לא להסתכל על העבר- פרק 11

פרק 11-
-מנק המבט של סול-
התעוררתי באיטיות, הייתי נורא עייפה רציתי להמשיך לישון אבל הייס העיר אותי, הבטתי בשעון של האייפון שלי היה מוצג: אחד עשרה בבוקר, ראיתי שגם יש לי שתי הודעות שתייהם היו משי ומאנה. הם הבטיחו שישמרו קשר איתי וכך גם אני הבטחתי.
שי כתבה בקבוצה המשותפת שלנו: "היי תאומות שלי מתגעגעת"
אנה כתבה: "יפות שלי מתגעגעת מלא"
ורק אני הישנונית שכותבת אחרי חצי שעה, לפני שאני כותבת את ההודעה אני אלך לעשות אירגוני בוקר, הבטתי במראה נראתי נורא השיער מבולגן, איפור מרוח דפקתי צרחה קטנה מהמראה שלי. ציחצחתי שיניים וסידרתי קצת את השיער, סיימתי את כל האירגונים שלי והלכתי בצעדים קטנטנים לעבר האייפון שלי, הוא היה בצבע לבן נכנסתי ל- whatsapp ולחצתי על הקבוצה שלנו.
"אהובות שלי! בוקר טוב, מתגעגעת" כתבתי ושלחתי. אחרי כמה שניות ראיתי ששתייהם מחוברות.
"חחחחח סול יא ישנונית." כתבה אנה, צחקתי בקול רם.
"אנה? את צודקת בכל מילה." כתבה שי, ציחקקתי.
"גם אני אוהבת אותכם סתומות שלי." כתבתי בציניות.
"יפות שלי אני חייבת ללכת, נדבר אחר כך." כתבה אנה.
"גם אני אלך, ביי אהובות." כתבה שי.
"ביי תאומות שלי." כתבתי.
כיביתי את האייפון והלכתי לעבר המטבח, הייתי מאוד רעבה התחלתי להכין ארוחת בוקר זריזה.
אחרי חצי שעה סיימתי הכנתי חביתות, ירקות וגבינות. התיישבנו לאכול והעברנו את הארוחה בצחוקים מרובים, קצת זמן איכות לא יזיק לאף אחד…
"נסיכות שלי, אני זז לעבודה סול להקפיץ אותך?" שאל הייס.
"כן בבקשה, ניקח גם את ליבי כי אני שמה אותה אצל חברה שלה." אמרתי וחייכתי.
הייס וליבי הינהנו בחיוך, הלכתי בזריזות לחדר שלי והוצאתי במהירות מכנס ג'ינס, חולצה רגילה ונעלי ואנס. שמתי גלוס ורדרד והייתי מוכנה. הלבשתי מקודם את ליבי בשמלה חמודה ונעלי בובה. הייס וליבי כבר היו בתוך המכונית, לקחתי את התיק שלי ויצאתי במהירות.
נעלתי את דלת הצריף, הרחוב היה מאוד שומם כרגיל…פתחתי את דלת הרכב של הייס וטרקתי אותה אחרי שנכנסתי. יום מוצלח שיהיה לנו…

-מנק המבט של צ'ייס-
חזרנו עכשיו מחדר אוכל, יש לנו אפשרות לעשות מה שבא לנו עד שהמנהלת אומרת ברמקול לבוא לאולם הספורט.
"אחי?" שאלתי את תומס.
"אה?" מילמל לעברי.
"אפשר לדבר?" שאלתי אותו.
"אתה נשמע כמו כוסית, שרוצה להיפרד ממני." צחק בקול רם.
"סך הכל רוצה לדבר עם החבר הכי טוב שלי." צחקתי אחריו.
"לך על זה…" אמר תומס.
"אני חושב שאני מתאהב בסול?" שאלתי או עניתי.
"אחי, תעשה מה שהלב שלך אומר." אמר טפח לי על השכם והלך לאינשהו.
שכבתי על המיטה, הדלקתי את הפלייליסט שירים שלי והוצפתי במחשבות. שמעתי בעיקר שירים באנגלית שמלאים במשמעות.
חשבתי על סול, על זה שאני מתחיל להתאהב בה, אבל בטוח היא לא אוהבת אותי ומרגישה כמוני. חשבתי על החיים ועל האחים שלי, שאף פעם לא טרחו לבקר, להתקשר, לשאול מה שלומי, אם אני בסדר, אם אני נהנה בפנימייה…
חשבתי על ההורים שלי ובעיקר על כולם. על החברים המדהימים שזכיתי להכיר.
לפנימייה, שבזכותה אני חי המקום מחסה שלי, ששמר עלי מכל משמר.
אני מודה לה' וגם למנהלת ששמה הוא לי, לי נויימן. שמצאה אותי יום אחד ברחוב, והצילה לי את החיים.. ואני מודה לה כל כך.