אל תלכי; פרק 1. (16+)

"בוקר טוב." אמרתי בחיוך לאמילי המזכירה שלי. היא חייכה אליי חיוך רחב ועפעפה בריסיה כמה פעמים לעברי בהתחנפות. כבר שלוש שנים שהיא עובדת אצלי ועדין היא מנסה להתחיל אתי. נמאס לי מזה. החוק הראשון שלי הוא שאני לא מערבב תענוגות ועסקים- לא שאהבה היא תענוג גדול בשבילי, לזיין את אמילי בוודאי כן, אבל אני לא עובר על חוקים. אם יש משהו שלמדתי הוא זה שחוקים נכתבו בדם, אז אני נוטה להאמין להם.
סידרתי את העניבה שלי ורכסתי את כפתורי ג'קט החליפה המחויטת שלי בטרם נכנסתי לישיבה הראשונה שלי הבוקר. כל היושבים סביב שולחן אליפטי שתקו כשנכנסתי, שיערם מאפיר וניכרת קנאתם בבחור הקטן מהם בעשרים שנים לפחות, המנהל את הישיבה שלהם. בכל פעם שאני נכנס לפגישה ונתקל במבטים כאלה, רווי הערצה, או קנאה, או שנאה או השתוממות, בתוך תוכי אני טופח לעצמי על השכם. עבדתי קשה מאוד בשביל לקבל מבטים כאלה, ובכל מבט נוסף המתיישר לעברי ובו רגש שונה, אני מתמלא הערכה ואפילו גאווה עצמית.
עשית את זה, ג'ק דאנקן.
"אדוני," פתח את הישיבה אחת מהמנהלים הבכירים יותר שלי, כל האנשים שיושבים סביב השולחן ניסו להיכנס לחיים הפרטיים שלי בניסיון לבין מה מניע את חוש העסקים המפותח שלי, ומה הביא אותי להיות כל כך מצליח בגיל עשרים ושבע בלבד. אבל אני לא מכניס אף אחד אל תוך מעגל החברים המצומצם ביותר שלי, הכמעט אפסי. יש לי שלושה חברים טובים, שהיו איתי במהלך התיכון ולאחר מכן האוניברסיטה, גם הם מצליחנים בפני עצמם ולכל אחד מאתנו יש טביעת אצבע בהתפתחות המסחר- ייבוא וייצוא, בורסה ומניות, נדלן, ושירותי משפטים. כששואלים אותנו מה הסיכוי שארבעה חברים טובים, בני עשרים ושבע בסך הכול, יהיו אנשי מפתח בכלכלה ובתחומי הציבור האמריקאים, אנחנו פשוט טוענים שזה האוויר של קולורדו שעשה אותנו כאלה.
"ההכנסות לחברה עלו בעשרים וחמישה אחוזים לפחת. לדעתי אנחנו צריכים לשקול העסקת עורכי דין נוספים מתחום הפלילים, זה תחום שאנחנו פחות חזקים בו ויש לנו הכי פחות לקוחות בו. הגדלתי ראש וסיננתי קורות חיים, מבין ארבעים השארתי חמישה עורכי דין שלטענתי יהיו מתאמים לדרישות שלך ושל החברה." ממש אין לי סבלנות להתחיל לראיין עורכי דין שחושבים שהם מאימים לחברה שלי. את כל העובדים בחברה שלי בחרתי בטביעת עין, "דאנקן- הליכי משפט" היא חברה גדולה שכולה מורכבת מאינטואיציה אישית שלי שעד עכשיו לא אכזבה אותי, אמנם בדיוק בגלל הסיבה הזאת אני פוקח אלפי עיניים על העובדים שלי, אני יודע שבגלל שאין הם עברו מהלך רשמי ומוסדר של ראיון עבודה מול פאנל בכירים, הם עלולים בכל רגע לשגות ולאכזב אותי, או אולי הרבה יותר גרוע- לפגוע בשם הטוב שלי.
"תודה שהערת את תשומת ליבי אדם, העבר את קורות החיים האלה אל המשרד שלי, אטפל בהם משם." הוא הנהן במוסכמות והפגישה נמשכה ובה דובר על עשרות דברים לא יעילים לשיפור המשרד שלי. אמרתי שאחשוב על כולם, והעובדים שלי כבר יודעים- כל מה שארצה שייושם, ייושם באותו רגע, ולא- כל דבריהם נועדו לכישלון ומוטב שלא נבזבז עליהם זמן חשוב. בסיום הפגישה הודיתי לכל הנוכחים ויצאתי ממנה לבית המשפט. הדיון היום הוא על אם חד הורית שטובעת את הגננת של בנה על מעשים מגונים והתעללות. האמת שמעטים התיקים שאני מטפל בהם באופן אישי- רק קליינטים שמשלמים הרבה ודורשים אותי באופן ספציפי לעבודה על התיק שלהם, או תיקים שנגעו לי באופן אישי ולא יכולתי להתעלם מהנושא בו התיק עוסק. התיק הזה הוא אחד מהם.
ילד בן חמש בסך הכל, חזר הביתה עם סימנים כחולים בכל חלקי גופו, בוכה בשקט. כשנקראתי אל התיק הזה, ביקשתי ללכת אל בית המשפחה באופן אישי, וראיתי את המצב הנורא של הילד הזה, ידעתי שהוא לא משקר ושהוא לא מעמיד פנים. כשהתקרבתי ללטף את ראשו הוא סירב שאגע בו, גם בזרועותיה של אימו הוא סירב להתעטף. האמא הייתה אובדת עצות ממש. לא יכולתי לדמיין מצב גרוע יותר של אמא כלפי בנה. היא הרגישה נורא רק מעצם העובדה שלא יכלה להגן עליו, כשסיפרה לי את מה שסיפר לה בנה ואז שתק ובכה בלי קול, כמעט בכיתי איתה ביחד. כל משיכת אף שלה קרעה לי את הלב ובכל ממחטה שנזרקה לפח ליבי יצא אליה. לא ידעתי מה זה להרגיש ככה, הילדות שלי עברה עליי בנעימים ולא ידעתי מה מרגישים באמת. בנה סיפר לה שהגננת צוותה עליו להוריד את המכנסיים ולגעת באיבריו המוצנעים לעיניה בלבד בשעה שלקחה אותו לאחר שנת הצהרים להחליף בגדים כיוון שהרטיב במיטה. היא הסבירה שזהו העונש של מי שמרטיב במיטה. הילד היה אבוד והיא שלא הייתה מרוצה החלה מכה אותו בכל גופו משאירה עליו סימנים אותם תירצה בקטטה עם ילדי הגן. גם השופט לא מאמין לדברי הגננת והיא לא ידעה כיצד להסביר את סרטי מצלמות האבטחה שנמחקו בדיוק באות שעה מדוברת, אבל האמא לא רצתה לקחת סיכון ולקחה את העורך-דין הטוב ביותר בעיר להגן על בנה.
"לא רק שצריך לשלול מהגברת הזאת את תעודת ההוראה שלה, אלא גם לשלוח אותה למאסר על צילוק נפש תמימה של ילד בן חמש בסך הכול, שעוד לא הספיק לחוות דבר וחצי דבר וכבר עלה בגורלו פצע נפשי עמוק שהממצאים שאני מביא לעינייך מראים כמה ילדים שנפגעו פגיעה מינית הזדקקו לעזרה פסיכולוגית אחר כך וטיפול בעזרת כדורים בנפש המצולקת שלהם." הסברתי לשופט עד כמה נורא המעשה שעשתה, לא שהייתי צריך, רק הפני המבוישות של הגננת הראו שהיא לחלוטין אשמה. כשהדין הסתיים נקבע תאריך לפסק הדין, בעוד חודש מהיום. הטפסים שהבאתי לעיניי השופט הכאיבו לי בעיניים. נוראי לחשוב על כמות האנשים שהרסו ילדות שלמה למספר כפול ומכופל של קורבנות. התיק הזה הוא לא מהקשים ביותר שטיפלתי בהם, אבל אני לא יכול להסביר את הכאב שהתיק הזה משרה לי בגוף, ואני אפילו לא יודע את הסיבה, הלוואי שידעתי.
אחרי הדיון חזרתי למשרד, צורך לא מוסבר בתוכי דרש ממני ללכת לבדוק אם הכל כשורה שם. הדרך למשרד הייתה מלווה במוזיקה שבקעה מהרדיו, כיביתי אותה ברגזנות ונאנחתי. אני מכיר את ההתנהגות הזאת שלי, אלו החושים שלי שאומרים שמשהו גדול עתיד לקרות. אני מרגיש את זה ומאסתי בציפייה לאירוע המחונן. חניתי את ג'יפ הריינג'-רובר שלי בחנייה מקורה השמורה לי ויצאתי ממנו בסערה. משהו ללא ספק גדול עומד לקרות. מה זה?
–
בבוקר שלמחרת, נכנסתי למשרד וקורות החיים שביקשתי מאדם לשים לי על השולחן היו שם, הבטתי בכמה מהם ברפרוף וחזרתי לעשות את העבודה שלי, אין לי זמן לשטויות. החלטתי שהיום אצא מוקדם יותר מהעבודה ואלך למכון הכושר, די הזנחתי את הנושא והחלטתי ללכת היום גם כדי לפרוק מעט עצבים. הגוף שלי שרירי ורחב מעבודה קשה וברחביו יש צלקות של ילד בעייתי שהרבה לריב מכות עם תלמידי בית הספר האחרים.
"אחי," התקשרתי לקארל, אחד מהחברים הטובים ביותר שלי, מעסקי הנדל"ן, "פנוי לצהריים?" שאלתי בתקווה שכן. התגעגעתי לבחור. גם את ג'ייק ואד לא ראיתי הרבה זמן. עלינו להיפגש בדחיפות. התעסקתי במהלך השיחה שלנו במפתחות הרכב שלי ונזכרתי איך הבטחנו לעצמנו כשנהיה גדולים נקנה כולנו את אותו הרכב, וכך היה. ג'ייק וקארל התווכחו איתי ועם אד ואמרו שאנחנו צריכים אאודי לבנה, נמוכה ויוקרתית, לאחר ויכוח נוקב ומשחק כדורגל שלגביו הוחלט שהמנצחים יקבעו איזה רכב נקנה כשנהיה גדולים, ניצחנו אני ואד, אז קנינו ג'יפ ריינג'-רובר שחור, גבוה ויוקרתי.
"התגעגעתי אלייך נבלה!" הוא קרא מבעד לקו, "בשבילך תמיד פנוי." מסר וחייכתי לעצמי חיוך קטן, הבחור הזה אף פעם לא מאכזב.
חיכיתי בקוצר רוח לפגישה שלנו בצהריים, הוחלט שגם אד יצטרף, עם ג'ייק ניפגש מחר כולנו בערב, ערב של גברים עם בירות וסטייקים מול משחק כדורגל. גם בכדורגל היינו חלוקים, היינו חלוקים בהרבה דברים כשאני חושב על זה לעומק, אבל כלום לא הצליח להפריד בנינו- שום דבר, ואף אחד.
"ההרגשה הזאת חזרה. אני אבוד." התוודיתי בפניהם אחרי שהזמנו את ארוחת הצהריים שלנו. עם על היוקרתיות והעושר שלנו, באוכל, תמיד העדפנו פיצה וקולה- כך היה וכך נשאר. ישבנו בבית של אד ושוחחנו על העניין.
"בפעם הקודמת, מה הביאה ההרגשה הזאת?" אד הרים את עיניו מהטלפון הנייד שלו ונגס במשולש הפיצה שלו, הישרתי את מבטי אליו והבטתי בפניו המחוטבות, לא רציתי להעלות את זה על לשוני אפילו.
"את היילי." קארל הזכיר ושתיקה מעיקה השתררה בחדר,
"מה איתה באמת?" שאל אד ושירבבתי את שפתיי כלא יודע,
"למי אכפת?" קראנו אני וקארל ביחד.
"אני יודע שאתה שונא את ההרגשה הזאת, בחיי שאני יודע, אבל היא לא חייבת להביא איתה דברים רעים. נכון שהיא הייתה חתיכת בת זונה, ואני לא מאחל לאף אחד לעבור את מה שאתה עברת גם לא בעד שלום עולמי. אני יודע, עברתי את זה איתך ביחד, כאבתי איתך, אבל אני גם יודע כמה למדתי על עצמך מאז, כמה תיעלת את הכאב להצלחת העסק שלך, כמה אתה משגשג מאז שהיא עפה מהחיים של כולנו, ג'ק, אל תהיה כל כך פסימי בבקשה ממך." אד תמיד היה הקול שפוי בחבורה שלנו, תמיד ידע להגיד את המילה הנכונה בזמן הנכון. תמיד ידע להרגיע ולנחם. ידעתי להקשיב למילים של אד בתבונה, גם אם לא יכולתי לשמוע עוד הבהרה אחת מגרונו, ידעתי שהוא צודק.
נאנחתי בכבדות, "היא הייתה חתיכת בת זונה, עם זה אני מסכים. אני עדיין בהלם שלא הרסת לה את הקרירה אחרי הכול", קארל לעומת זאת, היה החמום מוח שחבורה, זה שתמיד שהיינו רבים מכות בתיכון, היינו רצים לקרוא לו והוא היה הראשון לבוא לעזור. ועם כל כמה שהוא היה אגרסיבי אלים, הוא גם היה מראה בשבילנו את הצד הפחות גברי שלו, מחבק ומנחם כשצריך ומחטיף שצריך, הוא האיזון המושלם שהיינו צריכים בחבורה שלנו.
"מה נראה לך שיקרה?" קארל שאל והנדתי בראשי, לא היה לי מושג. מה באמת קיוויתי שיקרה? הייתי צריך את ג'ייק, קול השקט והמאוזן בחבורה שלנו, ג'ייק מאוד ריאליסטי, הוא רואה את הדברים כמו שהם. הוא לא מוסיף רגשות לתיאורים של הדברים שקרו, הוא פשוט מסביר את הדברים מנקודת מבט ריאליסטית לחלוטין.
אני לא יודע מה הייתי עושה בלעדיהם.
"אני לא יודע, נראה לכם שהיא חוזרת?" שאלתי בכנות וזרקתי את הקשה של הפיצה על המגש. הם הנידו בראש לשלילה ואד הסביר שלדעתו מישהי חדשה עלולה להיכנס לי לחיים. אני לא יודע אם אני מוכן לזה. אני לא יודע אם אני מסוגל להמשיך מאותה נקודה שאני והיילי הפסקנו בה. לעזאזל עם הכל.
באותו הערב, הלכתי בר חשוך, האהוב עליי בזמן האחרון. זה מין מקום כזה שבו כולם שווים, בלי קשר למעמד החברתי שלך או לשורה האחרונה בחשבון הבנק שלך. כאן, אדם שהזמין צ'ייסרים לכל הבר- שווה לאדם שמבקש סיגריות משולחן לשולחן. הזמנתי לעצמי שליש בירה והתיישבתי על הבר.
"פעמיים." קול מאחוריי קרא והסתובבתי לראות עם מי יש לי עסק. היא היית בלונדינית מחומצנת עד כדי הגזמה, והפנים שלה היו מלאות באיפור כך שלא יכולתי לראות מה מפנייה משקף אמת. היא התיישבה לידי והציגה את עצמה בשם ניקול. שם עדין מידיי בשביל הבהמה המחומצנת שיושבת לידי כרגע.
"ג'ק." הצגתי את עצמי, הייתי אובד עצות בנוגע למה שקרה מוקדם יותר היום, כך שלא הייתי בררן, רציתי זיון- ורציתי אותו עכשיו. אני לא יודע מה היה בטוח בי שהיא תיתן לי, אבל הייתי בטוח בעצמי.
"מאיפה אתה, ג'ק?" היא שאלה וקולה היה עדין ומחושב, ידעתי שאת מה שאני רוצה, גם היא רוצה באותה מידה, אם לא יותר. הסברתי שאני מניו-יורק, כשהיא שאלה במה אני עוסק אמרתי שאני סטודנט למשפטים והיא הציגה את עצמה כסטודנטית לעיצוב פנים. הייתה עובדת על עצמה קודם. אני תמיד מציג את עצמי כסטודנט, לא כמי שאני באמת. לא רוצה שהאנשים שאני מכיר ישפטו אותי לפי המקצוע או גודל חשבון או חשבונות הבנק שלי, הכי גרוע מבחינתי זה שאשפט לפי הבית או האוטו שאני נוסע בו. את שארית הערב העברנו יחד, אני חייכתי צחוק מזויף וכשצחקה צחוק אמיתי, אני צחקתי צחוק מעושה בתקווה שלא תשים לב, והיא לא. שנינו היינו עסוקים בלכבוש את המטרה שלנו להערב- היא אותי ואני את הגוף שלה, קיוויתי שאני לא נכשלתי כמוה.
"אלוהים ג'ק," היא רוכבת עליי, שכרנו חדר במוטל זול ולקחנו מונית מהבר. כעורך דין אני יודע מה הן התוצאות של נהיגה בשכרות, גם שני שלישים של בירה גורמים אסון שאי אפשר לחיות איתו. בניגוד לכל מה שחשבתי על ניקול, היא כוסית אמיתית, וחתיכת זיון טוב. שנינו גמרנו מהר, והחלטתי שזה הזמן להשתעשע.
"תשכבי על המיטה, על הגב." ציוויתי על ניקול והיא עשתה כדבריי במהירות, עיניה רושפות אש ומדליקות כל חלק בגוף שלי. פיסקתי את רגליה וצללתי אל נקודת המפגש בין רגליה. מטייל בנקודה הכאובה שלה עם הלשון שלי, הטעם שלה היה מלוח וטוב, הצעקות שלה מילאו את כל החדר והתחבאו בין הקירות, בעוד אני מוצץ ויונק כל נקדה במפגש התאווה ההוא, אני מרגיש את ההתכווצות הפנימית ההיא שלה על לשוני, הנשימות שלה נעשו תכופות יותר והיא כולה נרעדת. "עוד לא…" אמרתי בחיוך זדוני וראשה היה מוטה לאחור באנחה וציפייה, קמתי מעלייה ונישקתי כל חלק בגופה בעודי מטפס עד לשדיה, מוצץ ויונק כל פטמה בנפרד. התמקמתי בין רגליה, והיא כולה צפייה אוחזת בכתפיי ומקרבת את אגנה לשלי. נכנסתי ויצאתי ממנה באיטית מייסרת, ניקול צועקת בציפייה ואני כולי דרוך ומוכן לקראתה. הפסקתי לכמה שניות, ואז נכנסתי אליה עם כל כולי, אפילו בסיבוב הראשון שלנו היא לא הייתה מסוגלת להכניס את כולי לתוכה.
אלוהים, אני בגן עדן.
לצעקותיה התווספו צעקותיי ושנינו גמרנו בקולניות ובפרץ מטורף של שכרון חושים.
מת על ההרגשה הזאת.
שהיא נרדמה על המיטה במוטל הזול ומעלה האבק הזה, עזבתי אותה. ככה, פשוט הלכתי. לא רציתי שהיא תחשוב שבאמת היו לי כוונות רציניות לגביה, עם כל כמה שהיא זיון טוב, והיא זיון טוב. אני בן זונה, אני יודע, אבל לא משנים הרגלים של שנים…
במקום במוטל מסריח ומעופש העברתי את הילה במיטה היוקרתית שלי בבית העוד יותר יוקרתי שלי, ונפלתי לשינה עמוקה, אולי הטובה ביותר שהייתה לי בזמן האחרון.