אלכסנדריה| פרק 21 – מה שעשיתי בשבילך.

ביום שני סוואנה עבדה במשמרת ערב לבד בזמן שאני וברוק יצאנו לארוחת ערב ביחד. הרגשתי רע עם עצמי בכול פעם שנאלצתי לבטל יציאה עם ברוק כדי לצאת עם סוואנה לעוד הרפתקאת לילה.
ישבנו במסעדת המבורגרים בשם 'מיקסס' שברוק אמר שיש בה את ההמבורגרים הכי טובים בעולם. לבשתי שמלת מקסי בצבע ורוד עדין שהשאלתי מסוואנה ופיזרתי את שיערי הג\'ינג\'י על כתפי, מתפללת שהוא לא יתנפח במהלך הערב. לא הצלחתי להוריד מברוק את העניים בזמן שהוא עיין בתפריט מולי; הוא לבש את אחת מחולצות הטי שירט הפשוטות שלו, הפעם בצבע ירוק, וגינס ברמודה. עניו סקרו אותי מידי פעם והוא לא הפסיק לחייך, כהרגלו.
אחרי שחזרנו מהקולג של מייק סוואנה מצאה כדורי הרגעה חזקים אצלה בבית ונתנה לי אותם, מורה לי לשתות כדור אחד בבוקר ובערב. אני חושבת שזה עזר, הצלחתי להתאפק ולא לפרוץ בבכי במהלך כול סוף השבוע בכול פעם שהייתי נזכרת באדוארד.
מייק התקשר אליי מוקדם יותר באותו היום ושאג כמו מטורף לתוך הטלפון שהוא הולך להרוג אותי ואת סוואנה ברגע שיגיע הבייתה. העברתי את הפלאפון שלי לעברה של סוואנה שהניחה אותו על השולחן וחיכתה עד שמייק יסתום את הפה ויספיק לשאוג, ואז היא פשוט שאלה "מה קרה מייקי?" בקול הכי תמים שהצליחה לגייס. מייק התחיל לשאוג שוב וסוואנה פרצה בצחוק בזמן שאחי לא הפסיק לצרוח "מי את חושבת שאת?! מה אמרת לאליסיה? תגידי לי את מחורפנת לגמרי? זאת חברה שלי !!! איך יכולת להגיד לה דבר כזה?! אני נשבע לך סוואנה שאני הולך להרוג אותך ברגע ש-" סוואנה רכנה לעבר המכשיר והשמיע רעשים מוזרים ואני בהיתי בה, מגחכת.
"מייקי, אנחנו בתוך מערה…אין קליטה," היא השמיעה שוב רעשים מוזרים. "מייקי? מייקי? הלו?" ואז היא לחצה על כפתור ה'נתק'.
\"לא ידעתי שאליסיה,\" סוואנה עיקמה את פרצופה. \"היא חברה שלו.\"
עדין ניסיתי למנוע מסוואנה לנסוע לסטרוק אחרי ארוחת הערב שלי עם ברוק, אך היא הייתה הבן אדם הכי עקשן שהכרתי ואמרה לי שאין לנו ברירה אחרת. קבענו לצאת לקראת שתיים בלילה ולקוות ששום מסיבה לא נערכת שם היום. ממש לא רציתי להגיד לעוד שני דבילים שאני אחותו של אדוארד כדי להיכנס. קיוותי להתקל בסקיי, או באחד מהחברים הקרובים שלו. אולי אפילו בראיין, למרות שלא לי ולא לסוואנה היה מושג איך הוא נראה ומי הוא לעזעזל. סוואנה הייתה צריכה לשחק את תפקיד הבחורה שנואשת להצטרף למרוצים בזמן שאני אמורה להתחבא בין העצים ולחכות לצלצול ממנה כשהיא תסיים. היא הבטיחה שלא תתרחק ממני ותמיד תשאר בקרבתי, לכל צרה שלא תבוא.
"אנני," קולו של ברוק החזיר אותי למציאות ואני מצאתי את עצמי בוהה בעניו.
"אה? כן, כן…סליחה," הסמקתי.
"אמרתי שאני ממש ממליץ על ההמבורגר עם האננס מעל," הוא אמר וחייך, נראה כי לא אכפת לו שריחפתי בעשר הדקות האחרונות. "מה את אומרת?".
"אני סומכת עלייך, תזמין מה שנראה לך." גייסתי את החיוך הכי גדול שלי וברוק רכן קדימה ותפס בידי הימנית, מלטף אותה בעדינות.
"כיף לי איתך," הוא פשוט פלט את זה וגרם לבטן שלי לעשות סלטות באוויר. בשביל מה אני מתעסקת בנערים מסוממים וביערות בהם רצחו אנשים? יש לי את ברוק, ויש לי את סוואנה. אני לא צריכה יותר שום דבר בחיים, נכון?
אבל לא יכולתי להתעלם מההרגשה שמשהו בי חסר, חלק גדול ששמו אדוארד.

"החצאית שלך קצרה מידי!" אמרתי ברגע שנכנסתי לג'יפ של סוואנה, שבשבועות האחרונים הפך לבית השני שלי.
סוואנה עיקמה את אפה הקטן "אוקיי….אמא." היא פלטה בעוקצנות ואני גיחכתי.
סוואנה לבשה חצאית משבצות בצבעי שחור- אדום וגופייה שחורה צמודה, היא הייתה מאופרת יותר מבדרך כלל ושיערה הגלי הוחלק והגיע עד לאמצע גבה.
אני לעומתה אספתי את שיערי בצמה עבה ולבשתי טרנינג שחור, לא מאופרת בכלל.
"עכשיו אני אדאג עוד יותר," מלמלתי והעפתי מבט לעבר החצאית הקצרצרה של סוואנה שעלתה למעלה בכול פעם שהיא לחצה על הגז.
"אני אמורה למשוך תשומת לב היום, ומה מושך בנים יותר מחצאיות קצרות?" היא קרצה לעברי אך אני לא חייכיתי. "נו בחייך אנני, את יודעת שאם סקיי יתקרב יותר מידי אני אשתמש בקסם שלי."
"שהוא?" פזלתי לעברה.
"בעיטה חזקה עם המגפיים המדליקות ישר לביצים !" פרצתי בצחוק וסוואנה חייכה לעברי. "תרגעי, אני אהיה בסדר."
התוכנית שלנו הייתה צולעת, אבל לא יכולנו לתכנן הכול לפרטי פרטים מהסיבה שלא ידענו מה קורה שם עכשיו; קיוותי בכול ליבי שחבורת המסוממים לא עורכת מסיבות בימי שני.
הנסיעה ליער טסה, ולפני שהפסקתי לעבור עם סוואנה על כול מה שתיכננו היא כבר חנתה בין שני שיחים גדולים שהסתירו את הרכב מאנשים שעתידים לבוא.
"סוואנה," פתחתי ברגע שחברתי התירה את חגורת הבטיחות שלה.
"אני בסך הכול עושה סיבוב ומבררת מי נגד מי. אם אתקל בסקיי אגיד לו שאני מתעניינת במרוצים ושראיתי אותו נוהג, זה הכול. זה לא שהוא יגרור אותי לקרחת יער וירצח אותי, נכון?" היא חייכה חיוך מעודד.
אני רק נאנחתי "אני אחכה לך במעבר ליד גדר המרוצים הדפוקה הזאת, אל תשכחי לצלצל אם קורה משהו! ובבקשה אל תתעכבי שם הרבה," כרכרתי את זרועותיי סביב סוואנה ומשכתי אותה אליי בחיבוק מוחץ. "אני אוהבת אותך מאוד, ואני אמות אם יקרה לך משהו!".
"אל תדאגי, את לא תפטרי ממני בקלות כזאת," סוואנה אמרה ואני דחפתי מרפק לתוך צלעותיה. "צוחקת, צוחקת, גם אני אוהבת אותך אנני."
הרגשתי שהדמעות מתחילות להציף את עניי, למה אני כזאת רגישה לעזעזל? זה לא שסוואנה עוזבת אותי, למה אני מגיבה ככה?
אני מפחדת, מפחדת על הנערה הזאת שהפכה לאשת הסוד שלי בחודשיים האחרונים, מפחדת שהיא תיכנס לתוך סטרוק ולא תחזור. כמו אדוארד.
אבל סוואנה זרקה לי חיוך מעודד ואז שירבבה את שפתיה "אם היית סקיי, היית חושבת שאני סקסית?".
פרצתי בצחוק מתגלגל, לא מבינה מאיפה יש לה את כול האומץ הזה.

נכנסנו לתוך יער סטרוק שתי דקות מאוחר יותר. הפנס של סוואנה האיר לנו את הדרך ואני ניצלתי את העשרים הדקות הבאות כדי לחזור על עצמי שוב ושוב ולהגיד לסוואנה שלא תעיז להתרחק מטווח הראייה שלי, שלא תעיז ללכת עם סקיי לשום מקום ושאם יהיה משהו חשוד בהתנהגות של סקיי שתיקח את הרגליים שלה ופשוט תברח.
סוואנה ציחקקה כול הדרך, משועשעת לגמרי מהלחץ שהייתי שרויה בו. "סוואנה! זה רציני!" הרמתי את קולי מעט.
היא שוב צחקה "אני יודעת, את פשוט ממש מצחיקה כשאת לחוצה." הזעפתי פנים לעברה והיא כרכרה את זרועה סביב ידי.
מרחוק הבחנתי בפנס הקטן שסימל את תחילת השטח של איזור המרוצים, הפנס דלק גם הפעם ואני וסוואנה הבטנו אחת בשניה, האם זה אומר שגם היום יש מסיבה?
נעצרנו ליד הפנס ופנינו ימינה, מנסות להיות שקטות עד כמה שאפשר. הזרדים היבשים נשברו מתחת לסוליות הנעליים שלי ואני פחדתי שבכול רגע מישהו יקפוץ עלינו מתוך השיחים וישאל מה אנחנו מחפשות. אך נראה שהמקום היה נטוש באותו ערב, לא שמענו שום מוזיקה ושום קולות של דיבורים, אפילו שני הדבילים שעמדו פעם שעברה בכניסה לא נראו באופק. אני וסוואנה חמקנו במהירות בין העצים, עוברות את האיזור שבו התקיימה המסיבה שבוע שעבר ואת המקום בו הייתה מוטלת הבחורה המסוממת.
צמרמורת עברה בגבי ברגע שנכנסנו עמוק יותר בין העצים ואחרי כחמש דקות יצאנו לקרחת היער הענקית שהייתה מוקפת בגדר, בדיוק היכן שמתקיימים המרוצים.
הספקתי לראות כמה אנשים בודדים עומדים בצד המרוחק של הגדר לפני שסוואנה דחפה אותי בכוח בחזרה לעצים "זהו, תשארי כאן!" ולפני שהספקתי להגיד משהו היא מיהרה ללכת לעבר החבורה, משאירה אותי לבד בין העצים.
עמדתי כמה דקות לבד בחושך, מנסה להסדיר את הנשימה שלי. החצאית הקצרצרה של סוואנה נראתה למרחקים וראיתי איך היא מתקרבת לחבורה המרוחקת ונעמדת לידם. נדרכתי וניסיתי להבין על מה הם מדברים אך לא היה לי שום סיכוי לשמוע משהו ממרחק כזה.
במשך זמן שנדמה לי כנצח היא פשוט עמדה שם לידם ואני הרגשתי איך רגליי מתחילות להתעייף ובדיוק אז ראיתי את סוואנה מתחילה להתרחק מהחבורה בליווי מישהו. בחור גבוה, רחב כתפיים…סקיי!
אוי לא, אוי לא, אוי לא! היא עם סקיי! מה אני אמורה לעשות? כמעט וזינקתי מתוך העצים ורצתי לעברם אבל עצרתי את עצמי בשנייה האחרונה. בנתיים הם רק הולכים ומדברים, זה לא רע, נכון?
לא הורדתי את עניי משניהם עד שהם התישבנו על גזע כרות לא רחוק ממני, ראיתי את סקיי מדבר וסוואנה מחייכת. מה היא מחייכת? היא יושבת ליד רוצח! מי יכול לחייך במצבים כאלה?
נאנחתי בכבדות ולבסוף התיישבתי על האדמה הקרה, משלבת את רגליי תחתיי. התעסקתי עם עלי הדשא ומידי פעם זרקתי מבט לעברם של סוואנה וסקיי – אך לא נראה כאילו הם עומדים לזוז מהגזע הטיפשי ההוא בקרוב.
לבסוף התרוממתי מהדשא כשהתחלתי לפהק, מפחדת להירדם בישיבה. העפתי מבט אחרון בסוואנה והחלטתי ללכת לבחון את השטח הקרוב אליי, לא אתרחק יותר מידי, רק כאן בסביבה.
אבל העצים כולם היו אותו הדבר ובלי ששמתי לב התרחקתי מספיק מהאיזור המגודר של המרוצים, גיליתי שהיער מחולק לקרחות יער קטנות וכול אחת מהן מיועדת למשהו אחר. איזור המסיבות, איזור המרוצים, קרחת יער עם גזעים שאפשר לשבת עליהן ו… קרחת יער בלי כלום. הקרחת ההיא הייתה קטנה יחסית עם עץ אחד עמד במרכז.
התקרבתי לעברו של העץ, מוודאת שאין אף אחד מלבדי באיזור. העץ היה עבה יותר מכול שאר העצים ביער ושמתי לב שיש הרבה חריטות על הגזע הגדול שלו. בקושי רב הצלחתי להבין בשמות מוקפים בלבבות ותאריכי לידה.
העניים שלי ריפרפו על העץ עד שנתקלתי במשהו שהרעיד אותי; בחלק העליון של הגזע היה חרוט תאריך, ולידו השם 'ניק ווטסון ז"ל'. בהיתי בחריטה הזאת עד שעניי התחילו לדמוע. משום מה הרגשתי שכבר ראיתי את זה קודם, הכתב יד הזה מוכר לי, החריטה הזאת מוכרת לי, הסתובבתי סביב עצמי – קרחת היער הזאת מוכרת לי!
הכול התחיל להסתחרר סביבי במהירות וכאב חד פילח את ראשי, הזיכרון חדר למוח שלי במהירות….

ראיתי את עצמי רצה בין העצים של יער סטרוק. לבשתי ג\'ינס ארוך עם קרעים וגופייה בצבע צהוב, נעלי הספורט הלבנות שלי היו מלוכלכות. העצים היו מטושטשים לפניי ולא הצלחתי להבין אם אני בוכה או שאני פשוט לא מצליחה לראות טוב. השיער שלי היה אסוף לקוקו גבוה ופרוע, קצוות בהירות נכנסו לעניי תוך כדי הריצה. רצתי בכול כוחי, כמעט ומחליקה על האדמה הבוצית. היה לי קר והעור שלי סמר אך לא הפסקתי לרוץ, הייתי חייבת להגיע לפני…לפני שמה?
כמעט ונתקעתי בסקיי כשפרצתי לקרחת היער הקטנה. שיערו השחור התבדר ברוח ופניו היו מבוהלות מאוד, הוא תפס בי בדיוק כשגופי התנגש בשלו.
"איפ…איפה הוא?" התנשמתי מהריצה.
עניו הבהירות של סקיי היו קרועות לרווחה "את חייבת לעזור לי, אני לא יודע מה נכנס בו, אני נשבע לך שבחיים לא ראיתי אותו ככה…אף פעם לא הייתי מתקשר אם זה לא היה דחוף…" סקיי דיבר במהירות, ידיו עדין על כתפיו, מאזנות אותי כדי שלא אאבד שיווי משקל.
"איפה הוא?" חזרתי שנית, עניי התחילו להתרוצץ לכול עבר אך החושך היה כבד מידי.
לפתע שמעתי צרחה מקפיאת דם חותכת את אוויר הלילה הקר, האחיזה של סקיי בי התהדקה. "מה זה?" הקול שלי עלה בהדרגה.
"אני לא יכול לתת לך להיכנס לשם…אני…" אף פעם לא ראיתי את סקיי מבוהל כול כך. שמעתי עוד צרחה נוראית שהקפיאה את הדם בעורקיי "מי זה?" פחדתי לדעת את התשובה.
סקיי הניד את ראשו לשלילה "אני לא יכול…אני לא יודע איך לעצור אותו!" הוא היה היסטרי בשלב הזה.
עוד צרחה. ניסיתי להדוף את סקיי מעליי "תן לי ללכת!!!" צעקתי, מקווה שאדוארד ישמע אותי.
"אני לא יכול!" אך למרות מה שהוא אמר אחיזתו של סקיי נחלשה ואז ניצלחתי את ההלם הגדול שבו הוא היה שרוי והדפתי אותו בחוזקה, רגלו של סקיי החליקה על הבוץ והוא נפל על הקרקע בחבטה בזמן שאני מהרתי לרוץ לעבר הצרחות.
"אדוארד!!!" צעקתי בכול כוחי כשעוד צרחה נשמעה בין בעצים. למה אף אחד לא מגיע? למה אף אחד לא עוזר לו? מה הם עושים לו?!
"אדוארד!!!" המשכתי לצרוח, מרגישה שבטני מתהפכת מרוב פחד, אני חייבת להגיע לשם! אני חייבת לעצור אותו!
פרצתי בין העצים כשמאחורי שוב יכולתי לשמוע את צעדיו של סקיי, הוא מגיע בעקבותיי! אחרי שעברתי את העץ האחרון הכול קרה מהר מידי, ראיתי מישהו שוכב על הקרקע ומעליו עמדו שתי דמויות.
"אדוארד!" החלקתי ונפלתי על האדמה הלחה, מתקשה לקום. רגליי בגדו בי ולא הצלחתי להתרומם, דמות אחת רצה לעברי והרגשתי שמישהו מושך אותי לעמידה "מה את עושה פה?!".
"תעצור אותו," עכשיו כבר הייתי בטוחה שבכיתי. "תעצור אותו…בבקשה ראיין."
עניו של ראיין היו חומות – ירוקות ובאותו הלילה הן היו מלאות בכאב, הוא הסיט את מבטו ממני אך לא הוריד את ידו מעל גבי. סקיי השיג אותנו תוך כמה שניות ונעמד לידנו "ראיין! תעצור אותו!" הוא צעק גם.
"אני לא יודע מה הולך כאן, אני חושב שהוא לקח משהו….אני לא מצליח…" ראיין חצי גמגם. ואז הוא תפס בידיי "סקיי תיקח אותה מכאן! אסור לה לראות את זה!".
"לא!" התחלתי להילחם בהם בזמן שהדמות על הקרקע פלטה חירחורים והשתנקויות, ראיתי את הדמות שעמדה מעל הגופה רוכנת קדימה.
"לא! אדוארד!" אני לא יודעת מאיפה היה לי הכוח אך הצלחתי להשתחרר משני הבנים ולרוץ לעבר הגופה.
המראה שהתגלה לעניי כמעט גרם לי להקיא. ראיתי את ניק שוכב על האדמה, שיערו הבלונדיני מלא בוץ ונוזל כהה, דם. דם זרם משני צידי גופו, וכול פניו היו נפוחות ומלאות בסימנים כחולים וסגולים. סימני חניקה היו על כול צווארו וגופו דימם בלי סוף. עניו התגלגלו בחוריהן בלי שליטה והוא השתנק ונחנק כשפרץ דם נפלט מפיו. כיסיתי את פיי בידיי בדיוק לשנייה ואז מבטי נפל על אדוארד, הוא עמד מעל ראשו של ניק והביט בו. הסתכלתי על אחי, כולו מכוסה דם, עומד מעל החבר הכי טוב שלו ומחזיק בסכין.
"אדוארד…" לחשתי.
"תעופי מכאן לפני שאני אגמור אותך!" עניו הירוקות של אדוארד היו אדומות, ראיתי את ידיו שהיו מלאות בדם ובחולצתו הלבנה שהייתה ספוגה מדמו של ניק.
"אדוארד בבקשה," עשיתי צעד אחד לעברו והוא פנה להביט בי, הסכין עדין בידיו.
"אם את לא הולכת עכשיו, את תמצאי את עצמך לידי ניק, אני נשבע לך." הקול של אחי היה קר כול כך. רגליי התחילו לרעוד, בפעם הראשונה בחיי פחדתי ממנו, פחדתי מהבן אדם שהיה כול עולמי פעם.
"תעשה לי מה שאתה רוצה, אבל תפסיק אד, בבקשה תפסיק הוא לא שווה את זה! אתה רוצה ללכת לכלא? אדוארד…." הקול שלי רעד כשעשיתי כמה צעדים לעברו.
אדוארד פתח את פיו כדי להגיד משהו אבל ניק התחיל להיחנק ולירוק עוד דם ואדוארד התכופף לעברו.
"אד….בוא נקרא לאמבולנס, בבקשה." ניסיתי לדבר אל ההיגיון שלו, מבועתת לגמרי מהעובדה שזה מה שאח שלי מסוגל לעשות.
"תעופי מכאן," אדוארד זרק לעברי ואז פנה להביט בניק. שפתיו של ניק נעו, בקושי, לרגע חשבתי שהוא מנסה לומר את שמי. ידעתי שכנראה אין לו שום סיכוי לשרוד, הוא איבד יותר מידי דם.
"חתיכת בן זונה," שמעתי את קולו הקר של אדוארד וכיסיתי את פיי, מנסה להשתלט על הרעידות והדמעות שלי. "נתתי לך הכול, יכולתי לקחת את כול מה שרצית. אבל לקחת ממני את הדבר הכי יקר לי בעולם, אה? הזהרתי אותך ניק, הזהרתי אותך כול כך הרבה פעמים…\" הקול של אדוארד נשבר. "חתיכת חלאה, לא מגיע לך לחיות!" ואז הוא הרים את ידו ובמהירות שיא תקע את הסכין בבטנו של ניק, צרחתי בכול כוחי כשראיתי את הדם שהתחיל לזלוג מבטנו של ניק. תוך שנייה סקיי וראיין היו לידינו, ראיין זינק על אדוארד והפיל אותו על האדמה. הסכין נשארה בבטנו של ניק וסקיי עמד לידי, מוכה הלם.
"מה עשית?!" שמעתי את ראיין צועק, "מה עשית חתיכת מטומטם?! אתה הרגת אותו אדוארד! הרגת אותו!".
ראיתי את אדוארד נילחם בראיין כדי לקום ומהרתי לעברם, מורידה את עניי מגופו המדמם של ניק. הלכתי במהירות לעבר אדוארד, שדחף את ראיין בפראות וזרקתי את עצמי עליו, כורכת את זרועותיי סביב גופו. אדוארד הפסיק לזוז כמעט מידי, הוא מחץ אותי לתוך חולצתו ספוגת הדם ואני התחלתי לבכות, בקושי מצליחה לעמוד.
"אני מצטער…אני מצטער שהיית צריכה לראות את זה," אדוארד לחש לתוך שערי. "אני כול כך מצטער….אבל לא יכולתי, לא יכולתי להרשות לו להמשיך לחיות אחרי….אחרי…." זה הקול שלו נשבר והוא חיזק את אחיזתו בי.
היד של ראיין נחה על גבי, כאילו הוא מכין את עצמו להיכנס ביני לבין אדוארד אם המצב יחמיר, אבל באותו שלב בכיתי בהיסטריה ולא דבר אחר לא עניין אותי באותו הרגע. "מה אנחנו נעשה?! " שמעתי את קולו של סקיי אחרי כמה דקות. "מה אנחנו פאקינג נעשה עכשיו?! שמישהו יקרא לאמבולנס!".
"תסתום את הפה כבר!" אדוארד שאג מעל ראשי ואני התכווצתי והתחלתי ליבב מרוב פחד. לא הצלחתי להבין מה אני מרגישה – כול כך פחדתי מאדוארד באותם רגעים אך מצד שני לא הצלחתי לעזוב אותו, הוא תמיד היה המקום הבטוח שלי.
"מה אנחנו נעשה?!" סקיי המשיך לצרוח.
"אנחנו לא קוראים לשום אמבולנס!" ראיין צעק בחזרה ואני הפסקתי לבכות בבת אחת.
"מה…מה זאת אומרת?" הרמתי את מבטי לעבר העניים של ראיין, שהרגשתי שאני תמיד טובעת בהן.
"את רוצה שאח שלך ילך לכלא?" לא הבנתי איך ראיין מצליח לשמור על שפיותו ולא לצרוח ולבכות כמוני וכמו סקיי, אך ראיין ואדוארד היו החזקים שבנינו, תמיד.
"אני…לא..אני.." גמגמתי והתנתקתי מאדוארד, אך נפלתי מיד על הקרעקע, לא מצליחה להחזיק את עצמי. אדוארד משך אותי ביד חזקה למעלה והחליף מבט על ראיין.
"אנחנו נשרוף את מה שנשאר ממנו, נגיד שזאת הייתה תאונה.\" ראיין אמר.
"מה…מה?" פלטתי.
"תתקשרי להנרי, אנחנו צריכים עזרה כאן," הקול של אדוארד הפסיק לרעוד והוא נשק לראשי ולחש "אני מצטער."