—-אם אעלם?—- פרק שלישי, כאב

אני מתעוררת כפותה במקום קטן וצפוף, ולפי הרעשים החזקים ותנועות ההיטלטלות אני מנחשת שאני בתא מטען של מכונית. הראש שלי כואב, ואני יכולה לשמוע בתוכו הלמות. הגרון שלי יבש והשרירים שלי תפוסים. אני לא יודעת כמה זמן עובר כשאני יושבת ככה, אבל בסופו של דבר אני נכנעת ונותנת לדמעות לפרוץ.

————————————–

"גבירתי, אני רוצה להבין – היא קיבלה מכה באף מהכדור והלכה לשטוף את הדם בשירותים?" שואל השוטר.
"כן… היא הייתה ילדה כל כך טובה…" אביגיל, המורה לספורט מתייפחת.
"גבירתי, אנחנו עדיין לא יוד–" השוטר לא מספיק לסיים את המשפט, כי באותו רגע מייקל נכנס בסערה לחדר. "איפה היא?! שאלתי איפה היא?!" השוטר מנסה להרגיע אותו, "סליחה, נערי, אתה לא יכול–"
"אל תגיד מה אני יכול או לא יכול! שאלתי איפה היא! צילה, חתיכת מורה מזדיינת, ככה את שומרת על התלמידים שלך?!"
"מייקל!" היא צועקת בפליאה מהולה בכעס. "מה קרה לך?! איפה הנימוסים שלך?!"
"כשזה מגיע לדניאל אין לי כאלה! תתמודדי! עכשיו תענו לי איפה דניאל?!"
"מייקל," אומר השוטר, המום, "שב בבקשה, אנחנו רוצים לדבר איתך" מייקל נרגע לאט ומתיישב. "אני מבין שאתה החבר שלה?" מייקל מהנהן. "אנחנו… לאחר שדניאל לא חזרה לשיעור, צילה שלחה את אחת התלמידות למצוא אותה, והיא לא הייתה שם… היה על הרצפה כתם דם…" באותה שנייה מייקל נשבר. הוא מתחיל לבכות, מכסה את פניו בידיו, רועד. "מייקל…" צילה שמה את ידה על כתפו. "אני מצטערת…"

————————————–

המכונית נעצרת, הדלת הקדמית נטרקת ואני שומעת צעדים. המכסה של תא המטען נפתח ואור שמש מסנוור אותי. האדם עם החתכים שהיה בשירותים תופס את ידי בגסות ומושך אותי מחוץ לאוטו. השרירים שלי תפוסים, לאחר כל הזמן שישבתי מכופפת במטען, וקשה לי ללכת. "לאן אתה לוקח אותי?" אני מנסה לשאול, אבל קולי אינו שלי – רק חרחורים יוצאים מגרוני הכואב. האיש מתעלם וממשיך ללכת, ידו עדיין אוחזת בשלי. אנחנו נכנסים לבית קטן ונטוש, והוא זורק אותי בפינה של החדר. הוא נועל את הדלת והולך לחדר אחר. אני מחכה, לא יודעת מה לעשות, וכעבור כמה דקות הוא חוזר עם כוס. "תשתי" הוא אומר, מושיט לי את הכוס. אני לא מספיקה לחשוב האם זה יכול להיות רעל, אני פשוט גומעת את המים בשקיקה, אפילו שכל לגימה מכאיבה לגרוני. אני מסיימת לשתות ומניחה את הכוס. "עכשיו כשסיימת…" הוא אומר, קולו מעביר בי צמרמורת, "הגיע תורי…" הוא מוציא סכין מאחורי הגב. אני נלחצת, מנסה להידחק כמה שיותר אל הקיר, אבל אין לי לאן לברוח. הוא לוקח את הסכין ומעביר אותה על ידי. דם פורץ דרך החתך, וכאב חזק עובר בי, עובר מידי לגופי ובחזרה. חיוך עולה על פניו, פניו של הפסיכופט. הוא מתקרב ואני יכולה להרגיש את הבל פיו המסריח על פניי. "כמה שאת יפה…" הוא אומר, מלטף את לחיי. הוא תופס בשערי ומנשק את פי. אני מנסה להתנגד, צועקת, נושכת את שפתיו, אבל זה לא עובד. הוא מוריד את בגדיי ואני מאבדת כל תקווה, כאב נפשי עובר בי, ומשהו בתוכי נשבר. מחשבותיי מתנתקות מגופי ואני שוכבת שם חסרת אונים, מתפללת שזה יסתיים.