—-אם אעלם?—- פרק שני, חושך

השיעור הראשון הוא היסטוריה.
המורה אומרת עובדות משעממות שלא מעניינות אף אחד על הפאודליזם האירופאי ואני מפהקת. מייקל יושב לידי ומחייך. הוא מחזיק את ידי מתחת לשולחן ומלטף אותה בעדינות שמעבירה בי צמרמורת. אני מחייכת אליו ופותחת את מחברת הציור שלי, ובמשך דקות אחדות משרבטת דמות של בלרינה מסתובבת. אני מוסיפה הצללות וחותמת. מייקל מציץ מעבר לכתפי, ולוחש; \"יפה, אבל תראי,\" הוא מצביע לכיוון רגליה של הבלרינה \"יש כאן משהו לא נכון בפרופורציות\" אני מסתכלת לאן שהוא מצביע, ובאמת, יש שם בעיה. \"צוד–\" אני מתחילה ללחוש לו בחזרה, אבל אז המורה שמה לב ומכחכחת בגרונה. \"מייקל, דניאל, משהו שאתם רוצים לחלוק איתנו?\" היא שואלת. אוף, היא מעצבנת!
\"האמת שכן\" מייקל אומר וקם. \"בדיוק דיברנו על החתונה שאנחנו מארגנים, ואיך יראה החדר של התינוק\" אני מחניקה חיוך ורואה שהילדים בכיתה מגחכים. \"את יודעת כמה חשוב להשתמש באמצעי מניעה, יכול להיות שקצת נסחפנו…\" עכשיו כבר אין אחד בכיתה שלא צוחק. \"אם את רוצה, את מוזמנת לבוא לחתונה\" הוא מסיים ומתיישב. אני רואה שהמורה עצבנית, מה שמשמח אותי יותר, ואני לוחצת את ידו של מייקל מתחת לשולחן. \"מייקל ודניאל, צאו עכשיו למנהל!\" היא אומרת בקול מאופק, אבל כולם רואים שהיא רותחת מכעס. אני ומייקל אוספים את הדברים שלנו ויוצאים למסדרון.

\"טוב, זה היה כיף\" הוא אומר לי, מחייך. \"זה לא מצחיק!\" אני אומרת, אבל גם אני מחייכת. אני דוחפת אותו הצידה באגני בשובבות והוא מרים אותי ומצמיד אותי אל הקיר. הוא מתחיל לדגדג אותי. \"דיי…\" אני אומרת, מתפקעת מצחוק, \"תפסיק…\"
\"תתנצלי!\" הוא אומר לי בחיוך, \"אוקיי! אוקיי! אני נכנעת!\" אני אומרת, בקושי נושמת. \"יופי\" הוא אומר לי ומקרב את פניו לפניי. \"אני אוהב אותך\" הוא לוחש, מצמיד את שפתיו לשפתיי. אני פותחת את פי ולשונותינו מתמזגות. ראשינו מתנתקים ואנחנו מצמידים את מצחינו, מתנשפים. \"גם אני אוהבת אותך\" אני לוחשת. \"אהמ אהמ…\" אני נבהלת, מסתכלת הצידה. המנהל עומד שם, נבוך. \"מייקל, דניאל, אני שמח לראות אהבה בבית הספר, אבל… מה אתם עושים מחוץ לשיעור?\" אני מסתכלת במייקל והוא מסתכל בי. \"אממ…\" אני לא יודעת מה לומר, אז אני משתתקת. \"אנחנו… המורה להיסטוריה שלחה אותנו כי התלחשנו בשיעור\" מייקל אומר. \"זה הכל?\" הוא שואל, \"היא לא הייתה שולחת אתכם בגלל דבר כזה פעוט\"
\"טוב…\" אני אומרת, \"יכול להיות שכשהיא שאלה על מה דיברנו צחקנו קצת על חשבונה…\" אני אומרת. \"טוב, אם כך\" הוא אומר, מחייך, \"אני חושב שנסתפק באזהרה הפעם. אתם משוחררים\" בדיוק אז נשמע הצלצול. \"אני לא רוצה לשמוע שזה קורה שוב!\" הוא אומר. אנחנו מהנהנים והולכים שלובי ידיים לשיעור ספורט. אנחנו מגיעים לאולם ונפרדים, כי בנים ובנות לומדים ספורט בנפרד.

אני נכנסת לשיעור, והמורה אומרת לעשות שישה סיבובי ריצה. אני אוהבת לרוץ, זה תמיד מרגיע אותי. אני רצה ובסיבוב האחרון נותנת ספרינט. כשכל הבנות מסיימות אנחנו עושות חימום, ואז המורה מכריזה על המשחק שיהיה היום; \"דוצ\'בול!\" הרבה בנות נאנקות, כי זה לא משחק אהוב במיוחד, אבל לי זה לא מפריע. \"אני אזכיר את החוקים\" היא אומרת, \"יש שתי קבוצות, כל קבוצה מתחילה עם עשרה כדורים, המטרה היא לפגוע בבנות שבקבוצה השנייה. מי שפוגע בה כדור עושה עשרים שכיבות שמיכה ואז יושבת בספסל. האחרונה שנשארת – מנצחת!\" אנחנו מתחלקות לקבוצות. אני לוקחת כדור ועומדת, מתכוננת להתחיל. שריקת הפתיחה נשמעת ואני זורקת את הכדור בכל הכוח. אני מתחמקת מחלק מהכדורים, תופסת את חלקם ורואה שהמגרש מתחיל להתרוקן. מישהו קורא לי, ואני מסתכלת הצידה. בשנייה הזו של חוסר ריכוז, כדור פוגע לי בפנים ואני נופלת אחורה. \"אח…\"האף שלי פועם בכאב ונוזל חם יורד במורד פי וסנטרי, ואני מתרוממת לישיבה. האף שלי מדמם. המורה מתקרבת ומסתכלת על הפצע. \"זה לא רציני במיוחד, כדאי שתלכי לשטוף את זה\" היא אומרת, \"קלואי, לכי תעזרי לה\" הילדה שפגעה בי, קלואי, באה לכיווני. \"סליחה… זה לא היה בכוונה\" היא אומרת, אבל אני רואה שהיא לא ממש מתכוונת לזה. \"לא, זה בסדר, אני אסתדר\" אני אומרת לה בחיוך. חיוך לא אמיתי במיוחד. אני יורדת במדרגות של אולם הספורט והולכת לשירותים.

אני נכנסת לשירותים, שוטפת פנים ונושמת עמוק. אני מסתכלת במראה, וקופצת בבהלה כשאני רואה השתקפות של אדם במראה מאחוריי. הוא לבוש בגדים זרוקים, ועל פניו יש צלקות שנראות צלקות של סכין. \"זה השירותים של הבנות\" אני אומרת לו. המבט שעל פניו מעביר בי אימה. \"אני יודע\" הוא עונה לי בקול עמוק ונמוך. כאב חזק עובר בראשי והכל נהיה חשוך.