—-אם אעלם?—- פרק ראשון, חסרי דאגות
אני פותחת עיניים באיטיות, לא רוצה לקום.
"דניאל! קומי כבר!" דודה אנבל צועקת מהמטבח. "אם תאחרי זה לא אשמתי!" אני קמה באיטיות והולכת לחדר האמבטיה. אני מתארגנת מהר והולכת למטבח.
"בוקר טוב" אני אומרת לה. "בוקר טוב" היא עונה לי בדרך החוצה, לעבודה.
אני מסתכלת על השעון, אני אמורה לצאת להסעה עוד שתי דקות… אני נועלת נעליים, לוקחת תיק, בלונים ואת העוגה שהכנתי ערב קודם למייקל ויוצאת לתחנה.
האוטובוס עוצר ואני עולה במהירות. הנסיעה עוברת מהר, וכשאני יורדת אני מתחילה ללכת לכיוון הכיתה, מחכה לראות כבר את מייקל. אני נכנסת לכיתה ומתאכזבת לראות שהוא עדיין לא הגיע. אני שמה את העוגה והבלונים על השולחן שלו ויוצאת החוצה.
ואז אני רואה אותו, הולך לכיווני, התיק שלו תלוי על כתף אחת, השיער השחור חלק שלו נופל על העיניים, והחיוך המיוחד הזה שלו שוב עולה לו על הפנים, והבטן שלי מתחילה להתהפך. אני מתקרבת אליו, ידי נכרכת סביב עורפו ואני מושכת אותו לנשיקה ארוכה. "בוקר טוב, נער יומולדת" אני אומרת לו בחיוך. "בוקר טוב נערה של נער היומולדת" הוא אומר לי, ושוב מנשק אותי.
אנחנו הולכים מחובקים לכיתה, חסרי דאגות.
תגובות (6)
תמשיכיי (;
וכן, תעשי את זה ארוך יותר ^_^
הכתיבה שלך טובה, לפי דעתי הפרק מבחינת עלילה יחסית קצר אבל בכל זאת פרק ראשון אז לא אמורה להיות המון עלילה. אני מחכה להמשך.
מחזקת^^ כדי שהעלילה תהיה ארוכה יותר חשוב להקפיד על הרבה תיאורים. פרק מעולה,מחכה להמשך!
זה נחמד מאוד,
אני חושבת שחסרים לך הרבה תיאורים ורגשות,
איך נראה הבית?
איך נראית הדודה?
איך העוגה נראית?
איך מיקל נראה?
איך עברה עליה הנסיעה באוטובוס?
איך זה מרגיש לה לגור עם דודה?
איך מייקל מרגיש כשהוא רואה אותה?
* לחלק לפסקאות.
אהבתי! תמשייכייי
תודה:)) כל העצות – קיבלתי לתשומת ליבי, הפרק הזה ממש קצר יחסית, ונכון שהוא קצת חסר עלילה, אבל זה בגלל שהחלק המעניין עוד לא הגיע… בקשר למייקל – קצת קשה לספר על הרגשות שלו, מכיוון שהסיפור מסופר מנקודת המבט של דניאל… בפרקים הבאים אני אנסה לפרט כמה שיותר:))