אלכסנדריה| פרק 17 – לזכרו של.

אני וסוואנה שוטטנו בין עשרות הנערים והנערות שנכחו במקום. סוואנה נראה דיי נלהבת וציינה שזה נראה כמו מסיבת אחווה בקולג' יותר ממרוץ מכוניות אסור. גם אני תהיתי לעצמי איפה מתקיים אותו המירוץ, ואז נזכרתי ברחב כתפיים שאמר שסקיי וכול ה'חבר'ה' נמצאים באגף השני. אבל איפה נמצא אותו אגף שני?
הצעתי פשוט לגשת למישהו ולשאול אך סוואנה סירבה בתוקף "אנחנו מוזמנות, זוכרת? אנחנו בטח אמורות לדעת איפה הכול מתרחש."
אז המשכנו להסתובב בין האנשים, הולכות לאן שהרוב הולכים – כמו עדר כבשים. עד מהרה הבנתי למה הם בוחרים לערוך את המסיבה הזאת ביער נטוש כמו סטרוק, ראיתי קבוצות גדולות של נערים יושבים על האדמה ומעבירים ג'ויינט אחד לשני. מסיבות סמים…זה באמת מה שעשיתי פעם?
הייתה לי תחושה שלא סבלתי את המקום הזה בעבר, כמו שלא סבלתי אותו מהרגע הראשון שבו ירדתי מהמכונית של סוואנה.
"אני לא מבינה מה הולך כאן," סוואנה מלמלה משמאלי לאחר שנעצרנו במרחק מה מהרמקולים שמהם בקעה מוזיקת פופ מחרישת אוזניים.
"מסיבת הסמים של הילדים המגניבים," פלטתי בבוז וסוואנה הסכימה איתי בהנהון ראש.
"נראה שהם פשוט יושבים ומעשנים, או שותים." בשנייה שהיא אמרה את זה ראיתי בחורה צעירה רצה לפנינו, היא צחקה וקפצה כמו מטורפת, ואחרי שנייה נפלה על הקרקע בחבטה רמה. הייתי צריכה לתפוס בקפוצון של סוואנה כדי לעצור אותה מללכת לעבר הנערה, "אנני! אנחנו חייבות לעז-"
"לא, אנחנו לא. היא סתם מסוממת…וחוץ מי זה עדיף שלא נמשוך תשומת לב מיותרת." עדין החזקתי בקפוצון שלה, ליתר ביטחון. האמת שהנערה המסוממת ששכבה על הריצפה הגעילה אותי, היא נראתה כמו תלמידה בחטיבת הבניים, איך מגיעים למצב הזה?
אף אחד לא ניגש לנערה והיא המשיכה לשכב ולחרחר על האדמה, משכתי משם את סוואנה בכוח.
"אנחנו צריכות למצוא את האגף השני, זוכרת?" צעקתי לה באוזן והיא סוף סוף התחילה ללכת לידי, מורידה את עניה מהמסוממת.
"אלוהים, המקום הזה מלחיץ," היא צעקה לי בחזרה. נראה כאילו לאף אחד לא אכפת מכול מה שהולך מסביבם, כולם היו שיכורים או מסוממים מידי ואף אחד לא חשב שזה מוזר לראות שתי נערות עומדות באמצע כול המהומה בבגדים שחורים, מפוחדות לגמרי.
הבטתי סביבי, מנסה להבין לאן ללכת. חוץ מכמה נערות שיכורות שרקדו עם חזיות ושורטים לא ראיתי שום דבר מיוחד – "אנני!" סוואנה תפסה את תשומת ליבי וסובבה את ראשי לצד שמאל, הרחק מהבנות המרקדות.
הבחנתי בכמה נערים שהלכו, באמת הלכו ולא זחלו או העבירו ג'וינט בניהם, לכיוון העצים. החלפתי מבט עם סוואנה, כנראה שהיא חושבת בדיוק כמוני – הם שפויים, והם בטח הולכים למירוץ.
התחלנו ללכת אחרי חבורת הבנים, שומרות על מרחק סביר כדי שלא יבחינו בנו.
"את יודעת בכלל את מי את מחפשת?" סוואנה לחשה כשהתרחקנו מאיזור הריקודים והסמים.
לא. לא ידעתי "אני מקווה פשוט לראות מישהו מוכר, זה הכול." לחשתי לה בחזרה.
"את זוכרת איך סקיי נראה?" היא שאלה שוב, כאילו שהיא מתחילה להרגיש לא בנוח מהעובדה שאנחנו הולכות לבד אחרי חבורת נערים באמצע יער.
"אין לי מושג מי זה סקיי," עניתי לה בכנות וראיתי שפנייה מחווירות קצת. "אני רק זוכרת שאדוארד אמר את השם הזה באחד מהחלומות שלי."
אחרי חמש דקות של הליכה חבורת הבנים הובילה אותנו לקרחת יער ענקית, וברגע שיצאנו מבעד לעצים ראיתי עשרות אנשים עומדים בחצי סהר וצועקים. נראה שהוקל לסוואנה שיש סביבנו עוד אנשים והיא הייתה הראשונה מבין שתינו שהמשיכה ישר לעבר ההתגודדות.
"מה הולך כאן?" השגתי אותה אחרי דקה.
היא משכה בכתפייה ובחוצפה רבה דחפה שתי נערות ונדחפה לתוך ההמון. ידה של סוואנה משכה בידי וגרמה לשתי הנערות לפלוט קללה עסיסית לכיווננו, אבל לי לא היה אכפת, סוף סוף שמעתי את מה שרציתי לשמוע. שאון של מכוניות, שאון חזק של…מכוניות מירוץ. הודות לדחיפות של סוואנה הצלחנו להידחף לשורה הראשונה ולעמוד על גדר קטנה מעץ, מרגישות את האנשים שמאחורינו נצמדים לגב שלנו. מעבר לגדר, קרחת היער נמשכה על פני קילומטרים רבים ולכול אורכה סומן מסלול עצום ועגול עליו עכשיו נסעו שתי מכוניות במהירות עצומה. סוואנה שרקה לידי "אלוהים! זה כול כך מגניב!".
אני רק בהיתי במכוניות שבדיוק פנו באחד העיקולים, חששתי שהן יתרסקו תוך שנייה. אבל הנהגים כנראה הבינו טוב יותר ממני, במהירות עצומה המכוניות פנו בעיקול כמעט על שני גלגלים – ואז המשיכו באותה המהירות. רק אז הבנתי שהחזקתי את הנשימה שלי עצורה, מבטי פגש את של סוואנה, ראיתי את ההתפעלות על פניה והיא קרצה לעברי.
מישהו דחף אותי מאחורה והקפוצון נפל מראשי, חושף את שערי הג'ינג'י. התלבטתי אם להחזיר אותו אך חשבתי שאין טעם, אנחנו נמצאות כאן כבר שעה ועדין לא נתקלתי במישהו מוכר. המקום הזה הוא בזבוז זמן מוחלט, אדוארד לא נמצא כאן, הייתי בטוחה.
הצצתי בשעון שהיה על פרק כף ידי, שלוש ועשרים. כמה זמן עוד נהייה כאן? חשבתי למשוך את סוואנה אחורה ולקחת אותה מהמקום המטורף הזה שברור היה לי כי לא התאמנו לכאן.
אבל פעם…פעם גם אני הייתי מעשנת גויינטים ורוקדת בחזיה באמצע היער? או שעמדתי כאן ועודדתי את אדוארד, שנהג באחת המכוניות האלה?
לא, זה אף אחד מהשניים. לא יכולתי להיות הנערה הזאת, לא הייתי כזאת אף פעם.
"סווא-" הצעקה שלי נקטעה ברעש המנוע של שתי המכוניות שעצרו לא רחוק מאיתנו. שני בחורים זינקו מהן ונעמדו קרוב אלינו, מעבירים מבט על הקהל. לרגע קטן קיוותי שאחד מהם הוא אדוארד, אך אף אחד מהם לא התאים לחלומות שלי. פלטתי אנחה ומשכתי בשרוולה של סוואנה, שמחאה כפיים בהתלהבות עם שאר הנערים והנערות.
גלגלתי עניים כשבחור רחב מימדיים נכנס לזירה עם מיקרופון וביקש מכולנו להריע לנהגים, "תנו להם קצת אהבה! זה היה מפגן ראווה לזכרו של ניק ווטסון!" הבחור המגודל שאג לתוך המקרופון וגרם לי לעוות את פני. אחרי שניה של שריקות ועידוד הוא העביר את המיקרופון לאחד הבנים.
"תודה לכולכם שהגעתם לכאן היום, זה יום חשוב מאוד לאחווה שלנו.." הוא פתח ואני עיקמתי את אפי.
"אחווה?" סוואנה צעקה לי באוזן ואני החזרתי לה מבט מבולבל. הבחור שדיבר במקרופון היה לבוש בחליפה מיוחדת של נהגי מרוצים והוא החזיק קסדה תואמת בידו, שיער השחור התבדר ברוח וכתפיו עלו וירדו בזמן שדיבר, כאילו הוא עדין מתנשף.
"ניק ווטסון היה קרוב מאוד אליי, חבר טוב ואח במשך הרבה שנים. כמו שרבים מכם יודעים, בנסיבות מצערות הוא הלך מאיתנו בטרם עת," הבחור השתתק והעביר את עניו על הקהל, שעכשיו עמד דומם.
"ניק ווטסון נרצח, על ידי אחד משלנו. הנסיבות לא חשובות כרגע חבר'ה," עניו המשיכו לרוץ על הקהל. "אבל חובתינו היא לזכור את ניק ואת הטרגדיה הגדולה שקרתה כאן. חובתינו היא להגן על המשפחה הגדולה והמדהימה הזאת שבנינו כאן לעצמנו ולעולם לא להגיע למצב הזה שנית." ואז עניו ננעלו על עניי ופיו נשאר פתוח למשך כמה שניות. ראיתי שמשהו בפניו משתנה, הוא כיווץ את עניו ואני החזרתי לו מבט חד, ידעתי שהוא זיהה אותי, אבל מי הוא?
הנער כחכח בגרונו בבת אחת, "חברים, משפחה, תודה לכם שבאתם ליום השנה הרביעי לזכרו של ניק ווטסון, אני מקווה שתהנו הלילה." הוא עדין הביט בי כשסיים לדבר והעביר את המיקרופון בחזרה לבחור גדול המימדים. כולם שוב התחילו לשרוק ולהריע, כולם חוץ ממני, לא הורדתי את עני מהבחור בחליפת המרוצים והוא לא הוריד את עניו ממני.
"תודה לכם, תודה לכם," הבחור המגודל שוב דיבר. "תודה לסקיי סיטרסון ולקליף קולינס על מופע הראווה המדהים הזה, ועכשיו-" אך באותו הרגע הפסקתי להקשיב כי סקיי עמד לחורר אותי במבטו.

הנרי- 2005 –

"היום יום הולדת! היום יום הולדת! היום יום הולדת ל-" מרתה והנרי מתחו את השיר בכוונה.
"לאדוארד!" פיצי השלימה אותם בצעקה וכולם פרצו בצחוק, אפילו אדוארד שבכלל לא חייך לאחרונה.
מרתה אפתה עוגת שוקולד שכבות, כמו שאדוארד אוהב. הנרי קישט את הבית כאילו הם חגגו את יום ההולדת העשירי של אדוארד, ואפילו פיצי החליטה לכבד אותם בנוכחתה ולבוא. האמת שהנרי היה גאה בעצמו, לא רק שגרם לה לבוא, היא אפילו הלכה איתו לבחור מתנה לאחיה.
פיצי הייתה במצב רוח מרומם באותו יום וטרחה עם מרתה כול היום במטבח לכבוד ארוחת יום ההולדת, הנרי כבר שכח איך זה לראות את שתיהן במטבח.
פיצי לבשה שמלת מיני קצרצרה בצבע אדום זועק שתאמה לאודם שעל שפתיה. הנרי חשב להעיר לה על אורך השימלה אך החליט שזה לא במקום, בכול זאת הוא לא אביה כדי לנהל איתה שיחות כאלה.
אדוארד נראה עייף כהרגלו אך פיזר חיוכים לכול עבר, הנרי ידע שעיקר שמחתו של אדוארד נובעת מעובדה שאחותו באה.
הם חתכו את העוגה בציחקוקים ופיצי חטפה את המצלמה שלה וצילמה המון תמונות של כולם. אחר כך מרתה מיהרה לחדר השינה שלהם וגררה משם שתי חבילות ענקיות, שהיו בעצם המתנה של אדוארד ליום הולדתו השמונה עשרה.
"מזל טוב יקר שלנו!!!" מרתה הושיטה לו את החבילות ונשקה לשתי לחיו. הנרי לחץ את ידו וחיבוק אותו בחיבוק מוחץ, איש לא ידע כמה הבחור הזה היה יקר לליבו.
פיצי עדין עמדה וצילמה, מחייכת. "וואו, מה זה?" אדוארד הניח את פרוסת העוגה שאכל על השולחן והתחיל לפתוח את המתנות.
"זה משלושתינו, השקענו מחשבה!" פיצי אמרה ואדוארד שלח לעברה חיוך.
"תפסיקי לצלם ובואי לכאן," הוא החווה לעברה בידו ופיצי הניחה את המצלמה בעדינות על השולחן והתיישבה על בירכיו של אחיה, עוזרת לו לפתוח את המתנות.
הקשר בין שניהם ידע עליות ומורדות בין השנים. רוב הפעמים בהן אדוארד היה מגיע מצוברח לביתם של הנרי ומרתה היה בגלל שפיצי עוללה משהו שהרגיז אותו. הם רבו יותר ממה שהסתדרו, אבל להנרי לא היה ספק עד כמה שני אלה אוהבים אחד את השני.
"אני לא מאמין!" אדוארד צעק ופניו אורו, הנרי פרץ בצחוק, זה הזכיר לו את השנים בהם אדוארד היה ילד והנרי קנה לו סוכריות גומי.
"אתם פשוט גדולים מהחיים!" אדוארד המשיך לצעוק ועניו הירוקות נצצו. מרתה, הנרי ופיצי השקיעו השנה וקנו לאדוארד את חליפת הרכיבה הראשונה שלו, וגם קסדה תואמת. אדוארד התחיל לאהוב מרוצי מכוניות לפני כחצי שנה, וכמעט כול סוף שבוע הוא והנרי היו הולכים לראות מירוץ ראווה בעיר.
עם הזמן אדוארד כול כך נמשך לספורט הזה שהתחיל להשתתף בחוגים ומרוצים קטנים ובלתי מזיקים, הנרי ידע שאין משהו שהוא רוצה יותר מחליפה מתאימה.
"אהבת?" מרתה רכנה לעברו של אדוארד, שכנראה איבד את יכולתו לדבר.
"אני…אני פשוט אוהב אותכם!!! באמת! תודה לכם!" הוא אמר בקול נרגש.
הזוג הקשיש צחק ופיצי חייכה, "מזל טוב אהוב שלי!" היא קראה ונשקה את אדוארד על הלחי, בזמן שהוא כורך את ידו סביב מותניה ולא מוריד את עניו מהקסדה החדשה שלו.

אנני- 2011-

דחפתי את סוואנה בגסות מתוך ההמון בזמן שהיא לא מפסיקה לשאול מה קרה. ברגע שיצאנו ממעגל הנערים המעודדים תפסתי בידה "סקיי זה אחד הבנים האלה. עכשיו רוצי!" ואז התחלתי לרוץ כמו מטורפת.
אף פעם לא חשבתי שאני יכולה לרוץ כול כך מהר בלי לקרוס על הריצפה מחוסר חמצן, אבל הפחד השתלט עליי ברגע שראיתי את סקיי עוזב את זירת המרוצים ומתחיל לרוץ בריצה קלה לעבר הקהל, לעברי.
הדבר היחיד שידעתי הוא שאני צריכה לברוח משם. לא נזכרתי בסקיי, לא ידעתי מי הוא או איך הוא היה קשור אליי. ידעתי רק דבר אחד, הוא היה חבר של אדוארד. יכולתי לחכות עד שייגש אליי ואז לשאול אותו על כול הסיפור, אבל תחושה פנימית גרמה לי להסתובב במקום ולברוח ממנו, כאילו עמוק בתוך ראשי ידעתי שאני אמורה לפחד ממנו.
שמעתי את סוואנה רצה ומתנשפת מאחורי בדיוק כשחזרנו אל תוך היער, למקום בו נערים המשיכו לעשן ג'וינטים והנערה המסוממת עדין שכבה על הריצפה. העפתי לעברה מבט ותהיתי לעצמי אם היא עדין בחיים. לא הפסקתי לרוץ גם כשחלפנו על פני שני האדיוטים שבכניסה, והייתי ממשיכה לרוץ גם ביער החשוך עד לרכבה של סוואנה אם היא לא הייתה צועקת בשמי וגורמת לי לעצור.
"אנ..אנ.י…לא…" סוואנה השיגה אותי והתנשמה בכבדות, ידייה על ברכיה. "את לא…נורמלית….למה?" היא הרימה אליי את ענייה החומות בשאלה ואני הרגשתי את ראשי מתחיל להסתחרר. יותר מידי מידע בערב אחד, הייתי מותשת.
תפסתי בידה של סוואנה שוב "אחר כך, בואי נעוף מכאן." אמרתי לה והתחלתי ללכת מהר, גוררת אותה אחריי.
בכול רגע חשבתי שסקיי ישיג אותנו והמחשבה הזאת גרמה לברכיים שלי לרעוד. המקום הזה מטורף, וכול כך לא נכון. ההרס העצמי והרוע שנטפו מכול אחד כאן הדהים אותי, איך מגיעים למצבים האלה? ואיך למען השם הייתי קשורה לכל זה פעם?
מייק יודע?! אלוהים…מייק בטח יודע על המקום הזה! הוא גם מגיע לכאן? זה מהמקום אליו הוא הולך כשהוא אומר לי שהוא נוסע לפגוש חברים ישנים מחוץ לעיר?
סוואנה הפסיקה להתנשף כשראתה את הרכב שלה והשתחררה מאחיזתי, ממהרת להגיע למושב הנהג ולהתניע. לא הספקתי לסגור את דלת הרכב כשהיא כבר לחצה על הגז והתחיל לנסוע.
ענייה של סוואנה היו קרועות לרווחה ונעוצות בדרך הלא סלולה כשהיא ניסתה להתרחק מהיער הארור כמה שיותר מהר.
"סוואנה-"
"אלוהים, המקום הזה מטורף! הם חולי נפש! את ראית את הבחורה שנפלה? אני חושבת שהיא מתה…" קולה של סוואנה רעד ואני פתחתי את תא הכפפות ושלפתי משם בקבוק מים, מושיטה לה אותו.
סוואנה לגמה מים בידיים רועדות ואז חזרה להביט בכביש.
"אני אפילו לא יודעת מה לחשוב," לחשתי אחרי כמה דקות.
ראיתי שהצבע חוזר לפניה של חברתי, היא פנתה בכמה עיקולים ותוך חמש דקות היינו מחוץ ליער סטרוק, על הכביש המהיר לאטלנטה.
"את חושבת שהיית שם פעם? נזכרת במשהו?" הקול של סוואנה חזר להיות יציב עכשיו.
"לא." עניתי והבטתי דרך השמשה הקידמית, המחשבות שלי הסתחררו והראש שלי עמד להתפוצץ.
סוואנה עצרה בתחנת דלק באמצע הכביש הפתוח, היא יצאה לתדלק ואני מהרתי לקפוץ לחנות של התחנה כדי לקנות עוד מים ומשהו לנשנש.
אחרי שחזרתי מצאתי את סוואנה שעונה על הרכב, היא לקחה מידי את בקבוק המים ושתתה ארוכות.
"למה התחלת לרוץ?" היא שאלה לבסוף.
הושטתי לה גם את החטיף שזה עתה קניתי ונעמדתי לידה "אני חושבת שסקיי זיהה אותי," נשפתי. "הוא פשוט הסתכל עליי ואז התחיל לרוץ לעברנו, ראית את זה, נכון?" סוואנה הנהנה.
היא פתחה את שקית הצ'יפס ואני הצצתי לעבר השעון שעל ידי, ארבע ארבעים וחמש בבוקר, עוד חצי שעה ריק קם לעבודה שלו.
"חשבת אולי להישאר?" סוואנה נעצה בי מבט. "אולי יכולנו לגמור את כול זה היום, אולי סקיי היה מספר לנו הכול."
"סוואנה-"
היא כרכרה את ידה סביבי, "ראיתי. ראיתי כמה מבוהלת היית כשאמרת לי לרוץ, נזכרת במשהו?"
הדמעות שוב איימו להכניע אותי, משכתי באפי ולקחתי נשימה עמוקה "שמעת את סקיי מדבר על הבחור ההוא?"
"שנרצח?"
"כן," לחשתי וסוואנה כיווצה את גבותיה. "אני יודעת מי הוא."
" נזכרת? נזכרת במשהו?!" סוואנה חזרה לעצמה כשרגלה הימנית התחילה לקפוץ בהתלהבות על הריצפה.
"אני…" לא ידעתי איך להסביר לה את מה שהרגשתי כשסקיי דיבר. "אני יודעת איך הוא נראה, אני יודעת מי הוא….אני מצליחה לקשר שם לפנים, ואני יודעת שהוא נרצח."
סוואנה נשכה את שפתה התחתונה "ואיך הכרת אותו?"
"אני לא יודעת," לחשתי בתבוסה. חלקיקים קטנים של זיכרון חזרו אליי כשסקיי דיבר על ניק ווטסון. ידעתי שהוא מאוד גבוה, רחב כתפיים ומאוד שרירי, עניו היו אפורות כחולות והיה לו שיער בלונדיני קצוץ, ואני זוכרת גם קעקוע של ורד גדול על הזרועו השמאלית וצחוק קר.
"את יודעת מה הלחיץ אותי?" סוואנה שאלה אחרי כמה דקות. "העובדה שסקיי הזה אמר שמישהו מהם רצח אותו."
מחיתי דימעה עקשנית שנשרה מעני ונפלה על הלחי שלי, לא האמנתי שאלו היו פעם חיי. כול כך הרבה בלאגן וכול כך הרבה רוע, מתברר שהתאונה הזאת היא הדבר הכי טוב שקרה לי.
"הרגשתי שאני חייבת לברוח מסקיי, סוואנה," מלמלתי, מחליטה לשתף אותה בכול מה שהתעורר אצלי אחרי הביקור הנוראי הזה ביער סטרוק. "אני לא יודעת בוודאות, אבל יש לי הרגשה שסקיי הוא מי שרצח את הניק ווטסון הזה."