אלכסנדריה| פרק 20 – יש דם בכול מקום.

בדרך חזרה הביתה מהקולג' של מייק כמעט חטפתי התמוטטות עצבים. בכיתי בלי הפסקה במשך חצי שעה, נחנקת מהדמעות של עצמי אך לא מצליחה להפסיק להתייפח.
סוואנה נהגה ביד אחת; ידה השנייה הייתה מונחת על ברכי והיא לחצה אותה קלות בכול פעם שהתחלתי סבב חדש של יבבות. הרגשתי שמשהו בתוכי נשבר, וכאב מוזר השתלט על כול תא ותא מגופי.
"אנני, מותק, דיי." סוואנה מלמלה והביטה בי במבט מרחם, יכולתי להישבע שגם היא הזילה דמעה או שתיים בשעה האחרונה.
"אני…אני פשוט…" ואז שוב התחלתי להתייפח. כול העולם שלי קרס עליי ברגע שמייק פתח את הפה ואמר לי שאדוארד מת. איך זה הגיוני בכלל? הרי בשבועות האחרונים כול מה שאני עושה זה לחפש את אחי האבוד ועכשיו מתברר שהוא קבור מתחת לאדמה ורחוק ממני?
איך הוא מת?
דרשתי לדעת את פיסת המידע הזאת ממייק בצעקות עד שסוואנה קמה וכרכה את זרועותיה סביבי, מושכת אותי בכוח מחוץ לחדרו של מייק ההמום, שלא ידע בעצם שום דבר.
מישהו רצח אותו, מישהו רצח את אח שלי. אבל מי? למה שמישהו יעשה מעשה אכזרי שכזה? מי יכול לרצח שני חברים טובים באותו המקום?
"זה..לא…" המשכתי להתייפח, מתקשה לחבר משפט אחד שלם.
"אני יודעת, אני יודעת כמה קשה היה לשמוע את זה," סוואנה לחשה לעברי בזמן שהיא מנווטת עם יד אחת את ההגה. "בגל זה ההורים ניסו להסתיר מימך את המידע הזה."
"אני לא מאמינ…הוא לא…לא מת." יבבתי, מנסה להשתלט על הנשימות שלי ולהפסיק לרעוד.
"אנני-" סוואנה נאנחה והפסיקה את המשפט שלה באמצע, כנראה שנגמרו לה המילים המנחמות.
במשך שאר הנסיעה עד לאטלנטה שתינו שתקנו, כול אחת הייתה שקועה במחשבות שלה ואני סוף סוף הצלחתי לגבור על פרץ ההסטריה שלי. האף שלי היה סתום לגמרי ונשמתי דרך הפה, מוחה שוב ושוב דמעות אחרונות שנשרו מזוויות עניי.
"את בסדר?" סוואנה שאלה ברוך בדיוק כשנכנסנו לתוך העיר.
פלטתי אנחה שקטה והנהנתי, לא בדיוק יודעת מה להגיד לה "אני פשוט מרגישה שמשהו כאן לא נכון," הקול שלי נשמע מצחיק דרך אפי הסתום.
אך סוואנה אפילו לא חייכה "מה זאת אומרת?" היא העיפה מבט לעברי.
"אני לא יכולה להאמין לזה," פלטתי. כול הדרך ניסיתי להבין את משמעות המילה 'מת'. נכון, לא זכרתי שהכרתי את אדוארד, אבל משהו בתוכי נשרף כשמייק אמר שהוא מת, כאילו חצי ממני מת באותה השנייה. אם בעבר חשבתי שלי ולאדוארד היה קשר מיוחד עכשיו הייתי בטוחה בזה, הרגשתי כאילו הוא היה החצי השני שלי.
"אני חושבת שמייק היה צריך להיות עדין יותר כשהוא סיפר לך-" הפעם אני הייתי זו שקטעה את דיבורה של סוואנה.
"אני חושבת שאני לא מאמינה למייק," אמרתי את זה בבת אחת, מפתיעה אפילו את עצמי.
"מה?" סוואנה עצרה את הג'פ שלה בצד הדרך, ואני הבחנתי שאנחנו לא רחוקות מפארק סטרוק.
לקחתי נשימה עמוקה "אני כאילו…אני פשוט מרגישה אותו סאוונה. המחשבה על זה שהוא מת לא נכנסת לי לראש, לא בגלל שאני בהלם. אלא פשוט כי אני מרגישה אחרת…" מלמלתי, מנסה לגרום לחברה שלי להבין מה בדיוק עובר עליי.
סוואנה הרימה גבה, היא הביטה בי בבלבול "מה? זה כמו שאחים תמיד אומרים שהם מרגישים אם אחד מהם בצרה?"
"כן!" היא קלעה בול. "כמו תחושת בטן, רק הרבה יותר חזקה." הוספתי.
סוואנה נאנחה והשעינה את ראשו על ידה "אני כבר לא יודעת מה לחשוב, הכול מסובך כול כך. אבל למה שמייק ישקר לך?"
משכתי בכתפיי, על זה לא חשבתי. "אני לא יודעת, אולי אדוארד פשוט נעלם."
"אבל מצאו את הגופה שלו,"
"מי אמר?"
"מייק-"
"אבל אולי מייק משקר," מלמלתי. "אני פשוט מרגישה את זה סוואנה, אני מרגישה שהוא חי, אני מרגישה אותו." הרגשתי את הבטן שלי מתכווצת כשאמרתי את זה.
סוואנה נאנחה שוב "אוקיי, בואי נשאיר את הכול בגדר תאוריה בלבד, בסדר?" היא פתחה את כול החלונות ברכב ואז דיממה את המנוע, מפנה את כול פלג גופה לעברי. "מייק זרק לנו ארבעה שמות הלילה. נייק מת וזה בטוח, אדוארד כנראה מת-" היא הרימה את ידה כדי להשתיק אותי כשעמדתי להפריע לה בדבריה, "או שהוא נעלם למקום לא נודע. סקיי עדין תקוע בתחרויות ביער סטרוק ומשום מה נלחצת ממנו מאוד. ויש את ראיין, שאלוהים יודע מי הוא או איפה הוא נמצא."
חשבתי במשך כמה דקות, מנסה להיזכר בשם 'ראיין' אך שום דבר לא עלה לי לראש. ככשמעתי את שמם של אדוארד, סקיי וניק ידעתי מיד שפעם הכרתי אנשים בשם הזה. אבל השם של ראיין לא העלה אצלי שום דבר, ממש כאילו הלילה שמעתי את השם לראשונה.
"אני לא חושבת שהכרתי מישהו בשם ראיין," אמרתי לאחר כמה דקות. "אולי ראיין לא קיים?" ניסיתי. לא סמכתי על מייק בכלל, תהיתי לעצמי אם כול מה שהוא סיפר לי הוא לא שקר אחד גדול ושמן, אבל העניים שלו הביעו כאב כול כך גדול כשסיפר לי על אדוארד… אולי הוא בעצמו לא יודע את כול האמת?
"או שהכרת מישהו בשם ראיין," סוואנה אמרה ומשכה את תשומת ליבי, "אולי ראיין היה חלק כול כך מרכזי בחיים שלך שהמוח שלך חוסם כול זיכרון ממנו בכוח."
מצמצתי בעניי "את חושבת שיש אופציה כזאת בכלל?"
סוואנה משכה בכתפיה "אמא שלי פסיכולוגית. היא תמיד אומרת שטראומות גדולות גורמות לנו לשכוח את הדברים הכי חשובים בחיים שלנו."
"אני לא יודעת סוואנה, אני כבר לא יודעת שום דבר." הקול שלי נשמע מיואש ושבור – בדיוק כמוני. לא הבנתי שום דבר, לא סמכתי על אף אחד והדבר היחיד שרציתי היה למצוא תשובות – ובמקום זאת רק הסתבכתי ביותר ויותר שאלות.
מייק משקר. מייק חייב לשקר! אחרת אני עושה את כול זה לחינם.
"אנחנו חייבות לדבר עם סקיי," תחילה חשבתי שלא שמעתי את סוואנה נכון.
"אנחנו מה?"
"אנחנו הולכות לדבר עם סקיי," סוואנה חזרה על עצמה ונשמעה רגועה מידי. "זאת הברירה היחידה שיש לנו."
"את השתגעת?" הקול שלי עלה. "סקיי הרג את ניק ויכול להיות שגם את אדו-"
"אמרנו שאנחנו לא מאמינות לתאוריות מהיום, נכון?" סוואנה קטעה אותי. "את יודעת בוודאות שסקיי הרג את ניק? לא. את יודעת בוודאות שסקיי הרג מישהו? לא. את משערת! ואנחנו חייבות לקבל תשובות אמיתיות! היחיד שנמצא בחיים עכשיו בוודאות הוא סקיי, אין לנו ברירה אחרת אנני."
"אבל-"
"אין אבל! אנחנו חוזרות לסטרוק השבוע, עדיף ביום שני. אני בטוחה שאין שם מסיבות בימי שני, אבל אולי נוכל למצוא את סקיי שם או מישהו שמכיר את סקיי." סוואנה התחילה לדבר מהר, מעיפה את ידייה לכול עבר.
"ומה נגיד לסקיי? 'תגיד, אתה רצחת את ניק?' את באמת חושבת שהוא יגיד לנו את האמת?" הרעיון של סוואנה נשמע לי מטורף מידי. לא יכולתי להתנער מהחשבה שסקיי הוא הצד הרע בסיפור הזה, וממש לא רציתי שימצאו גופה שלישית בסטרוק.
"הוא זיהה אותך, נכון? אז את לא יכולה להשתתף בזה. אני אנסה למצוא אותו ולנסות להתחבר אליו, כמו כול הבחורות המטומטמות שצרחו את השם שלו במירוץ, ואולי אני אצליח להבין משהו." לא הצלחתי לצנן את ההתלהבות של סוואנה, שדיברה כול כך מהר עכשיו שבקושי הצלחתי לעקוב אחריה.
"אני לא אתן לך להיכנס לשם לבד!" זעקתי, "ומה אם סקיי יעשה לך משהו?!".
"אני לא אהיה לבד, את תיהיי שם, אבל תתרחקי מאיתנו כמה שיותר," סוואנה הניחה את ידה על ברכי. "את יודעת שזה רעיון טוב!".
"את משוגעת!" שילבתי את ידיי על חזי, מסרבת בתוקף לשתף פעולה. היא לא יכולה לסכן את עצמה ככה, היא לא יודעת לאן היא נכנסת, אלוהים יודע למה הבחור הזה מסוגל!
"אנני-"
"לא!" צעקתי.
" אנחנו נוסעות לסטרוק ביום שני, וזה לא נתון לוויכוח כרגע." היא פלטה והתניעה את המכונית שלה, מתעלמת לגמרי מהצעקות שלי.

הנרי – 2007 –

עם השנים הנרי התחיל לשים לב שזיכרונו התחיל להיפגע. הוא כבר לא זכר מה בישלה מרתה בסוף שבוע האחרון, או מתי האנה התקשרה לאחרונה וסיפרה לו על הריב עם הארוס המטומטם שלה. אז כשמרתה צועקת לו מהמטבח בערב של העשרים ואחת במרץ של אותה שנה, ושואלת אותו מתי אדוארד ופיצי צריכים להגיע, הוא מופתע מעט.
"איזה יום היום?" הוא עונה לאישתו בצעקה.
"יום רביעי, זקן שכמותך," מרתה יוצאת למרפסת עם קנקן של לימונדה ונושקת לו על ראשו המקריח בחיבה. "שכחת שהם באים היום?".
הנרי מביט באישתו שלדעתו נשארה יפייפיה כמו שהייתה כשרק הכירו בגיל עשרים "מרתה, אני בקושי זוכר איך קוראים לי כבר." הוא אומר ושניהם פורצים בצחוק.
מרתה מתיישבת לידו של הנרי, על כיסא נוח נוסף, והנרי מעיף מבט לעבר שעונו "מוזר שאדוארד עדין לא התקשר להגיד שהם בדרך," הוא ממלמל. אולי מרתה נהייתה סינילית? אולי היום בכלל לא יום רביעי?
"אולי תנסה להתקשר אתה?" מרתה מוזגת להם מעט מהלימונדה והנרי מוציא את הפלאפון החדש שלו שהאנה קנתה לו לחג המולד האחרון ומחייג את מספרו של אדוארד.
פניו של הנרי מתעוותות "ישירות לתא הקולי." הוא לוחש אחרי שתי דקות.
"אהמ," מרתה פולטת ומכווצת את מצחה. "מעניין איפה הם." הנרי שומע את הדאגה בקולה ולוקח את ידה בידו, "אל תדאגי, אני בטוח שהם כבר בחצי הדרך אלינו. נתקשר לפיצי עוד כמה דקות."
מרתה מהנהנת "אני מקווה שהם לא הרגו אחד את השנייה בדרך."
הנרי, לעומתה של אישתו, היה רגוע יותר. הוא היה בטוח שאדוארד ניתקע במרוצי המכוניות שלו עד הערב ולא שם לב לשעה, כהרגלו. כשמלאו לאדודארד עשרים הוא עדין לא בחר לאיזה קולג' ללכת כי היה עסוק מידי במרוצי המכוניות הטיפשיים האלה. הנרי זעם, והרבה פעמיים ניסה להרצות על העניין "המרוצים האלה הם תחביב אד, הלימודים שלך לעומת זאת הם העתיד!" אך נראה שלאדוארד לא אכפת, המרוצים האלה מלאו את חיו באושר שאותו לא חווה כבר הרבה מאוד זמן.
בשנה שעברה הוא התחיל להתחרות, והנרי לא ידע איפה לקבור את עצמו. הוא לא היה אבא שלו כדי לצעוק עליו שזה יכול להיות מסוכן, שהוא יכול להיפצע קשה או יותר גרוע, להיהרג.
אז הנרי ניסה לדבר עם פיצי, אולי היא תצליח להוריד את אחיה מכול הסיפור, אך לנערה הזאת שום דבר לא הזיז בשלב הזה של חייה – היא הייתה אפילו גרועה יותר מאדוארד.
בימים בהם אד לא היה מספר להנרי בהתלהבות על המכונית שאותה הוא תיקן מאפס למרוצים שלו הוא היה מתלונן על אחותו, שכבר לגמרי שכחה מה זה בית ספר ומה זה להיות נערה בכיתה י"ב.
מרתה ניסתה לגרום לפיצי להתנהג כמו בחורה נורמלית שלומדת, מבלה ונהנת מהחיים – אבל פיצי בחרה בדרך שלה. היא הייתה מבלה ביותר מידי מועדונים, שותה יותר מידי וחוזרת הביתה עם גברים מבוגרים ממנה בהרבה.
הנרי זעם גם על אביהם של השניים, שהתרכז כולו בנישואים החדשים שלו וזנח את ילדיו לגמרי.
"תא קולי, גם." קולה של מרתה החזיר אותו למציאות והוא ראה את אישתו מניחה את הטלפון הביתי שלהם על השולחן, ענייה היו קרועות מדאגה.
"מרתה, הם בטח שכחו!" הנרי נאנח.
"הם לא, הם אף פעם לא שוכחים לבוא לכאן, לא משנה עד כמה הם עסוקים." הנרי היה בטוח שעוד שנייה מרתה תתחיל לבכות, לאחרונה היא נהייתה רגישה מידי.
"מרתה-"
"אני חושבת שמשהו רע קרה להם, אני מתחילה לדאוג." מרתה תפסה את ראשה בשתי ידיה והנרי רשם לעצמו לצעוק על שני הנערים אחר כך על שגרמו לאשתו לדאוג כול כך.

בשעה עשר הנרי כבר התחיל לדאוג בעצמו. ומה אם מרתה צודקת? הם לא עונים לנידיים שלהם במשך שעות, ולא משנה כמה פעמים הנרי הציץ לחצר הקידמית – הוא לא ראה שום זכר למכונית האדומה של אדוארד.
מרתה הלכה לישון, אבל הנרי ידע שהיא בטח מתהפכת במיטה ולא מצליחה לעצום עין. הנרי בעצמו התלך מכאן ולשם בסלון הקטן שלהם, מעלה השארות למה שיכל היה לקרות לשני הצעירים.
פיצי בטח במועדון, כן…היא בטוח שכחה מאיתנו והלכה להנות… ואדוארד, טוב, זה ברור כשמש! אדוארד מתקן עוד מכונית מרוץ ישנה כדי שיוכל להתחרות איתה.
הכול בסדר, הכול בסדר איתם. הנרי חזר על המשפט הזה שוב ושוב ושוב, אך בשתיים לפנות בוקר הוא כבר הפסיק להאמין בו.
בדיוק כשעמד לקחת את מעילו ולצאת מהבית לכיוון ביתם של השניים ולדווח לאבא שלהם על מה שקורה הנייד שלו צלצל, הנרי כמעט החליק ונפל על השטיח כשקפץ לקחת את המכשיר מהשולחן שבמטבח.
שמה של פיצי התנוסס על הצג והנרי הזעיף פנים "אני הולך להרוג אותך גברת צעירה!" הוא כמעט שאג לתוך המכשיר.
"הנ…הנ..הנרי…" קולה של פיצי רעד ללא שליטה והנרי הרגיש שהאדמה נשמטת תחת רגליו.
"מה קרה?! פיצי?! איפה את?" הנרי הצמיד את המכשיר לאוזנו בכוח, מפחד שלא ישמע את קולה השבור.
"אנ…אני לא יודעת…אני…אתה צריך לבוא," היא גימגמה והנרי יכול היה להישבע שהיא בוכה.
"אני מגיע! אני מגיע! רק תגידי לי איפה את!" הנרי דיבר מהר, בולע חלק מהמילים.
"אני צריכה שתבוא…" היא מלמלה שוב, הנרי שמע צעקות ברקע, מישהו צעק בשמה.
"פיצי? פיצי!" הנרי שאג, מפחד לאבד את הקשר. רגליו כבר מזמן רעדו ללא שליטה, איפה היא?
"אני…אני בסדר," הנערה פלטה בסופו של דבר. "אנחנו צריכים עזרה כאן… אתה יכול לבוא, בבקשה?" הנרי שמע את פיצי נושמת עמוק, מנסה להרגיע את הרעידות שבקולה.
"תרגעי, פיצי, תנשמי עמוק ותגידי לי איפה את, אני אגיע מיד!" הנרי ניסה לדבר בקול הכי רגוע שהצליח לגייס. מרתה צדקה במשך כול הערב, משהו נורא קרה להם.
מישהו שוב צעק בשמה של פיצי ואז הנרי שמע אותה צועקת, "יש דם בכול מקום! אלוהים, יש דם…אתה מלא בדם! אני…יש דם בכול מקום, אדוארד…" המילים שיצאו לה מהפה היו מבולבלות וגרמו להנרי לתפוס בשולחן, איפה היא לעזעזל?
"הלו? הנרי?" הקול של אדוארד היה סמכותי כרגיל.
"אד?! איפה אתה!? בבקשה תגיד לי איפה אתם! מה קרה? אתם בסדר?" הנרי כמעט נשבר.
"אנחנו בסדר גמור הנרי, אנחנו….אנחנו צריכים שתעזור לנו." הנרי שמע את פיצי צועקת מרחוק משהו לא ברור, אך שמע בוודאות את המילה 'דם'.
"אדוארד-"
"אני צריך שתגיע ליער סטרוק, לנקודה הכי צפונית שלו הנרי, וכמה שיותר מהר."