אלכסנדריה| פרק 14- מוכרת לי מפעם.

שכבתי בחשכה מוחלטת במיטה שלי ובקושי נשמתי, מסרבת לתת למשהו כמו נשימה להפריע לי לשמוע על מה גרייס ומייק צועקים למטה.
אך מכול המהומה לא הצלחתי להבין כלום, נראה כאילו מייק בעיקר מתמרד וצועק שהם מסתירים ממני את האמת.
איזו אמת? ידוע שההורים שלי מסתירים ממני את כול החיים שלי, אז למה מייק התפרץ דווקא עכשיו? מה גרם לזה?
בהיתי בחלון של סוואנה בתקווה שפיתאום אור ידלק בחדרה, אבל זה כמובן לא קרה ואני המשכתי לבהות בחלונה החשוך עד שהשחר הפציע.
אני חושבת שמייק ניפץ משהו על הריצפה בשלב מסויים. או שזו הייתה גרייס…בכול מקרה מי שזה לא היה הרעש גרם לריק להצטרף לוויכוח ולשאוג על מייק. אף פעם לא שמעתי את ריק עצבני כול כך, הוא צרח על מייק בכול גרונו שמבחינתו הוא יכול לחזור לקולג' כבר עכשיו, באמצע הלילה, במקום לחולל מהומות בבית.
תהיתי לעצמי אם הם מבינים שאני לגמרי ערה ושומעת את הכול, איך אפשר לישון כשהם צועקים ככה?
לא הצלחתי להבין שום דבר חדש מכול הבאלגן הזה וראשי לא הפסיק לכאוב עד ששמעתי את מייק צורח שוב, ואז את צעדיו המהירים במדרגות. הוא עולה לחדר שלו!
קפצתי מהמיטה שלי בבת אחת ופתחתי את דלת חדרי בתנופה בדיוק כשמייק הופיע במסדרון הארוך שלנו.
"מייק…" פלטתי כשהוא חלף על פניי ואפילו לא מצמץ לעברי. אף פעם לא ראיתי אותו כועס כול כך, פניו התעוותו בזעם ועניו השחורות נראו כהות יותר מתמיד.
להפתעתי גרייס וריק לא עלו בעקבותיו של מייק ואני ניצלתי את ההזדמנות כדי ללכת אחריו לחדרו, נחושה לגלות על מה היה כול הריב המטופש הזה.
"מייק!" הקול שלי היה חד כשנכנסתי לחדרו, מצמצתי בעניי כמה פעמים מנסה להתרגל לחושך המוחלט ששרר בחדר שלו.
מייק פלט אנחה והתקדם לכיוון החלון, מושך את התריסים כלפי מעלה. השמש רק התחילה לעלות ושלחה קרני אור זעירים לחדרו של אחי, שמיהר להשליך ערמות של בגדים לשתי מזוודות גדולות.
"מה..?" רק אז קלטתי מה הוא עושה "מייק! תפסיק עם זה," אמרתי ומהרתי לעברו, תופסת בזרועו.
מה שחסר לי זה שהוא יברח מהבית וישאיר אותי כאן לבד אבודה בחלומות ההזויים שלי. ולאן כבר יש לו ללכת?
מייק כאילו קרא את המחשבות שלי, "אני פשוט אחזור מוקדם יותר לקולג'," הוא הזיז את היד שלי מזרועו בעדינות והמשיך לזרוק חולצות לתוך המזוודות. "שמעת הכול?".
הנהנתי לאט, מניחה את ידי על צידי מותניי, הוא לא נורמלי!
"למה אמרת שהם משקרים לי?" שאלתי.
"כי הם משקרים לך," מייק ענה בהתרסה וראיתי צל חולף בעניו. "הם לא מספרים לך כלום מהעבר, וחושבים שזה הדבר הנכון לעשות רק בגלל שכמה פסיכולוגים דפוקים אומרים את זה."
נאנחתי, כול זה כבר היה ידוע לי! התאכזבתי שמייק לא סיפק לי מידע חדש "מייק…אתה יודע את זה ואני יודעת את זה…אנחנו חיים עם זה חודשיים. ואני מבינה שההורים מנסים להגן עליי וזה בסדר-"
"זאת בדיוק הבעיה!" מייק מזנק בבת אחת ונעמד מולי, זורק את המכנס שהיה בידו לפינת החדר. "זה לא צריך להיות בסדר מבחינתך! מגיע לך לדעת הכול! הם לא יכולים למחוק עשרים שנה מהחיים שלך כאילו כלום."
"מייק-"
"איך את יכולה לחיות ככה? איך את יכולה לקבל את זה בכזאת קלות?!" הוא סגר מזוודה אחת בחבטה והתחיל להעיף עוד בגדים למזוודה השניה בזמן שהוא ממשיך לצעוק. "איך את לא רוצה לגלות מי היית פעם?"
"אני רוצה!" עניתי לו בצעקה והוא נעצר לרגע אחד רק כדי לנעוץ בי מבט בוחן. "אבל מה אני יכולה לעשות?! אף אחד לא מספר לי שום דבר בבית הזה!".
"בדיוק בגלל זה רבתי איתם," מייק לחש ואני הרגשתי שאני מתחילה להתעצבן.
"אוקיי מייק, אז נגיד והם לא מספרים לי כלום," תפסתי שוב בידו והפעם הכרחתי אותו להביט בי. "אז למה אתה לא עושה שום דבר? לא אתה לא מספר לי כלום? מאז שחזרתי אתה רק זורק לי רמזים מפגרים שלא מועילים בשום דבר ומתחמק משאלות אמיתיות! אתה לא יותר טוב מהם." התנשפתי.
"הם לא מרשים לי לספר!" הקול של מייק נשמע מיואש והוא תפס את ראשו בשתי ידיו, הבחנתי בעיגולים שחורים מתחת לעניו וחשבתי על כמה אגואיסטית הייתי. תמיד האשמתי את מייק אבל מה הוא כבר יכול לעשות? העובדה שלא זכרתי כלום לא הקשתה רק עליי…מתברר שהיא הרגה לאט לאט גם את אחי הגדול.
"אתה לא בן ארבע," מלמלתי לעברו, חושבת אם לצעוק עליו עוד קצת או להניח לו לנפשו.
מייק משך בכתפיו וחזר לארוז את המזוודה שלו, גורם לי להרגיש מיואשת יותר מאי פעם. אני כול כך קרובה ללדעת מה פשר החלומות הארורים האלה שאני חולמת כול לילה, אך אם זאת אני רחוקה שנות אור מלנסות להבין מה קרה לי בשני העשורים של חיי שאבדו במבוכי הזיכרון שלי.
מייק המשיך לארוז בשקט ואני רק עמדתי לידו והסתכלתי על מה שהוא עושה, היאוש גבר עליי ודמעות עקשניות התחילו להופיע בזוויות עניי, מטשטשות את אחי שרץ בכול החדר ואסף את דבריו האחרונים.
לבסוף, כשטרק את המזוודה השניה הוא חזר להביט בי, "אני תמיד במרחק נסיעה מכאן, לכול דבר שקורה. ואני אתקשר כול יום כדי לוודא שאת בסדר, אוקיי?"
משכתי בכתפיי בכניעה, מה כבר אני יכולה לעשות? נזכרתי בחלום שבו ראיתי את עצמי מרביצה לאדוארד ולרגע מחשבה משעשעת עברה בראשי – מה אם אזנק על מייק ואתחיל להוציא עליו את כול התסכול שלי? אך משהו בתוכי עצר אותי מלנסות זאת, הייתי משוכנעת שמייק לא יידע איך להגיב.
מייק כרך את זרועותיי סביבי ונשק לראשי "אני מצטער שאני לא אח טוב יותר, אנני."
"אתה אח טוב," לחשתי לתוך כתפו והוא פלט צחוק מריר והתנתק ממני.
"הייתי יכול להיות טוב יותר. אחד כזה שהיה מעמיד אותך לפני עצמו, ואחד כזה שעושה הכול בשבילך בלי לפחד מההשלכות." הוא אמר והרים את שתי המזוודות וגרר אותן מחוץ לחדר שפיתאום נראה לי ריק.
שניה לפני שהוא נעלם מבעד לדלת של החדר רעיון צץ בראשי "מייק!" צעקתי ומהרתי לצאת בעיקבותיו, מצליחה לגרום לו להסתובב לעברי לפני שהתחיל לרדת במדרגות.
"אם…אם היית אח," התחלתי לגמגמם, לא בדיוק יודעת איך לשאול את השאלה שלי. מייק הרים לעברי גבה ואני לקחתי נשימה עמוקה, "אם היית האח האחר הזה…יכול להיות שהיית נראה שונה?".
ראיתי את מייק קופא במקומו, עניו ננעצו בי והרגשתי את מבטו מחורר אותי. לאט לאט הבעת פניו התרככה והוא משך בכתפיו, "אני מניח שכן, הייתי נראה אחרת." הוא מלמל.
"איך?"
נראה שמייק חשב לרגע אם לענות לי או לא אך לבסוף הוא פתח את פיו, "בטח היו לי עניים ירוקות, שיער חום פרוע כזה ומבט רציני. כן, המבט ממש חשוב," הוא אמר את זה כבדרך אגב אך הלב שלי התחיל לפעום במהירות. הוא יודע. הוא הבין אותי!
"מייק…" התחלתי אך אחי קטע אותי.
"והאמת שבטח גם לא היו קוראים לי מייק," הוא חייך אלי חיוך קטן. "בטח היה לי שם אצילי כזה, משהו קצת מיושן אולי…" הרגליים שלי התחילו לרעוד, לא האמנתי שמייק הולך להודות בפני על אדוארד, האם החלומות שלי באמת נכונים?
"תשמרי על עצמך, בסדר?" מייק לחש לי וראיתי כאב בעניו, הוא פלט אנחה אחרונה ואז התחיל לרדת במדרגות.
חשבתי שגרייס וריק יחכו למייק בקומת הכניסה וימנעו ממנו ללכת אך התברר שטעיתי כי מייק קרא בשמי אחרי שתי שניות. מהרתי לעמוד בראש גרם המדרגות, מביטה באחי בפעם האחרונה לפני שהוא פתח את הדלת ונעלם.
מייק כחכח בגרונו, "אני חושב שהיו קוראים לי אדוארד." הוא אמר את זה בפשטות ואז מיהר לצאת מהבית, משאיר אותי עם ברכיים רועדות.

"אני לא מאמינה!" סוואנה צרחה. "אני פשוט לא מאמינה שהוא אמר לך את זה! יואו אנני, הוא כול כך שיחק אותה! אני יודעת שאת חושבת שהוא פסיכופת לגמרי ויש סיכוי שהוא זה שדקר אותך, אבל… יואו! הוא אישר לנו שכול מה שאת חולמת הוא אמיתי!" היא לא הפסיקה לדבר ולהתרגש בזמן שהלכתי לצידה בשקט, מהדקת את ידיי על שמלת הפשתן הלבנה שלבשתי. שיערה של סוואנה התפזר ברוח ונכנס לפיה בזמן שדיברה אך נראה היה שלא אכפת לה, היא כול כך שמחה לשמוע שמייק פלט את השם 'אדוארד'.
ארבע שעות אחרי שמייק עזב גרייס עלתה לחדרי וקראה לי להצטרף לארוחת הבוקר ועל הדרך זרקה הערה על כך שמייק היה צריך לחזור מוקדם יותר לקולג' ושהוא עזב בלילה. היא באמת כול כך נאיבית שחשבה כי לא שמעתי את הריב בניהם? אך לא אמרתי לה כלום, במקום זאת הנהנתי בראשי ושאלתי מתי הוא יבוא לחופשת הסמסטר שלו, כמו אחות טובה.
כול הבוקר הראש שלי קדח ממחשבות. אם מייק הכיר את אדוארד והיה מודע עליו זאת אומרת שיש לנו עוד אח, נכון?
ואם יש לנו עוד אח…אז מה לעזעזל קרה לו? לאן הוא נעלם? המחשבה על כך שהוא נהרג לא יצאה מראשי. אם הוא היה בחיים, איזו סיבה יש להוריי לשמור עליו בסוד ממני?
אולי סוואנה לא חיפשה טוב, אולי בתאונה הזאת לא רק אני נפגעתי…אולי הרגתי במו ידיו את אחי.
אבל משהו כאן לא הסתדר לי. עדין לא הבנתי מי יכל היה לדקור אותי…מייק? הבחור שגילה רק רגישות מאז שהשתחררתי או אדוארד, האח הטוב שמתברר שהיה לי.
ניסיתי להתקשר למייק חמש פעמים אך הוא לא היה זמין, מה שגרם לי להתעצבן עליו. למה הוא לא עונה לי? הייתי בטוחה שהוא מסנן אותי בכוונה כדי לא להתמודד עם השאלות שאני בוודאי אשאל על אדוארד.
אדוארד. הכול מתחיל ונגמר בו…
איך אני יכולה לאתר אותו? או שכבר מאוחר מידי….
"אנני!" סוואנה ניפנפה עם ידה מול פניי, גורמת לי לזוז אחורה ולמעוד.
"מה את עושה?" שאלתי בגיחוך, שמחה שהצלחתי לשמור על שיווי המשקל ולא להתרסק על התחת.
"את מעופפת!" חברתי הכריזה.
"אני חושבת, סוואנה." נאנחתי והמשכתי ללכת בזמן שהיא רצה כדי להדביק את הקצב.
"אנחנו נפתור את זה!" היא שילבה את ידה בזרועי.
"איך?"
היא שתקה כמה דקות, נושכת את שפתיה. "אני לא יודעת איך, עדין לא יודעת איך," היא תיקנה את עצמה. "אבל אני מבטיחה לך שנמצא את האדוארד הזה ונגלה על מה כול הסיפור, אוקיי?" אני רק הנהנתי, לא רוצה להגיד לה עד כמה אבוד זה נראה בעניי.
"בואי פשוט נלך לקסיי ונהנה במשך ערב אחד בלי לחשוב על כול זה," סוואנה שלחה לעברי חיוך ואני ניסיתי להחזיר לה אחד אך הדבר היחיד שיצא לי הוא עיקום פנים מוזר. התסכול שהרגשתי אכל אותי מבפנים. איך אוכל למצוא בחור שנעלם מעל פני האדמה?

הבית של קסיי, חברתה של סוואנה, היה ממקומם במרחק הליכה מחנות המזכרות שבה עבדנו. באותו אחר הצהריים נאלצנו להתחנן בפני ברוק שיעביר את משמרת הערב לבד כי כול החברים מתאספים אצל קסי, ופעם גם אני מוזמנת.
"הם מתים להכיר אותך," סוואנה אמרה לי בדיוק כשפנינו בעיקול שהוביל לשכונה קטנה ומטופחת. הבית של קסי היה בעל קומה אחת עם חצר גדולה וגג רעפים כחול. לקחתי נשימה עמוקה וניסיתי להתרכז בכך שאכיר חברים חדשים עכשיו בזמן שסוואנה נקשה על הדלת.
נערה שחומה עם שיער שחור ומתולתל פתחה לנו את הדלת, "סוואנה!" היא צעקה וקפצה על סוואנה בחיבוק חם.
הרגשתי קצת לא שייכת עד לרגע שבו הן התנתקו והיא פנתה להביט בי "את בטח אנני! נעים להכיר אותך סוף סוך! אני קסנדרה, אבל תקראי לי קסי" ואז היא התנפלה בחיבוק גם עליי, גורמת לי להרגיש עוד יותר לא בנוח.
טוב, מה כבר חשבתי לעצמי… הרי סוואנה מוזרה אז בטח שיהיו לה גם חברים מוזרים!
בסלון ביתה של קסי פגשתי את ניקול, בחורה בלונדינית עם שיער ארוך וגולש שהגיע עד למותנייה, היא נעצה בי את ענייה הכחולות מהרגע שבו נכנסתי והתיישבתי ליד סוואנה.
בנוסף לבלונדינית הכרתי גם את טיילור, בחור איסיאתי וקופצני שהזכיר לי את סוואנה בצורה מטרידה. ואת בן, שנראה טוב מידי עם שיער שחור, עניים אפורות ועור בהיר חיוור.
כולם אכלו פיצות שהיו מפוזרות על השולחן העגול והגדול בסלונה של קסי ואני מהרתי לקחת גם לעצמי משולש כדי להתעסק במשהו אחר חוץ מבדיבור עם אנשים שאני לא מכירה.
"אז מאיפה את, אנני?" בן פנה אליי אחרי שהם בירברו על כך שהוריה של קסי אף פעם לא בבית.
הפיצה כמעט נתקעה בגרון שלי, מה אני צריכה להגיד? מהקצה השני של אטלנטה?
"היא מהצד המזרחי," סוואנה ענתה במקומי ובן הנהנן.
"איפה למדת?" נראה שהוא מתעניין יותר מידי, ופיתאום כולם נעצו בי עניים, מחכים שאזכיר את שמו של הבית ספר שלא זכרתי.
"הא למדה בבית, בן." סוואנה נעצה בו מבט מזהיר.
"היא יכולה לענות לבד, את יודעת…" שמעתי את ניקול ממלמלת בזמן שהיא סובבה את שיערה הארוך על אצבעה. משהו בבחורה הזאת גרם לי לא לחבב אותה מהשניה הראשונה שבה הכרנו.
סוואנה הסתובבה לעברה בחיוך, "בן חטטן מידי." היא השיבה לה בארסיות. יכול להיות שסוואנה לא מסתדרת איתה?
"טוב!" קסי קפצה ממקומה ומחאה כף. "תפסיקו לאכול כבר ובואו נתחיל בחזרה."
"חזרה?" מלמלתי בפה מלא בפיצה.
"סיפרתי לך שאנחנו רוקדים, לא?" סוואנה קרצה לעברי ואז האסימון נפל לי! נכון, הרי סוואנה היא רקדנית!
"מה, את לא רוקדת?" הקול הצפצפני של ניקול נשמע שוב כשהיא קמה ונעמדה לידנו, רק אז הבחנתי עד כמה היא גבוה וארוכת רגליים.
"לא," משכתי בכתפיי וניקול החזירה לי מבט לא מרוצה, כאילו העובדה שאני לא רוקדת כמוהה מורידה אותי ברמה.
הסלון של קסי היה ענקי וקצת אחריי השולחן הייתה רחבה ריקה לגמרי בה נעמדו עכשיו כול החברים וחיכו שהמוזיקה תתחיל.
"אולי תצטרפי, אנני?" טיילור קרא לעברי אך אני הנדתי בראשי לשלילה.
"אולי במהשך." עניתי, נבוכה קצת. זה בדיוק מה שחסר לי! להציג את כישורי הריקוד הגרועים שלי מול ניקול ובן ולשמוע עוד הערות מהם. המוזיקה התחילה להתנגן והם התחילו לזוז בקצב מסחרר, משאירים אותי המומה קצת.
סוואנה רקדה מדהים, כול הגוף שלה זז בקצב ואני לא הצלחתי להוריד את עניי ממנה. ניקול הרבתה לסובב את זנב הפוני הבלונדיני שלה לכול עבר ואני קיוותי שהראש שלה יתלש ממקומו באיזהוא שלב. נזכרתי שגם ברוק מכיר אותם והוא לא מחבב את החברים של סוואנה…עכשיו אני מבינה למה.
השירים התחלפו וראיתי שסוואנה מתחילה להזיע. היא הביטה לעברי פעם בכמה דקות ואני מהרתי להרים את אגודלי בכול פעם, מסמנת לה שהם מעולים.
בשלב מסויים ניקול פלטה אנחה והפסיקה לרקוד, מחזיקה את הצד של ביטנה.
"מה, ניקול?" בן קרא לעברה.
"נ..נתפס הצד.." ניקול התנשפה והתיישבה לידי על הספה, מנגבת את הזיעה ממצחה. החבורה המשיכה לרקוד, כאילו ניקול אף פעם לא הייתה אחת מהם.
אני סירבתי להביט בה והתמקדתי בסוואנה, אפילו כשהרגשתי את מבטה של ניקול סוקר אותי. היה משהו ממש מעצבן בבחורה הזאת, אך לא הצלחתי לומר מה.
"את מזכירה לי מישהי שאני מכירה," הקול הצפצפני שלה תפס את תשומת ליבי ובחוסר חשק מוחלט פניתי להביט בה.
"כן?" שאלתי בחוסר עניין.
ניקול הביטה לתוך עניי, "כאילו…את ממש דומה למישהי, אבל לא יודעת." היא פלטה וחזרה ללפף את שיערה סביב אצבעה.
משכתי בכתפיי וסובבתי את מבטי ממנה, לוקחת עוד משולש פיצה.
"אני מספרת לך את זה בגלל שהבחורה שאני הכרתי גם באה ממזרח אטלנטה…כאילו,בערך. אז חשבתי שאתן אולי אחיות! בת כמה את?" היא סוף סוף הצליחה לתפוס את תשומת ליבי המלאה.
"עשרים ואחת," תליתי בה את מבטי.
"אה," ניקול מצמצה בעניה. "אז לא."
"את מי אני מזכירה לך?" נעצתי בה מבט.
"סתם מישהי שהייתה רוקדת גם. כאילו, משתתפת בתחרויות ריקודים שהיינו נוסעים אליהן…אבל היא הייתה ממש טובה. סתם צירוף מקרים מוזר שיש לכן תווי פנים דומים." הרגשתי שמשהו כאן מוזר מידי, אבל מצד אחד ניקול לא נראתה לי בחורה חדה במיוחד.
התרוממתי כדי להניח את מה שנשאר ממשולש הפיצה שלי על השולחן כשהמוזיקה התחלפה שוב.
"טוב, נראה לי שאת גם נמוכה מידי." ניקול ציפצפה ואני הזעפתי את פניי.
"טוב, אז זאת כנראה לא אני…או אחותי." יריתי לעברה.
ניקול נעמדה ומשכה בכתפייה, "לגמרי. היא גם הייתה בלונדינית ויפה יותר." ואז היא חזרה למרכז החדר, משתלבת בריקוד החדש של הקבוצה.