אל תלכי

הוא פשוט יושב על המיטה ולא אומר כלום.
אני מניחה שציפיתי שהוא לפחותץ ינסה להסביר את עצמו, שהוא ינסה לעצור אותי מלעזוב, אך הוא לא עשה דבר, רק ישב שם והתעלם מקיומי.
אני מעבירה מבט זריז על החדר ותוהה אם השארתי שכחתי משהו, אני בהחלט לא רוצה לחזור לחזור לפה בגלל ששכחתי משהו מטופש כמו המפתחות שלי או מסקרה או דבר מה נוסף.
אני רוצה לצאת מהמקום הזה ולא לחזור לפה לעולם, לעזאזל, אני לא רוצה לראות אותו יותר לעולם.
"אל תלכי," קולו כל-כך שקט שבהתחלה אני חושבת שדמיינתי אותו."תישארי בבקשה." הוא מוסיף לאחר רגע, ואני תוהה מה לעשות, האם עליי להעמיד פנים שלא שמעתי אותו ולצאת מפה או שעליי לענות לו?
אני מסתובבת אליו, ותוהה איך בן אדם כל-כך יפה יכול לעולל דבר מה כל-כך מכוער, אבל אני מניחה שזה מוסר ההשכל ילדים, לא כל הנוצץ זהב ולא כל היפה הוא בהכרח טוב.
"למה לי?" אני לא צועקת או עושה דבר מה מיוחד, אך הוא נראה כאילו צעקתי עליו במהלך השעה האחרונה, וזה מוזר משום שלא הייתי מוכנה אפילו לדבר איתו.
"תחשבי על כל מה שהיה לנו," הוא אומר וקם ממקומו."תחשבי על כל מה שיש לנו," הוא לוקח צעד לעבריו אני זזה אחרוה, לא רוצה להיות קרובה אליי."אל תתני לטעות האחת הזו להרוס הכל." קולו מתחנן ועיניו מלאות דמעות, אני נראית אכזרית כאשר אני עומדת כך מולו, אך האמת היא שהוא האכזרי מבינינו.
"טעות?" קולי נשמע מעט היסטרי אך לא היה אכפת לי."אתה קורא לבחורה ההיא טעות?" אני שואלת, לקרת סוף המשפט אני מצליחה להשתלט על קולי אך הוא עדיין לא רגוע, לא בדיוק.
"כן, זה כל מה שהיא הייתה, טעות." הוא מתעלם מטון קולי ופשוט מסכים איתי, מקווה שאני טיפשה מספיק בשביל לרצות שזה יעבוד בינינו.
"פה, אתה טועה," אני אומרת ולוקחת צעד נוסף אחורה כאשר הוא מתקרב אליי, אני מרגישה את הדלת נלחצת אל גבי."היא בסך הכל נערה, היא לא טעות, נכון היא עשתה טעות כאשר היא נפלה בקסם השטותי שלך, אך היא לא טעות." אני צועקת עליו, אני מניחה שזה בגלל שאני מרגישה כמו חיה לחודה, מישהי שאין לה מה לאבד, ואני מניחה שזה נכון, בגלל שהוא היה הכל בשבילי, ועכשיו אין לי אפילו אותו.
"את לא הבנת אותי נכון." הוא אומר, היה משהו נואש בקולו, אך אני לא רציתי להקשיב לו יותר.
"זה בגלל שאני לא רוצה להבין אותך."