אלכסנדריה| פרק 22 – תהום שחורה.

אני לא יודעת כמה זמן עמדתי באמצע קרחת היער ההיא. הרגשתי שהעולם סביבי עצר מלכת ולא הצלחתי להפסיק לבהות בעץ עליו נחרט תאריך מותו של ניק. הרגליים שלי כאילו ננעצו בקרקע והגרון שלי התייבש, לא הצלחתי להשמיע שום קול כששמעתי את קולה של סוואנה קורא בשמי בין העצים. מה לעשות? למה אני לא מצליחה לזוז? אדוארד הרג את ניק. אדוארד הרג את ניק. אדוארד רצח את ניק ! וכול זה קרה מול העניים שלי.
"אנני!" הקול של סוואנה נשמע חזק יותר עכשיו ואחרי פחות משתי שניות ראשה הציץ בין השיחים. היא נעצרה מולי וענייה סרקו אותי מעלה ומטה. "מה…מה לעזעזל?!" היא פלטה ומיהרה לעברי.
בטח נראתי ממש רע כי סוואנה תפסה בכתפיי וניערה אותי קלות "את שומעת אותי? אנני? מה ….נזכרת במשהו?".
אני חושבת שעניתי לה משהו, בכול מקרה זה מה שרציתי לעשות, אך הפה שלי סירב להיפתח והרגליים שלי לא הצליחו להחזיק את משקלי. הדבר האחרון שאני זוכרת הוא את אדוארד רוכן מעל הגופה המדממת של ניק ואז…
חושך מוחלט.

"היי, את שומעת אותי?" הקול של סוואנה נשמע שוב.
מצמצתי בעניי, פניה של סוואנה היו מטושטשות ולא הצלחתי להגיד לה להפסיק לזוז כדי שאוכל למקד בה את מבטי.
אחרי כמה שניות התחלתי להרגיש את ידה של סוואנה על המצח שלי, הפנים שלה הפסיקו להטשטש מול עניי והצלחתי לראות את מצחה המכווץ ואת ענייה החומות נועצות בי מבט מודאג.
"אנני?" הפה שלה יצר את השם שלי ואני פלטתי השתנקות, ניסיתי להזיז את ידיי אך הגוף שלי היה כבד מידי.
"צריך לקרוא לאמבולנס, יכול להיות שמשהו קרה לה," הקול של סוואנה רעד כשהיא הפנתה את ראשה לאחור ודיברה למישהו.
גל של חום תקף אותי, ומיד אחריו גל של קור – גורם לי להצטמרר ולסובב את הראש שלי מצד לצד, עד שמבטי נעצר על דמות נוספת שישבה ליד רגליי מאחוריי סוואנה.
"חכי כמה דקות, היא תתאושש. היא תמיד מתאוששת…." חשבתי שאני עומדת לשקוע שוב בתהום השחורה כששמעתי את קולו של סקיי. גלי החום והקור התחילו להכות בי חזק יותר עכשיו.
"סווא….סוואנה," הצלחתי לפלוט לבסוף וחברתי סובבה את ראשה לעברי במהירות.
"הי! היי, את מרגישה… את שומעת אותי?" לא הייתי בטוחה אבל חשבתי שסוואנה מנגבת את עניה באותן דקות.
פלטתי נשיפה חדה בבת אחת ועניי הצליחו להתמקד בה, ראיתי את סוואנה יושבת על האדמה לצידי, השיער שלה היה פרוע וענייה דמעו.
"צריך להרים אותה," הקול המוכר להחריד של סקיי העביר בי צמרמורות והפנתי את מבטי לעברו בדיוק כשהוא קם ונעמד מאחורי, ידיו תפסו אותי מתחת לבית השחי ובתנועה אחת חלקה, כאילו עשה את זה עשרות פעמים בעבר, הוא הרים אותי למצב ישיבה.
"סקיי…"הצלחתי לפלוט לבסוף והוא התיישב לידי תוך שניות.
"את בסדר?" שיערו השחור של סקיי נפרע ברוח הקרה שלפתע חדרה לכל תא ותא בגופי. משום מה הרגשתי שזו לא הפעם הראשונה בה סקיי דואג לי ביער הארור הזה.
"איך…? מה ….סוואנה," סובבתי את מבטי לעבר סוואנה. המוח שלי סוף סוף הצליח לחשוב בצלילות, מה לעזעזל סוואנה עושה עם סקיי לידי?! הוא לא זיהה אותי בפעם הקודמת שבה ראיתי אותו? האם הוא יודע מי אני בכלל?
"אני- " סוואנה פתחה את פיה בדיוק כשסקיי תפס את ידי הימנית ולחץ אותה קלות.
"תמיד אמרתי שהצבע הג'ינג'י יותר מתאים לך, אף פעם לא בדיוק הקשבת," פניו היו ארוכות ומעט חיוורות, עניו היו גדולות וכחולות ותווי פניו היו כמעט מושלמים.
"אם לא היית מעולפת כשהגעתי, בטח הייתי חונק אותך במו ידיי. את לא מתארת לעצמך מה עבר עליי כשאת…" הקול שלו נבלע בבת אחת ואני נעצתי בו מבט בעניים פעורות לרווחה.
"סוואנה…" מלמלתי.
"היי, תקשיבי לי! הוא בסדר! אני מבטיחה לך שהוא בסדר, הוא גילה ישר שאני קשורה אלייך, הוא זכר אותי מאותו מירוץ דבילי," סוואנה התרוממה על ברכיה וידיה נחו על רגליי, הדיבור שלה הפך למהר יותר ויותר ככל שהמשיכה. "אפילו לא הספקתי לפתוח את הפה, אנני, אני נשבעת לך! הוא ישר אמר שהוא יודע הכול, הוא שאל עלייך…לא הצלחתי לשקר לו-"
"סוואנה!" זעקתי, הראש שלי התחיל לכאוב ולא הצלחתי להבין שום דבר. "אני רוצה שתסבירו לי הכול, מההתחלה, אוקיי? ולאט." פניתי לעברו של סקיי שהמשיך להחזיק בידי. הוא בלע את רוקו ואז הנהנן לאט, פולט אנחה גדולה.
"את…את זוכרת אותי?" עניו הכחולות הביעו את אותו הכאב שהביעו עניו של מייק כשהוא דיבר על העבר.
"קצת." פלטתי וראיתי איך תוך שנייה עניו הכחולות חוזרות לנצנץ.
"מה את זוכרת?" הוא לחץ על ידי קצת יותר בכוח הפעם ובזווית העין ראיתי את סוואנה מביטה בו.
לקחתי נשימה עמוקה, פיתאום לא פחדתי מסקיי. להפך, כשידי בידו הרגשתי כאילו הכול יהיה בסדר, תחושת מוכרת עטפה את גופי וגרמה לי להירגע. הרגשתי כאילו אני בבית.
"אני זוכרת את הלילה ההוא," נשפתי וסקיי השפיל את ראשו כמעט מיד.
שקט שרר לכמה שניות עד שסוואנה הפרה אותו "איזה לילה?!" הקול שלה נשמע כצעקה ביער ואני תהיתי לעצמי איך אף אחד עדין לא מצא אותנו כאן.
"אני זוכרת את הלילה שבו שרפנו את ניק למוות," לחשתי.

הנרי – 2007-

הנרי נהג בכביש עוקף אטלנטה כמו מטורף. הידיים של הקשיש רעדו על ההגה והוא הופתע שעדין לא נכנס ברכב חולף כלשהוא. הוא לא אמר למרתה שיוצא, אלא פשוט זרק על עצמו מעיל ויצא החוצה, אפילו לא היה בטוח שנעל את הדלת מאחוריו. מימיו הוא לא רעד ככה, גם לא כשהאנה חזרה הביתה בשנה האחרונה ללימודים שלה והודיעה להם שהיא בהריון מהחבר המטומטם שלה, ובמקום לקחת אחריות ולהציע לה נישואין הוא נעלם מחייה.
הנרי לא רעד ככה אפילו כשבגיל עשרים יצא לפאב לראשונה בחיו עם חברים, השתכר, ונקלע לתגרה מכוערת שהסתיימה במעצר לילה וחתך מדמם בלחי שמאל שלו.
אחרי עשרים וחמש דקות בדיוק הוא ראה את תחילתו של יער סטרוק, מצפון העיר, לפי הוראותיו של אדוארד. הנרי עצר את מכוניתו בפיזור נפש, אפילו לא טרח להוציא את המפתחות ממקומם ומיהר לצאת לתוך אוויר הלילה הקר.
הנרי כמעט ונתקל בסקיי, החבר הכי טוב של אדוארד, בכניסה ליער.
הנרי הכיר את סקיי במשך שנים, מאז שאדוארד התחיל לקחת ברצינות את מרוצי המכוניות. נראה כי שני הבנים לא ניפרדו הרבה מאז שהכירו ואד אף גרר את חברו פעמיים לארוחת ערב אצל הנרי.
הקשיש חיבב את הבחור עם העניים הכחולות שתמיד היה מנומס וחייכן, ובכול סיום ארוחה היה מתעקש לשטוף את הכלים בעצמו.
אך באותו הלילה הנרי כמעט צעק כשראה את סקיי, הבחור שתמיד נראה נקי ומסודר היה מכוסה בבוץ ובעוד נוזל שחור שהנרי לא רצה לחשוב מהו.
"הנרי…" קולו של סקיי היה מעוות והתאים לפניו החיוורות.
"סקיי!" הנרי ניער את ראשו, מנסה לסלק את ההלם. "איפה הם? איפה כולם?". בכולם הוא התכוון בעיקר לאדוארד. הנרי הרגיש שמשהו רע קרה, מאוד רע. ומי כבר יכול להסתבך יותר מאדוארד?
סקיי לא אמר דבר אלא רק הנהנן ונכנס ליער כשהנרי בעקבותיו. הם הלכו זמן שנדמה כמו נצח להנרי עד שהוא התחיל לשמוע קולות.
"ראיין! אל תזיז אותו לבד!" הצעקה של אדוארד הקפיאה את דמו של הנרי. הוא נעצר בבת אחת ואז התחיל לרוץ, בכוחותיו האחרונים.
ברגע שהנרי פרץ את סבך העצים והגיע לקרחת יער קטנה הוא קיווה שמרתה תעיר אותו בכול רגע ושהסיוט הזה ייגמר.
פיצי עמדה בפינה המרוחקת והיבבות שלה נשמעו מבעד לצעקות הבנים. הנרי ידע שהיא הולכת להישבר בכול שנייה עכשיו.
הוא קלט את ראיין ראשון. ראיין היה הבחור הנאה ביותר מבין כול החבורה המוזרה של אדוארד, גבוהה ושרירי, עם שיער חום פרוע ועניים חומות – ירוקות, שהנרי היה בטוח כי פיצי לא נשארה אדישה אליהן.
עכשיו ראיין גרר משהו על הקרקע לאורך קרחת היער הקטנה ופלט קללות מידי פעם. הנרי סרק את האיזור, ומבטו נפל על אדוארד, שהתהלך בשוליי היער והחזיק כמה ענפים גדולים בידיו.
"אד!" הקול של הנרי רעד כשהוא ניסה לצעוק לעברו של אדוארד שהפיל את כול הענפים מידיו כמעט מיד ומיהר לצאת מבין הצללים לכיוונו של הנרי.
"הנרי! אלוהים, כמה…" הנרי ראה מיד את ידיו הרועדות של ירוק עניים. פניו היו נוקשות כרגיל ושום רגש לא נראה בהן, אך ידיו הסגירו את חולשתו, הוא לא הבין מה הוא עשה. "הנרי…אנחנו…פשוט תיקח מכאן את אחותי, בסדר?" הוא תפס בכתפו של הנרי ביד רועדת.
"אדוארד…מה עשית?" הנרי העביר את מבטו מפניו של אד לעברו של ראיין, שפשוט המשיך לסחוב משו על הקרקע בלי לשים לב להנרי.
"מה עשית ילד?!" זעקתו של הנרי פילחה את הלילה והיבבות של פיצי התחזקו בבת אחת.
"לא יכולתי … " אדוארד הביט מעבר לכתפו אל אחותו. "לא יכולתי לתת לו לחיות אחרי שהוא-"
"אחרי שמה אדוארד?! אין לך זכות לקחת את החוק לידיים!" הנרי רעד כולו. איך למען השם, הילד הזה מולו עשה דבר כזה? איך הילד הזה עם העניים הירוקות, היפות והתמימות היה מסוגל לגזול חיים של מישהו אחר?
"הוא שבר אותה!" אדוארד התריס, הזעם שוב נגלה בעניו.
"אז מה עשית?! מה עשית אדוארד?!" הנרי הרגיש שרגליו בוגדות בו, הוא עמד להתפרק לחתיכות. היבבות של פיצי הלכו והתגברו ואדוארד פלט קללה, בפעם הראשונה אי פעם מול הנרי. לרגע הקשיש נרתע לאחור, משהו באדוארד גרם לפחד לחלחל לגופו. האם הוא באמת מכיר את הילד הזה? האם זה הילד שאכל אצלו בכול סוף שבוע כבר יותר מעשר שנים? האם ככה הנרי חינך אותו? האם הילד הזה ….. האם הוא רוצח?
הנרי עשה כמה צעדים אחורה, ואדוארד תקע בו מבט מבולבל. אחרי כמה שניות הוא ניער את ראשו, כאילו מבין מה עובר להנרי בראש.
"פשוט תיקח אותה מכאן, בסדר? אני מבטיח שאף פעם לא תראה אותי שוב…"

אנני- 2011 –

הלב שלי הפסיק להשתולל בזמן שסוואנה וסקיי הלכו משני צידי לעבר המכונית של סוואנה. הטרנינג השחור שלי היה מכוסה בוץ והשיער שלי השתחרר מהצמה. סוואנה החזיקה בידי לאורך כול הדרך ונעצה בי מבטים מודאגים בלי הפסקה, כאילו מחכה לראות אותי צונחת שוב לריצפה. הרגשתי כאילו מוחצים לי את הגולגולת, הראש שלי כאב ושמעתי ציפצופים באוזני. מבול של תמונות מאותו ערב שבו ניק נרצח לא הפסיקו לקפוץ אל מול עניי. סקיי לא אמר אפילו מילה אחת מאז שהתרוממתי ועזבנו את קרחת היער. פזלתי לעברו מידי כמה דקות וראיתי שמבטו נעוץ באדמה, הוא היה שקוע בעולם משל עצמו. משום מה הרגשתי שכול זה מוכר לי מידי, סקיי שהולך לידי, היער הארור הזה, כאבי הראש שלי…הרגשתי כאילו חוזרת לעצמי, למי שהייתי פעם.
סוואנה הייתה היחידה בנינו שהצליחה לדבר, היא פלטה חצאי משפטים לעברי ואמרה לי שסקיי עלה עליה מיד. הוא שאל איך היא קשורה אליי וסוואנה החליטה ללכת על כול הקופה, היא סיפרה לסקיי שאיבדתי את הזיכרון בתאונה ההיא, היא סיפרה לו הכול.
ועכשיו האידיוט פשוט הולך לידי בשקט, כאילו אין לו שום דבר לספר לי.
ראיתי את הג'יפ השחור של סוואנה מרחוק ושוב התחלתי להרגיש את הלחץ בחזה. מה עכשיו? מה אנחנו עושים עכשיו? מה אני עושה עכשיו?! איך אני יכולה להמשיך בחיים שלי בזמן שאני יודעת שעזרתי לשרוף מישהו שהיה פצוע אנושות? איך אני יכולה לחיות עם עצמי כשאני יודעת שאח שלי…רוצח.
"איך יכולת לא להתקשר?!" הצעקה של סקיי גרמה לי לזנק לאחור, לרגע לא הבנתי אל מי הוא מדבר. סקיי תפס את ראשו בשתי ידיו "חתיכת מטומטמת! את יודעת מה עברתי בגללך? גיהנום! חשבתי שאת מתה! כולנו חשבנו שנהרגת בתאונה המטומטמת הזאת!! איך יכולת לעשות לי דבר כזה?! איך יכולת לעשות דבר כזה לראיין?!" הוא צרח עליי בכול גרונו, ואני הרגשתי איך הראש שלי מתפצח לשניים.
"אני לא זוכרת שום דבר!" התחלתי לצרוח בחזרה, משתחררת מאחיזתה של סוואנה ומתייצבת מול סקיי, לא מרגישה שום פחד הפעם.
"אני לא זכרתי מי אתה! או מי זה ראיין! אני אפילו לא זכרתי את אדוארד! לעזעזעל איתך סקיי, יכולתם למצוא אותי! זה לא שנעלמתי מעל פני האדמה!!! בסך הכול עברתי לקצה השני של העיר!".
"על מה את מדברת?! אני קברתי אותך!!!" סקיי צעק ואני קפאתי במקומי.
"אני עמדתי על הקבר שלך! אני וראיין קברנו אותך ביחד חתיכת כלבה אנוכית!!! איך יכולת לעשות את זה לנו, לקס?!" סקיי ניפנף בידיו לכול עבר, בזמן שהווריד הבולט במצחו עומד להתפוצץ.
"איך קראת לה?" הקול הרגוע של סוואנה גרם לסקיי לעצור באמצע הצעקות שלנו ואני העברתי את מבטי בין שניהם. על מה היא מדברת? ולמה יש ציפצופים מוזרים ביער הזה?
" קראת לה לקס?" שוב הקול של סוואנה, אך הפעם הוא בקושי נשמע מבעד לצפצופים החזקים.
" אנני- "
"אלכסנדרה!"
הקולות של שניהם התערבבו בראשי, ופיתאום כול כך שמחתי ליפול שוב לתהום השחורה שלי בלי להרגיש שום כאבים.