בדרך אל האור-פרק 4

אני נכנסת הביתה בשקט, משתדלת לא להעיר אף אחד.
"אנחנו צריכות לדבר" הקול שמופיע משום מקום מקפיץ אותי בבהלה ואני פולטת צחקוק עצבני מפי. "אמא!, מה את עושה ערה בשעה כזאת?" אמי מחזירה לי מבט שמבהיר לי שזה לא זמן לבדיחות. "השאלה שצריכה להישאל היא למה את מסתובבת מחוץ לבית עד השעה 1:30 בלילה!!" היא אומרת רגוזה.
"אויש נו באמת, לא עשיתי את זה המוון זמן, חוץ מזה ממתי כל כך אכפת לך מזה?"
"מאז זה" היא אומרת ומראה לי את המכתב שהיא אוחזת בידה מרגע התחלת שיחתנו.
"מה זה?" אני שואלת בבלבול. "תקראי לבד. עכשיו תלכי לישון. נדבר על הכל מחר אחרי ביה"ס שלך" אני מהנהנת במהירות ופונה לברוח לחדרי כשמגיע משפט המחץ "אה! ואוי ואבוי לך אם לא תקומי בזמן!!".

אני קמה במהירות מהמיטה כשקולה של אימי דוחק בי שלא אאחר היום.
הארגונים נעשים במהירות ואני בתחנה תוך 20 דקות.
"היי מה נשמע??" יובל מקדמת את פניי בתחנה. "וואו. הרבה זמן לא עלית בשעה הזו" אוהד זורק את הערת הבוקר טוב שלו. מבטיחה שהתגעגעתי לזה.
"בוקר טוב גם לך מיסטר מרירות" אני חורצת מולו לשון.
"וואוו מישהי פה קמה עם מצברוח!!" קולה של הילה נשמע מאחורי ומיד לאחר מכן אני מרגישה חיבוק חונק. "בוקר טוב גם לך סאנשיין" אני מחזירה לה בלי לפספס איך המבט של אוהד הואר ברגע שהילה הופיע.
אני רושמת לעצמי לברר את העניין ואנחנו עולים לאוטובוס שהגיע בינתיים.
"אור לא בא היום?" אופק שכבר עלה בתחנה לפנינו שואל את יובל. "מאיפה לי?" היא עונה וגוררת גיחוך מכולם. אני מתעלמת מהרעד שעבר בליבי למשמע שמו ואומרת " אה נכון. אתם ממש זרים מוחלטים עם הורים משותפים" "ותאריך לידה משותף" הילה מוסיפה על הבדיחה. "נו, אני פשוט.. זה פשוט שקצת התרחקנו. אנחנו כבר לא מדברים כמו פעם.." היא פולטת בקול עגמומי, "וואו ממש משבר גיל ההתבגרות יש לכם" לי שבינתיים הספיקה לאוטובוס אומרת בגלגול עיניים וסוחפת את כולם לצחוק משוחרר. וואו. התגעגעתי אליהם כל כך.
"טוב אני רצה! יש לי כימיה" אני צועקת כשאני רואה מה השעה כשאנחנו יורדים מהאוטובוס. לא סתם קמתי ברבע לשבע.

"הבנת מה היא אומרת?" אני שואלת את עדי שיושבת לידי. היא מפנה אליי מבט מחייך "לא היינו פה הרבה זמן מה?" אני מחזירה חיוך אשם "מה אני יעשה! זה קשה לקום מוקדם כל כך!" טוב אני אסביר לך, בעיקרון היא פשוט עוברת על איך כותבים נכון את החישובים לבגרות, את יודעת איזה חישובים נכון?" הפעם אני דווקא יודעת במה מדובר ואני מהנהנת במרץ בזמן שהיא מתחילה להסביר לי.
"את יודעת?" היא לוחשת כדי שהמורה לא תשמע, "נעלמת קצת בזמן האחרון".. היא אומרת מהססת קצת. "כן" אני נאנחת, "היה משהו.. אבל עכשיו אמא שלי יושבת עליי חזק שאני אחזור לתלם.. את יודעת שהבית ספר שולח מכתבים להורים כשיש יותר מדיי חיסורים??" אני שואלת בזעזוע. הצחקוק שלה מיד אחר כך גורם גם לי לשחרר אחד כזה ואני מרגישה שהיום הזה, בשונה מהתקופה האחרונה, עומד להיות טיפה מהנה יותר.

אני צועדת אל הדשא בו יושבת החבורה וצונחת בשכיבה משוחררת " אם הייתי שומעת עוד נוסחה כימית אחת הייתי מאבדת את זה" אני זועקת והדר מצחקקת ותופסת את אחת מקצוות שיערי "מישהי קמת רעננה הבוקר" היא אומרת, "ידעתי שהיציאה אתמול עשתה לך רק טוב!" הילה מיד דואגת לקחת את הקרדיט לשינוי. אני מתכנסת בעצמי חושבת על הדברים שלהן. זו היציאה ששחררה אותי כל כך או שלראות אותו משוחרר כל כך, ולא פגוע זה מה ששחרר אותי?
"היי אני מדברת איתך!!" הדר מעבירה את ידה מול עיני מנסה לנער אותי ממחשבותי. "מה? אני שואלת, מתנערת מהמחשבות.
"שאלתי אם עשית שיעורי בית בלשון" למשמע המשפט הזה אני מתמלאת פניקה וטופחת על מצחי "שיט! יש היום שעתיים לשון?! הו לא. אני עומדת למות. משעמום" "אני איתך" אופק זורק לי מהצד השני של המעגל המאולתר וגורם לי רק להתרגז עוד יותר "עם חברים לשולחן כמוך עדיף שעתיים לשון!" אני אומרת מרוגזת. אופק עוטה על עצמו מבט נעלב ופגוע " שעתיים לשון?! " הוא אומר בזעזוע מזוייף "אני לא כזה גרוע" הצחוק שלי שמגיע מיד אחר כך משחרר אותי לגמרי מהמחשבות על אור ואני פשוט נושמת עמוק ונרגעת על הדשא.
את הדאגות עדיף להשאיר לאחרי הצהרים. ביחד עם השיחה עם אמא. אוי לא.

"שיר" הקול שלה מהסס.
"את יודעת שאני לעולם לא מתערבת לך בלימודים ושאני סומכת עלייך ועל הפרפקציוניסטיות שלך בעיניים עצומות, אבל ההיעדרויות שלך איבדו פרופורציה.. וגם הרגשתי שלאחרונה שמת מין חוצץ בינך לבין העולם.. לא יצאת, לא דיברת, אפילו אור לא הגיע מזמן. אני לא רוצה להתערב בשאר הדברים- בואי פשוט נסכם שאין יותר היעדרויות ואיחורים טוב?" הי מסיימת במהירות את דבריה כאילו נפטרת ממשהו שמפחיד אותה ואני לא יכולה להתעלם מהצביטה ההיא בלב. למה אמא שלי צריכה להתנהג איתי בזהירות כאילו היא הולכת על ביצים?
אבל אני לא אומרת כלום אלא רק מהנהנת והולכת אל החדר שלי, סוגרת את הדלת.
היא אפילו לא יודעת שנפרדתי מאור. התרחקנו כל כך. וזה מרגיש קשה מדי לנסות לגשר על הפער שנוצר.
אני משחזרת את היום שהיה היום. ממש כמו פעם. אני מרגישה שההתנהלות שלי משוחררת כל כך בלי המבט הירוק והקר הזה שמונח עליי, אבל מצד שני מצטערת שאור לא הגיע היום. חסר לי הדיבור והבירור איתו ואני מרגישה שאני צריכה לסגור את הסיפור איתו בלי לברוח באמצע.
את היד שנשלחת אל הטלפון ומתחילה להקליד אני לא מצליחה לעצור, לפני שאתחרט אני שולחת על 'שלח' ונועלת את המסך. עכשיו זה בידיים שלו.
חמש דקות לאחר מכן לא נשארו לי ציפורניים עהצלצול של ההודעה מקפיץ אותי. אני חוטפת מהשידה את הפלאפון וקוראת ברעבתנות את 4 המילים שמופיעות על המסך 'תשע, בספסל שלנו. זוכרת?'
אני מהרהרת בארבעת המילים ונתקעת על המילה זוכרת. זוכרת מה? אותנו? את הספסל? את החוויות שלנו בספסל?
לא משנה. עוד שלוש שעות אבין הכל. אני מקווה.