות שלו… לא תהיה לי ברירה.. זה לא שאני פרנואידית.. אבל פחדנית כן!
אני צמאה לאהבה… אני בחורה שמאוהבת בגבר שלה 5 שנים שמוכנה להיות לצידו בטוב וברע והוא בתמורה מתעצבן עלי כשאני שואלת… מתבטל מעל חודשיים בבית בלי מעש ויודע לשפוט מהצד. אני עובדת קשה! בשבילנו!!
סגרתי לנו נסיעה… קניתי גם נרות שאוכל לפזר לנו כשנהיה בנופש.. כי כשהואהיה בצבא בקושי התראינו וחווינו אחד את השנייה.. ואני רציתי לפנק. אבל הוא סרב. סרב להצעה! בסופו של דבר אני נוסעת עם חברה שלי.. והוא שמח על כך שהסכימה לנסוע במקומו. אני יודעת שהוא אוהב אותי כי אם לא אז היינו נפרדים.. או שהוא פשוט התרגל? קשה להבדיל. אבל אני לא יודעת אם הוא עוד מעריך אותי.. וקשה לי. הוא לא נמשך אליי, לא בא אליי הוא כבר כמעט ולא מתקשר.. ואני צועקת מבפנים מרוב הבדידות שמציפה אותי. והוא כאילו עוצם עיניים וחולם בזמן שאני מתוסכלת. מרוכז בעצמו! אם רק לא הייתי מפחדת. הלוואי ולא הייתי כל כך מאוהבת!!
אני מנסה להעסיק את עצמי… אבל הזמן לא עובר אני מרגישה כל דקה. מצפה לשיחה ממנו… מצפה לראותו… עברו 3 ימים ו.. כלום.
האהבה שלי אליו הפכה לאובססיה?