אל תסתכלי אחורה פרק 5- בלתי נסבל

נ.מ רוי
עישנתי בפינת עישון עם דמיאן. יש כאן עוד 3 ילדים, אני יודע את השמות של 2 מהם: ריאן ודילן. הם דיברו על המסיבת בריכה יום רביעי, ואז הם פנו אלינו ושאלו אם נבוא. ברור שאמרתי להם שכן.
אני מת לקפוץ לבריכה כבר. להטביע את כל הצרות וכל מה שעשיתי בגלל בוריס. היה צלצול, הלכתי לכיתה והתיישבתי ליד אליסון. היא כיווצה את האף כרגיל….. המורה לספרות נכנסה והחלה לדבר על הטיטאניק ועל האנשים שטבעו. היא הקרינה סרטון, אבל לא הייתי מרוכז. הסתכלתי על אליסון וראיתי שעומדות לה דמעות בעיניים. גיחכתי ואמרתי:"את באמת בוכה בגלל שאנשים טבעו? פעם?" היא הסתכלה עליי וראיתי שהפנים שלה רטובות מדמעות. נו באמת רוי! למה לא שתקת?? שוב פעם המחשבות שלי…. עמדתי לומר לה שאני מצטער, למרות שלא היה לי מושג על מה, אבל היא הסתובבה ויצאה מהכיתה. נו באמת! מה עשיתי הפעם?, קמתי וקליאו קמה אחרי. יצאתי מהכיתה וקליאו קראה לי לעצור ואמרה:"…..

נ.מ קליאו
איך שהמורה הקרינה את הסרטון על הטיטאניק, הסתכלתי על אליסון לבדוק שהיא בסדר. ראיתי שרוי אומר לה משהו והיא הסתובבה בוכה ויצאה מהכיתה.
רוי קם אחריה ואני קמתי במהירות אחריו וקראתי לו שיעצור! אמרתי/ צעקתי:"מה אמרת לה????", הוא ענה לי:"שאלתי אותה, אם היא באמת בוכה בגלל שאנשים טבעו פעם, אבל אני לא מבין על מה היא בוכה". צעקתי לו שהוא דפוק ורצתי לשירותים, קראתי לאליסון והיא אמרה שהיא כאן, ברור שהיא כאן, לאיזה מקום בנות הולכות לבכות אם לא לשירותים?
היא פתחה לי את הדלת, חיבקתי אותה והרגעתי אותה.

נ.מ אליסון
איך שהמורה התחילה לדבר על הטיטאניק ועל האנשים שטבעו… חשבתי על היילי. אני מתגעגעת אליה כל כך!!!! אחרי ההערה הלא נחוצה של רוי, לא הצלחתי לעצור בעצמי והסתגרתי לבד בשירותים. או יותר נכון חשבתי שאני לבד עד שקליאו הגיעה. פתחתי לקליאו את הדלת, היא חיבקה אותי והרגיעה אותי. מה הייתי עושה בלעדיה? החלטתי שאני אשתחרר מוקדם, אז נפרדתי מקליאו וביקשתי ממנה שתודיע לאחי שהלכתי. (אולי בדרך יתפתח ביניהם משהו). הלכתי לכיוון השער האחורי. הוא נעול, כרגיל. נו באמת! אין ברירה, אני חייבת לטפס. הנחתי את רגל ימין שלי על הסורגים שבשער והתחלתי לטפס, ללא הצלחה.
שמעתי מישהו צוחק, ירדתי מהר מהשער והסתובבתי. זיהתי אותו. זה היה רוי! "מה אתה צוחק?" שאלתי בלי לחשוב. "בא לי" הוא ענה. הפיוזים עולים, הם כבר הגיעו לירח מרוב שאני עצבנית עליו. הוא כזה חש! אני שונאת אותו! "תקשיבי…" הוא התחיל, כן בטח!, כאילו יש לי ברירה. "אני לא יודע למה מה שאמרתי פגע בך, אבל לא התכוונתי….", אני לא מאמינה, השחצן הזה עומד לומר לי סליחה?!
"נו ו-…" אמרתי. "וזהו" הוא אמר. אוף! הוא כזה מתנשא!!!! "קשה לך לומר סליחה???" אמרתי/צעקתי בעצבים. הוא גיחך. נו באמת! איזה יהיר! "אם את מתעקשת, אז אני מבקש סליחה…." חייכתי, והחיוך נמחק מפניי כשהוא המשיך:"סליחה שהייתי צריך לראות את הניסיונות הכושלים שלך לטפס", הבעת הפנים שלי הפכה לעצבנית. נו באמת! ממי ציפיתי? "אז…את צריכה עזרה?" מה?! הוא הציע לי עזרה? "מה את כל כך מופתעת?" הוא אמר. טוב, כנראה שהבעות הפנים שלי ממש בולטות. "סתם, כי ממך לא ציפיתי" אמרתי לו. "אל תגרמי לי להתחרט על זה" הוא אמר וחייך. "אז את צריכה עזרה או לא?" הוא המשיך. אופסי, מרוב שהייתי מופתעת, לא עניתי לו. "לא" שיקרתי. הוא חייך חצי חיוך ואמר:"בטוחה?", "כן" שיקרתי שוב. התחלתי לטפס שוב, ללא הצלחה. הוא צחק, התעצבנתי ואמרתי:"טוב, אולי אני צריכה קצת עזרה, עם דגש על הקצת". הוא חייך ואמר:"בואי", "לאן?" שאלתי. הוא לא ענה, אבל בכל זאת הלכתי אחריו. כאילו שיש לי משהו יותר טוב לעשות!, מסתבר שהלכנו לשער הקדמי. אמרתי לו:"אין מצב שהשומר הזה יסכים לפתוח את השער", "סמכי עליי" הוא אמר. כן, בטח! ברור שזאת לא בעיה בשבילי לסמוך על מישהו שאני לא מכירה כמעט, וגם שאני לא סובלת אותו. אבל בכל זאת שתקתי. הוא הלך לשומר ואמר לו משהו והשער נפתח. לא נכון! יצאתי מהשער והוא אחריי "מה אמרת לו?" שאלתי, "את באמת רוצה לדעת?" הוא שאל. גלגלתי עיניים ואמרתי:"כן, אחרת לא הייתי שואלת", עצרתי בתחנת אוטובוס והוא גם.

נ.מ רוי
"את באמת רוצה לדעת?" שאלתי, היא גלגלה עיניים. אני חולה על זה שהיא מגלגלת עיניים. רוי! שלא תעז! אל תתאהב בה! צעקו אליי המחשבות. נו באמת! ואז היא אמרה:"כן, אחרת לא הייתי שואלת", גיחכתי, אני בטוח שהיא תתעצבן, אבל זה התירוץ הכי טוב שיכלתי להביא לשומר בהתראה כל כך קצרה. אמרתי:"אמרתי לשומר שקיבלת מחזור ושאת חייבת שיפתח לך את השער", "אתה דפוק!" היא אמרה. האוטובוס שלה בדיוק הגיע והיא עלתה. אני לא מומחה גדול בהבנת מצבי רוח, אבל אני חושב שהפנים שלה היו אדומות מכעס והיא לא סובלת אותי. טוב, אני אסתכל על הצד החיובי, עכשיו אין מצב שהיא תתאהב בי, ובוריס לא יוכל לסחוט אותי בעזרתה. מצד שני, אני רוצה שהיא תתאהב בי. לא! אתה לא! שוב המחשבות שלי. אבל מה לעשות שהלב רוצה משהו אחר?

נ.מ אליסון
עליתי לאוטובוס, אוף! הוא כזה מעצבן! לרגע אחד, הוא עוזר ומושלם, ומיד אחרי זה, הוא בלתי נסבל! מה הקטע שלו?
האוטובוס היה מפוצץ , מצאתי ספסל ריק והתיישבתי. אחרי 3 תחנות שאנשים עלו וירדו, האוטובוס עצר ומישהו גבוה עלה. הוא שילם, הסתובב והתקדם אל אחורי האוטובוס. וואו! הוא חתיך! יש לו עיניים ירוקות ושיער חום, כמובן שגם שרירים וקוביות. וואו! הוא לא סתם חתיך, הוא נדיר! הוא חיפש מקום לשבת, מה שלא היה. רגע…. יש לידי מקום! הוא התיישב לידי ושמתי לב שהוא גבוה ממני בראש. מקרוב הוא הרבה יותר חתיך, טוב אני חייבת להזיז את המבט לפני שהוא ישאל למה אני בוהה בו. הסטתי את המבט לחלון במהירות, טיפה מהר מדי ודפקתי את הראש בחלון, אאוץ'…. זה כאב… אוי לא! , איזה פאדיחות, הוא ראה את זה. הוא שאל:"את בסדר?, "כן" שיקרתי, המצח שלי פעם מרוב כאב. "את בטוחה?, סליחה שאני מציק לך, זה פשוט לא נראה שאת בסדר" הוא אמר. "כן" שיקרתי שוב, חוץ מהקטע של המציק. המשכנו לדבר, מסתבר שהוא בן 16 והוא עבר לגור בעיר לפני שבוע. והבשורה הכי טובה היא שהוא יתחיל ללמוד בבית ספר שלי בשבוע הבא, מה שאומר שאני אראה אותו כמעט כל יום. "אנחנו נראה אחד את השני בבית הספר כל הזמן" הוא אמר. "עד שימאס לנו" הוספתי, למרות שלא נראה לי שאי פעם ימאס לי ממנו. "מה דעתך, שבגלל שאני די חדש באזור, תכירי לי אותו בשבת בערב? " גלגלתי עיניים ואמרתי:"זאת הדרך שלך להזמין אותי לצאת? " שיט! למה לא חשבתי לפני שאמרתי את זה. הוא חייך ואמר:"אולי, "אז ב-20:00?" הוא המשיך. "אוקיי" עניתי באדישות, למרות שרציתי לקפוץ מהתרגשות ולומר לו : ברור שאני אבוא אתך! אבל התאפקתי. הוא חייך ואמר:"קבענו" ואז המשיך:"טוב אני צריך לרדת, אז ביי בינתיים", "ביי" אמרתי והוא ירד. 5 תחנות אחרי ירדתי בבית, שכחתי למה בכלל רציתי לצאת מהלימודים מקודם, ואז נזכרתי והמצב רוח שלי הפך שוב למדוכדך. הרחוב היה ריק וצעקתי:"היילי, מה אני אעשה בלעדייך?"