אל תסתכלי אחורה פרק 1- התקרית

נ.מ אליסון
התעוררתי מדפיקה בדלת, היא נפתחה קלות וריאן הציץ פנימה, ואמר:" אליסון, קליאו מחכה לך למטה, היא ביקשה שתארגני תיק לים." ולאחר מכן יצא מהחדר.
הוא עשה טעות/בחירה גרועה, אין מצב שאני קמה עכשיו, השעה רק 10:30 בבוקר וזה החופש הגדול, שקליאו תמשיך לחכות למטה ותראה בובספוג, בזמן שאני אשן עוד קצת.
עוד לפני שבכלל הספקתי להירדם, עפה עליי כרית ואני פתחתי את הפה בכוונה לצרוח על ריאן שהוא משוגע, אבל אז ראיתי את קליאו. או-או הלך עליי, עכשיו אני חייבת לקום- היא הייתה עם תחמושת של 2 כריות ענקיות והבובת הלו קיטי שלי.
היא אמרה:" אם את לא קמה עכשיו, יעופו עלייך 2 כריות והבובת הלו קיטי תיקרע לשתיים."
קמתי מהר ולקחתי ממנה את הבובה שראין קנה לי ליום הולדת.
התארגנתי מהר, שמתי על עצמי את הביקיני טורקיז הנדיר שלי, ומעליו מכנס ג'ינס קצר וגופיה שרשום עליה Be yourself , ארגנתי תיק צד ושמתי כפכפי אווינס. ירדנו במדרגות ויצאנו מהבית לכיוון הים(הוא די קרוב לבית שלי, מרחק של 15 דקות הליכה).
בדרך שאלתי את קליאו:" מה עם היילי?"
והיא ענתה לי:" היא מחכה לנו כבר שם, את האמת? היא עשתה בשכל במקום לחכות לך עד שתקומי ותתארגני." היא הוסיפה.
כל כך נכון.
הגענו לים, חיבקתי את היילי וכולנו עשינו את הדבר הכי חשוב בקיץ- השתזפנו.
אחרי חצי שעה, היילי אמרה:"חם לי, בואו תחרות מי שוחה הכי רחוק, והמפסידה קונה למנצחות ארוחת צהריים."
לא רק שהיא אתגרה אותי ואני בן אדם תחרותי, היא גם הציעה אוכל שזה פרס שאי אפשר לסרב לו.
התחלתי לרוץ לעבר הים ואמרתי:" את הולכת להפסיד, מותק!." כולם הסתכלו עליי כאילו נפלתי מהירח, אבל המשכתי לרוץ.
היילי התחילה לרוץ גם וקליאו צעקה:"אין לי כח לרוץ אז אני השופטת ואני אשפוט מכאן."
התחלנו לשחות עמוק יותר והגלים נהיו גבוהים יותר ומאיימים יותר. אני והיילי הסתכלנו אחת על השניה וידענו שמתחילים לחזור כי זה נהיה מסוכן, הסתובבנו ביחד אבל זה היה מאוחר מדי, גל ענק עבר מעלינו והטביע אותנו בים. מים נכנסו לי לאף ולפה והקשו עליי את הנשימה. עוד גל עבר והרים אותי אתו למעלה, ראיתי את היילי נאבקת לנשום כמוני, מישהו התקרב אבל זה מאוחר מדי.
הכל החשיך…..
התעוררתי בחדר לבן, כנראה בית חולים, ההורים שלי ראו שהתעוררתי וחיבקו אותי ראיתי שהוקל להם, רציתי לשאול שאלה אבל הייתי עייפה מדי, לפני שהספקתי לשאול אותה נרדמתי. התעוררתי שוב, ההורים שלי כבר הלכו, מישהו ישב לידי ושם לב שהתעוררתי. זה היה ריאן הוא חיבק אותי וראיתי שהוא היה מודאג. הוא שאל אותי איך אני מרגישה ועניתי לו שבסדר. שאלתי אותו את השאלה שרציתי לשאול מקודם:" מה עם היילי? " הוא השפיל מבט ולא ענה, התחלתי לדאוג ושאלתי אותו שוב את אותה השאלה למרות שהספק התחיל לכרסם בראשי. הוא אמר:" אלי (קיצור של אליסון) אני מצטער אבל היא כבר לא בחיים", לא רציתי להקשיב, כהות חושים השתלטה עליי.
אני לא מאמינה החברה הכי טובה שלי, שעזרה לי לעבור את הרגעים הקשים בחיי, שעשתה אתנו הכל ביחד, מתה. למה לקחת אותה ולא אותי, הגיע לה לחיות. התחלתי לבכות לא יכלתי לשלוט בזה, קליאו נכנסה וחיבקה אותי, שתינו לא הפסקנו לבכות, ריאן אמר משהו אבל לא הקשבתי, לא שמעתי כלום, לא עניין אותי כלום.
היא מתה, וזה לא הגיע לה, למה אותה ולא אותי????