אלכסנדריה| פרק 18 – בית קטן עם גג אדום.

בית.
הדבר היחיד שראיתי בברור מולי היה בית קרקע קטן ולבן. מצמצתי בעניי, מנסה לא להסתנוור מקרני השמש החזקות שבקושי איפשרו לי לפקוח את עני לכדי חריצים.
בית לבן.
הצלחתי לזהות שני חלונות גדולים עם סורגים כחולים וגג אדום. הבית היה מוקף בגדר קטנה, לבנה ותואמת לצבעו.
בית לבן עם גג אדום וגדר לבנה.
מצמצי שוב, מרגישה שקרני השמש חודרים ישירות לעניי שכבר התחילו לדמוע. למה השמש חזקה כול כך?
ראיתי שעל הקיר הלבן יש ריבוע שחור ועליו כתוב מספר, אך לא הצלחתי לראות אותו בבירור.
של מי הבית זה?
ניסיתי להביט סביבי ולנסות לזהות את המקום, אך אור לבן ובוהק סינוור אותי. פלטתי אנחה, ואז הרגשתי שעניי מתחילות להתרגל לשמש.
בית קטן עם גג אדום.
הצלחתי לראות את הספרה שבע על הריבוע הקטן והשחור, ומיד לאחר מכן צלצול צורם גרם לי לזנק בבהלה ולפקוח את עניי.

השעון המעורר המקולל שלי צלצל בקולי קולות וגרם לראש שלי להתחיל לכאוב עוד לפני שהתעוררתי לגמרי. הושטתי יד ולחצתי על הכתפור הקטן שמכבה אותו, הרגליים שלי הסתבכו בסדין וכמעט התגלגלתי מעבר למיטה.
עוד מבט לעבר השעון גילה לי שהשעה היא קצת אחרי שתיים עשרה, ישנתי יותר מידי ועוד מעט אני צריכה להתחיל את משמרת הערב שלי בחנות המזכרות.
בעטתי בסדין וקמתי מהמיטה, מרגישה את העייפות מאתמול. אני וסוואנה חזרנו הביתה בדיוק חמש דקות לפני שריק קם לעבודה. התגנבתי בחזרה לחדר שלי דרך החלון, נזהרת לא להחליק ולפתוח את הברך השניה.
התהפכתי מצד לצד עד הבוקר, הרבה אחרי שגרייס הציצה לחדרי לפני העבודה ומצאה אותי מעמידה פניי ישנה.
המשכתי ללחוש את השם 'ניק ווטסון' בלי הפסקה, מנסה להיזכר בכוח בבחור הבלונדיני שקפץ לי לראש.
איך הכרתי אותו? מה הקשר שלו אליי? מה הקשר שלו לאדוארד? איך הוא נרצח? האם באמת צדקתי בהרגשתי שסקיי רצח אותו? מה היה החלק שלי בכול חבורת יער סטרוק? האם בכלל היה קשר? ומה, למען השם, הסיפור של היער הנוראי הזה?
התמתחתי מול החלון של חדרי, מציצה לעבר החלון של סוואנה, התריס שלה היה מוגרף והבנתי שהיא עדין ישנה.
לא ידעתי איך להודות לבחורה האמיצה הזאת, שעד לפני חודשיים הייתה זרה לי לחלוטין, והיום היא נגררת איתי בלילות ביערות נטושים בהם עורכים מסיבות סמים ואפילו לא מעיזה לקטר על כך. סוואנה היא משהו מיוחד, וכנראה הדבר הכי טוב שיצא לי מכול הסיפור של התאונה.
טוב…אלא אם כן חושבים על ברוק.
ברגע שחשבתי עליו חיוך טיפשי עלה על פניי למרות כול השאלות שכרסמו אותי מבפנים.
לעזעזל עם יער סטרוק! יש לי משמרת ערב עם החבר החדש שלי, שבאופן מפתיע נורמלי לחלוטין!
זרקתי על עצמי שורט ג'ינס קצר ומשופשף שקניתי לא מזמן עם סוואנה וגופיה צהובה וזועקת. הברשתי את שיערי הג'ינג'י ונזכרתי בקצוות הבלונדיינים שהיו לי כשהתעוררתי לראשונה בבית החולים. באמת הייתי צובעת פעם לבלונד? למה רציתי להסתיר את צבע השיער היפה שלי?
לבסוף עשיתי קוקו גבוה ומהרתי לרדת לקומה הראשונה והריקה. מאז שמייק חזר לקולג' הרגשתי ששקט מידי בבית הגדול שלנו, ריק וגרייס עבדו כול יום עד הערב ולפעמיים מצאתי את עצמי שקועה ביותר מידי מחשבות כאן לבדי.
שפכתי קורנפלקס לתוך קערה קטנה והוספתי מעל חלב, לאחר מכן התיישבתי בסלון ממש מול הטלווזיה שלנו ואכלתי בנחת.
ניק ווטסון.
השם חזר שוב למחשבותיי בזמן שלעסתי את הקורנפלקס. מאיפה אני מכירה את ניק ווטסון?
אחרי כמה דקות בהן ניסיתי להתרכז התייאשתי שוב, אני לא מצליחה להיזכר! אבל מאיפה שלא הכרתי את הבחור הזה הוא נרצח, לפני ארבע שנים. מעניין איפה אני הייתי בזמן הזה, אולי בכלל היינו ידידים טובים?
ומי רצח אותו?
השם של סקיי קפץ ישר לראשי. יכול להיות שסקיי, שדיבר אתמול וסיפר שניק נרצח, הוא בעצם האשם? ואם כן איך לא תפסו אותו?
הרבה דברים לא הסתדרו לי בראש ומהרתי לרוץ בחזרה לחדר שלי ולהביא את המחשב הנייד שלי איתי.
התיישבתי בשנית על הספה כשרגליי מקופלות תחתיי. מידי פעם לקחתי כף מלאה בקורנפלקס לתוך פי, אך רוב הזמן ידיי נעו על המקלדת של המחשב, ניסיתי למצוא מידע.
אני אחשוב כמו סוואנה. הרי היא תמיד רצה לאינטרנט כדי לחפש מידע על כול דבר אפשרי, חשבתי שאם ניק נרצח בטוח יכתבו על זה באינטרנט.
במנוע החיפוש של גוגל הקלדתי את השם 'ניק ווטסון' ואחרי מחשבה של רגע הוספתי 'נרצח'. ציפיתי שהאינטרנט יספק לי קישור לאיזו כתבה קטנה ומסכנה בעיתון של אטלנטה, אך למרבה הפלא לעניי התגלו עשרות קישורים לכול מיני כתבות.
הקלקתי על הקישור הראשון, שהוביל לאתר גדול ומפורסם. הכתבה עסקה בנוער בסיכון בימינו ומנתה כמה סיפורים טרגיים שכללו סמים, בריונות ומוות. רפרפתי על הכתבה במהירות ולא מצאתי שום דבר מועיל, בדיוק כשעמדתי לצאת מבטי נתקל בתמונה האחרונה שצורפה לכתבה. שיער בלונדיני פרוע, עניים אפורות- כחולות וחיוך כובש הופיעו מול עניי. ניק ווטסון נראה טוב כול כך שנשמתי נעצרה. בתמונה נראה תקריב של פניו, עם גומת חן בלחי הימנית ועצמות לחיים גבוהות, כמו דוגמן שהרגע יצע מהפרסומת. מתחת לתמונה הופיע הכיתוב ' נהרג בזמן מסיבה.'
עם העכבר גלגלתי את העמוד למטה, ובמהירות עברתי על הפרטים הטכניים של הכתבה. ניק לקח חלק במסיבה גדולה שנערכה בעיר, לפנות בוקר חבריו התקשרו למשטרה אחרי שמצאו את גופתו. רעד עבר בגופי, סיבת מותו לא הופיעה בכתבה.
מהרתי לחזור לעמוד החיפוש הראשי ועברתי על עוד כחמש כתבות בהן סופר אותו סיפור : גופתו של בחור בשנות העשרים לחייו נמצאה חסרת חיים במסיבה על ידי חבריו.
לבסוף מצאתי את אתר החדשות של אטלנטה, שם לא החסירו פרטים על ניק ותיארו אותו כבחור מצליח שסיים את לימודיו בתיכון בהצטיינות. הוא היה בן ילד למשפחה עמידה והיה אהוד ביותר בקרב חבריו.
היו שם כמה ציטוטים של מכרים ששיבחו את ניק ואמרו שהם לא מאמינים שככה נגמרו חייו.
הפסקה האחרונה הייתה זו שמשכה את תשומת ליבי, כיווצתי את עניי והתחלתי לקרוא : 'גופת הנער נמצאה על ידיי חבריו בבוקר המחורת, לאחר מסיבה שערכו הנערים ביער סטרוק. מסיבה שכנראה יצאה משליטה.
במשטרה עדין חוקרים את מותו המצער של ניק ווטסון בן העשרים, החוקר פול קרופורד הסכים להתראיין לאטלנטיק ניוז ואמר : "אנחנו עדין מחפשים את האשמים ברצח. גופתו של ניק הושחטה ונשרפה כמעט לגמרי כשחבריו מצאו אותו. אנחנו חושדים שזו הייתה מסיבה לא חוקית שיצאה משליטה, מה שבטוח הוא שיער סטרוק לעולם לא ישמש יותר נערים למסיבות כאלה."'
בלעתי רוק בכוח ונשארתי קפואה מול המסך. גופתו של ניק נשרפה?! אלוהים אדירים! שרפו אותו! סקיי שרף אותו למוות! חלחלה אחזה בי וידיי התחילו לרעוד. לא מספיק ששרפו את הבחור המסכן כול זה קרה ביער סטרוק, בדיוק איפה שהיינו אתמול, פיתאום רציתי להקיא את כול ארוחת הבוקר שלי. סגרתי את המחשב הנייד בחבטה ולקחתי כמה נשימות גדולות וארוכות.
אם סקיי באמת רצח את ניק, כמו שאני חושבת, איפה לעזעזל אדוארד? האם גם לו סקיי עשה משהו? יכול להיות שהבחור שעמד אתמול במרחק של שני מטרים ממני עשה משהו לאחי?
התרוממתי מהספה בבת אחת ומהרתי לצאת החוצה, משאירה את הדלת של הבית פתוחה לרווחה. קפצתי מעל הגדר שהפרידה בין הבית שלי לביתה של סוואנה ומהרתי לדלת הכניסה שלהם, עכשיו הגיע תורי להעיר אותה עם חדשות.

סוואנה אכלה פנקיקיים כשהלמתי על דלת הכניסה שלהם בכוח. היא פתחה לי את הדלת עם גבה מורמת ומזלג ביד אחת, שיערה היה פרוע וענייה ישנוניות.
"בוקר טוב גם לך," היא מלמלה לעברי ואז חזרה למקומה שליד השולחן, ממשיכה לאכול את הפנקייקים שלה כאילו לא הפרעתי לה לפני שנייה.
"את לא מבינה מה גיליתי עכשיו!" אמרתי בקול רם. "אה, אופס, ההורים שלך בבית?" תפסתי כיסא ליד סוואנה והתיישבה לידה.
סוואנה לעסה בקול "לא. הם יצאו עשר דקות אחרי שחזרנו, אני מקווה שהם לא שמו לב שהקילומטרז באוטו גדל במהלך הלילה." היא הוסיפה פיהוק אחרי שבלעה.
נדתי בראשי לשלילה "תקשיבי, חיפשתי קצת מידע באינטרנט כמו שאת תמיד עושה," סוואנה המשיכה לאכול, בקושי מתייחסת אליי. "גיליתי שניק ווטסון נשרף למוות."
סוואנה הפסיקה ללעוס בבת אחת, המזלג נשמט מידה על השיש " נשרף?" היא שאלה.
"כן!" הושטתי יד ולקחתי פנקייק אחד מצלחתה של סוואנה. "וזה עוד לא הכול! הגופה שלו נמצאה על ידי החברים שלו, ונחשי איפה?"
סוואנה החזירה לי מבט חלול "אל תגידי לי שזה קרה בסטרוק…" היא לחשה ואני הנהנתי במהירות.
"את קול-"
"מה זה אומר בכלל?" סוואנה קטעה אותי. "אם הגופה שלו מצאה על ידי החברים שלו…זה אומר שסקיי הוא זה שמצא אותו, לא?"
"או שסקיי בעצם עשה את זה," השלמתי את המשפט שלה.
"את חושבת שסקיי שרף את החבר הטוב שלו ואז התקשר למשטרה?" סוואנה כיווצה את גבותיה ואני לקחתי ביס מהפנקייק.
"טוב," מלמלתי בפה מלא, "כשאת מציגה את זה ככה זה נשמע קצת הזוי, אבל תחשבי שהם היו באמצע מסיבת בסטרוק, וראית כמה סמים יש שם."
"אנני," סוואנה הסתובבה עם גופה לכיווני. "את לא מבינה כמה זה גאוני?"
"מה? לחפש מידע באינטרנט?" שאלתי בבלבול.
"לא!" סוואנה קפצה ממקומה והתחילה להתהלך במטבח, עכשיו היא הייתה ערה לגמרי. "אם סקיי באמת שרף אותו הדבר הכי גאוני שהוא יכל היה לעשות זה להתקשר למשטרה! ככה הם אף פעם לא חשדו בו!".
הרגשתי שהפנקייק נתקע לי בגרון, איך לא חשבתי על זה?
סוואנה נעצרה מולי "הם לא מצאו את האשמים, נכון?" הנהנתי לאות הסכמה וסוואנה פלטה צעקת ניצחון קטנה מפיה ואז קפאה במקומה, ענייה התעגלו.
"יש לי רק שאלה אחת," היא אמרה. "נניח וסקיי באמת רוצח את ניק, וכרגע לא משנה מה הסיבה. הרי בכתבה נאמר שכמה חברים מצאו את הגופה. אני תוהה לעצמי אם אדוארד היה אחד מהם, או שסקיי עשה את הכול לבד ושיחק אותה תמים כשהבנים האחרים מצאו את הגופה."
"אדוארד?" שאלתי.
"אמרת שאדוארד וסקיי היו חברים, לא?" סוואנה הרימה גבה.
"כן אבל… אני לא חושבת שאדוארד היה רוצח מישהו." לחשתי, המחשבה על זה גרמה לבטנה להתהפך.
"לא אמרתי את זה," סוואנה הגניבה לעברי חיוך. "מה שניסיתי להגיד זה שאולי אדוארד גילה על סקיי ובגלל זה הוא נעלם! אולי הוא בורח מסקיי, אולי סקיי מטורף לגמרי!" היא הניפה את ידה באוויר כאילו פתרה את תעלומת המאה.
"אז את חושבת שאדוארד מתחבא?" שאלתי בספק, משהו בתאוריה שלה נראה לי לא הגיוני לחלוטין.
"אחרת, איך זה שאנחנו לא מוצאות את הבחור הזה בשום מקום?" על השאלה הזאת כבר לא ידעתי איך לענות לה.

משמרת הערב שלי עם ברוק טסה. הספקתי להיכנס לחנות ולקבל מברוק נשיקה חטופה על השפתיים לפני שזרמים של לקוחות התחילו להגיע. כבר יצא לי לעבוד בימי חמישי בערב, אך אף פעם לא נתקלתי במשמרת עמוסה כול כך. ברגע שסיימתי לעזור ללקוחה אחת, לקוח אחר כבר צעק לי מהצד השני של החנות ומצאתי את עצמי מתרוצצת מכאן לשם כמעט עד השעה תשע בערב. כשגל הלקוחות האחרון עזב אני וברוק החלפנו מבטים מותשים והוא פרץ בצחוק ומיהר לקראתי, כורך את זרועותיו סביבי. חמימות מוזרה התפשטה בבטני והרגשתי את הלב שלי מאיץ, הרגשתי מוגנת בין זרועותיו. לגמרי שכחתי מהעובדה שאתמול בלילה רצתי ביער סטרוק עם סוואנה, והדבר היחיד שחשבתי עליו היה ברוק וידיו המקיפות אותי.
"התעייפת היום?" הקול שלו היה כול רך כשהרמתי את מבטי עליו והוא ליטף את פניי.
משכתי בכתפיי, הלוואי והייתי יכולה לספר לו הכול, אבל לא רציתי להרוס את ההתחלה שנבנת בנינו עם סיפורים על אחים אבודים ומסיבות סמים במעבי היערות.
"קצת," לחשתי לבסוף ולחיי הסמיקו כשהוא רכן ונשק לי, נשיקה מתוקה שגרמה לכול גופי להתכווץ. יכול להיות שאני כבר מפתחת רגשות כלפי הבחור המדהים הזה?
בשעה וחצי האחרונות של המשמרת אני וברוק ניקינו וסידרנו את החנות שנראתה כאילו טורנדו עבר בה. כול הפסלונים והמגנטים היו מפוזרים ברחבי החנות, הריצפה הייתה מטונפת ואני אפילו מצאתי פסלון קטן מנופץ על הריצפה. ברוק ציקצק בלשונו הרבה "טוב נו, לפחות עשינו קופה יפה היום." הוא אמר לעברי עם חיוך.
דיברנו בלי סוף ובכול פעם שהייתה לו הזדמנות ברוק לא היסס והיה רוכן כדי לנשק אותי, ואני הרגשתי בכול פעם כאילו אני עפה.
החיוך לא יירד מפניי כול אותו הזמן בו העברתי מטלית לחה על המזכרות הקטנות וסידרתי הכול במקום, מעיפה מידי פעם מבטים לעברו של ברוק בלי שהוא יראה. אהבתי איך שרירי הידיים שלו בלטו החוצה כשהוא הזיז את הסולם ברחבי החנות על מנת שיוכל להגיע למדפים הגבוהים ולסדר גם אותם. אהבתי את החיוך הכובש שלו שתמיד עלה על פניו כשמבטו נתקל בשלי בזמן שדיברנו.
הוא בדיוק שאל אם מתחשק לי ללכת לאכול ארוחת ערב מאוחרת בסיום המשמרת כשדלת החנות ניפתחה ואני פלטתי אנחה, רק לא עוד לקוחות, הייתי תשושה לגמרי.
"שלום!" ברוק קרא בקולו העליז ואני המשכתי לנקות אבק, מסרבת להרים את מבטי ולהסתכן בכך שהלקוחות יבקשו דווקא את עזרתי.
"אנחנו לא רוצים להפריע לסגירה שלכם," שמעתי קול של אישה וגלגלתי את עניי, אם את לא רוצה להפריע – אולי פשוט תסתובבי ותלכי?
"אתם ממש לא מפריעים, איך אפשר לעזור לכם?" למה הוא חייב להיות כול כך מנומס תמיד? חייכתי לעצמי והרמתי את מבטי כדי להביט בברוק, בגבר שעכשיו היה שלי.
אך במקום להיתקל במבטו של ברוק מבטי נתקל בזוג המבוגרים שעמד לידו, האישה המבוגרת החליפה עם ברוק חיוכים והסבה את תשומת ליבו לעבר כמה פסלונים שנחו על המדפים. הגבר שעמד עם האישה נעץ את מבטו ישירות בעניי.
מצמצתי כמה פעמים ואז אזרתי אומץ והלכתי ישירות לעברם. הם היו זוג הקשישים שכבר ביקרו אותנו, והקשיש כינה אותי 'פיצי'.
"שלום לכם," אמרתי להם בחיוך וראיתי את עניו של הקשיש מבזיקות.
"שלום חומד," הוא אמר בחיוך רחב, היה משהו רך במבטו ויכולתי להגיד שעניו היו טובות. הייתי בטוחה שהוא חזר לחנות בשביל לראות אותי עוד פעם ולא בשביל הפסלונים.
"את יכולה להמשיך איתם? אני אלך לעשות סגירה," ברוק חייך לעברי ואני הנהנתי וכשהוא חלף על פני ידו עברה על גבי בחיבה וגרמה לי להצטמרר מעונג.
"מחפשים משהו מיוחד?" שאלתי שוב בחיוך, מסוקרת לדעת מה הסיפור של שני אלה. לפני שבועיים הייתי חושבת שהם סתם מטרידים אבל אם כול מה שקורה לאחרונה לא יכולתי שלא לתהות אם הם מכירים אותי.
"אני מחפשת מזכרות לאחותי, היא גרה מחוץ לעיר," האישה המבוגרת נראתה טוב מידי לגילה. שיערה היה עדין שחור ואסוף בפקעת הדוקה על עורפה, היא לבשה שימלה קיצית שהדגישה את גזרתה החטובה.
הראתי לזוג כמה דוגמאות שלטעמי יכלו להיות מתנה טובה לאחותה של הגברת, הקשיש לא פצה את פיו כול אותו הזמן, עניו התרכזו בי והוא לא הפסיק לבחון את תנועותיי. יכול להיות שהוא מזהה אותי?
אחרי עוד עשר דקות הגברת בחרה שני פסלונים "אפשר בבקשה לעטוף אותם?" היא פנתה אליי עם חיוך מתוק.
"בטח," החזרתי לה אחד ובדיוק כשעמדתי ללכת הקשיש התחיל לדבר "אה…תזכירי מה שמך חומד?" עניו החומות ננעצו בשלי ואני לא הצלחתי להתעלם מההרגשה שהכרנו בעבר.
"קוראים לי סוואנה," חייכתי אליהם. "סוואנה הרדינג." פלטתי, ניסיתי להיזכר אם אמרתי להם משהו שונה בפעם הקודמת שהם היו כאן, אך לא הצלחתי להיזכר אם הם שמעו את שמי האמיתי בעבר.
"סוואנה," הקשיש חזר אחרי. "את בטח זוכרת שבפעם האחרונה שהיינו כאן בלבלתי בינך לבין מישהי שהכרתי."
הנהנתי בראשי, מצפה לשמוע מה הוא יגיד, "אני חייב לך התנצלות, את פשוט מאוד מזכירה לי נערה צעירה שהכרתי בעבר." הוא המשיך.
"זה בסדר," פלטתי כשראיתי שהוא לא הולך להוסיף שום דבר.
האישה תופפה על זרועו "טוב, קדימה הנרי, אנחנו צריכים לקפוץ גם לסופרמרקט."
הנרי, כך התברר שקראו לקשיש, הנהנן בראשו "היה נעים להכיר אותך ותודה לך על השירות, סוואנה." הוא חייך אליי שוב ואז פנה עם אישתו לעבר הדלפק, לשלם על מה שהם בחרו.
נעצתי מבט בגבם בזמן שברוק עטף להם את המתנות והרגשתי איך משהו אוכל אותי מבפנים. אולי הם לא התבלבלו, אולי הם באמת הכירו אותי פעם. לא לעזעזל לא אמרתי להם את שמי האמיתי? אבל מה זה משנה בעצם? הרי בפעם שעברה הקשיש קרא לי פיצי ולא 'אנני'. אולי זאת רק הזיקנה שמתעתעת בהם.
פלטתי אנחה חזקה ומהרתי להיכנס למחסן בזמן שברוק עדין מתעסק עם זוג הקשישים.
סוואנה ענתה בצלצול הראשון "אם את מתקשרת כדי לחלוק איתי את הרגשות שלך לברוק, תחסכי ממני."
גלגלתי עניים ופלטתי גיחוך "האמת שלא. אבל תתלבשי, אנחנו יוצאות לסרט."
"עכשיו?" שמעתי אותה לועסת משהו ברקע.
"כן עכשיו, והסרט שאנחנו נוסעות אליו מוקרן בקולנוע הכי רחוק שיש באטלנטה, אז תגידי להורים שלך שנחזור מאוחר, אולי גם נילך לאכול משהו אחרי הסרט." המשכתי לדבר מהר, מקווה שברוק לא סיים עדין.
"אל תגידי לי שאנחנו באמת יוצאות לשתות עם ברוק-"
"לא, אנחנו באמת נוסעות רחוק מכאן." לחשתי.
"אנני," סוואנה נשמעה משועשעת "מה לעזעזל את מתכננת?"
"אני רוצה תשובות," פלטתי. "אנחנו נוסעות לקולג' של מייק, ואני לא יוצאת משם עד שהוא יספר לי את כול מה שהוא יודע."