אלכסנדריה| פרק 13 – זה שהציל אותי.
סוואנה ליוותה אותי עד לכניסה לביתי באותו ערב, ווידאה שאני בסדר ושלא אתעלף עד שאכנס הביתה. הראש שלי לא הפסיק להסתחרר מאז שסוואנה סיפרה לי שלא מצאה שום דבר בקשר לתאונה שלי, כול כך רציתי להגיע הביתה ולקחת את כדורי ההרגעה שהרופא רשם לי כשרק השתחררתי מבית החולים. הלחץ הנפשי שבו הייתי שרויה רק התגבר במהלך השבוע החולף, פחדתי שבכול דקה סוואנה עלולה להתקשר ולהגיד לי שהיא גילתה עליי משהו.
אני חייבת להירגע. להירגע ולהבין שאין לי ברירה אלא לגלות מה לעזעזל קורה לי ולמה המשפחה שלי מסתירה ממני דברים.
או שבסופו של דבר יתברר שאני לא יציבה בנפשי, חשבתי לעצמי.
תפסתי את מייק בסלון, מדפדף בין ערוצי הטלווזיה. הוא בדיוק פיהק בקול כשנכנסתי, פלטתי אנחה, יודעת שאאלץ לדבר איתו ולא אוכל לעלות ישר לחדרי.
"היי מייק," מלמלתי והורדתי את נעלי הספורט מרגלי הכואבות; מתברר שלעמוד עשר שעות ביום זה קשה יותר ממה שחשבתי.
"היי! בדיוק חשבתי מתי תחזרי כבר. איך עברה המשמרת?" מייק פינה לי מקום לידו על הספה, ואני התרסקתי לתוכה.
"בסדר." פלטתי, מנסה לרמוז לו כמה לא מתחשק לי לדבר.
"עבדת עם ברוק?" אוה, הינה הוא מתחיל בחקירות שלו.
"כן," גלגלתי עניים, מנסה להתרכז במה ששידרו על המסך ואז רעיון קפץ לראשי. למה שמייק יחקור אותי ולא אני אותו? הרי מייק יכול לספק לי הרבה יותר מידע ממה שאני חושבת.
"אז…מה הולך איתכם?" מייק פזל לעברי ואני מהרתי להתיישר במקומי, על החיים ועל המוות.
"האמת שכלום," לא שיקרתי הפעם, נראה שברוק שכח לגמרי מה'דייט' שהיה לנו לפני שבוע, עבדנו ודיברנו כרגיל, בלי שום ניסיון מצידו להתקרב אליי. "החלטננו להישאר ידידים."
"באמת?" מייק נראה מופתע ואני חייכתי לעברו.
"כן! החלטתי להקשיב לך. הרי לא תייעץ לי משהו שהוא לא לטובתי, נכון?" נעצבי מבט בעניו השחורות, מנסה לגרום לו להתבלבל אך מייק רק חייך חיוך גדול וחזר להביט במסך, גורם לי להתרגז מעט.
"רציתי לשאול אותך משהו," פתחתי, אם כבר אז כבר.
"כן?"
"זה בקשר לתאונה." הנמכתי את קולי טיפה מחשש שאולי גרייס וריק עדין לא ישנים ויכולים לשמוע אותנו, לא רציתי שידעו על השיחה הזאת.
"איזו תאונה?" מייק הביט בי בבלבול ואני הרמתי לעומתו גבה.
"התאונה שלי…שבגללה איבדתי את הזיכרון…" אמרתי, מנסה להבין אם הוא באמת שכח מהתאונה או שהוא סתם לא מרוכז בדבריי.
"או, כן, כן בטח. מה רצית לדעת?" יכול להיות שהוא קצת נבוך? הצטערתי שהסלון חשוך ואני לא רואה בברור את פניו, שלפי דעתי הסמיקו קצת.
"סתם…פשוט רציתי לדעת מה הסיפור," המשכתי לדבר לאט, בוחנת כול תנועה של מייק.
הוא גירד בראשו, "אבל…סיפרו לך, לא?".
משכתי בכתפיי, "אמרו לי משהו לגבי זה. פשוט רציתי לשמוע את כול הסיפור ובגלל שאני מרגישה הכי קרובה אליך…טוב, חשבתי לשאול אותך."
נראה כאילו מייק שוקל את דבריי, ולבסוף הוא אמר : " הייתה לך תאונה עם האוטובוס של בית הספר. אני לא יודע הרבה, התקשרו אליי אחרי שכבר נכנסת לניתוח, אבל המצב היה ממש רע."
פלטתי צחוק מזוייף "את זה אני יודעת. התכוותי לאיך התאונה קרתה. כאילו, איפה בכלל מצאתי אוטובוס בית ספרי להתנגש בו?".
מייק נשך את שפתיו ונאנח "בשכונה שלנו היה רמזור אחד ממש בעייתי. בעצם, צומת ממש בעייתית. אוטובוס בית ספרי תמיד היה עובר שם בצהריים, אני מניח שנסעת מהר מידי…" הוא נראה מהורהר כמה דקות, כאילו באמת נזכר בצומת שסיפר עליה.
פניתי להביט בטלווזיה, מנסה לחשוב על עוד שאלה מכשילה "אז נהגתי מהר, אה?" מלמלתי לאוויר, משוכנעת שמייק לא הקשיב לי אפילו.
כמה דקות עברו בשתיקה ואני לגמרי התרכזתי בקרב האיגרוף שהתנהל על המסך עד שקולו של מייק נשמע שוב בחשכה "אהבת מאוד מרוצים," תחילה חשבתי שלא שמעתי נכון אך כשהפנתי את מבטי לעברו של אחי הוא חייך חיוך עצוב "אהבת מרוצים ואיגרוף, אני אף פעם לא הבנתי למה."
וברגע שהוא אמר את זה נזכרתי באחד החלומות שלי, החלום בו ראיתי את אדוארד לראשונה. הוא ראה איגוף בסלון ואני עמדתי מאחורי וביקשתי שיעביר את הערוץ… איך יכול להיות שאהבתי איגרוף?
"מרוצים ואיגרוף? זה נשמע כמו משהו שאתה תאהב ולא אני," החזרתי למייק והוא פרץ בצחוק.
"לא יודע אנני, תמיד הייתה לך משיכה לדברים מסוכנים או אסורים."
הלילה היה חנוק. שכבתי במיטה שעות והקשבתי לזמזום הטלווזיה מהקומה התחתונה, יודעת שגם מייק לא ישן.
לא בדיוק הבנתי למה הוא התכוון כשאמר שאהבתי דברים מסוכנים ואסורים אבל אפילו לא ניסיתי לשאול, ידעתי שהוא יתחמק ברגע שאשאל שאלה ישירה על חיי הקודמים.
עצמתי את עניי והתפללתי למשב רוח קל מהחלון, אך זה לא הגיע ובמקום זאת זיעה קרה התחילה להצטבר על מצחי. הרגשתי שאני נופלת לתוך תהום ללא תחתית, ועניי נעשו כבדות…
ישבתי מול מחשב בעל מסך שטוח ואפור, אצבעותיי הקלידו משהו במהירות על גבי המקלדת ועל הצג הופיעו צורות גאומטריות. הסטתי בפיזור נפש תלתל ארוך מאחורי אוזני ומיקדתי את עני על הצג. ידעתי שאני אמורה לחשב את השטח של הקוביה הטיפשית שהופיעה על הצג וניסיתי להיזכר איך עושים את זה.
מכנס הג'ינס שלבשתי לחץ על בטני ואני נאנחתי ופתחתי את הכפתור הראשון שלו. הגוזיה השחורה שלבשתי הציקה לי גם, ולרגע עברה לי המחשבה על להוריד אותה לגמרי, גיחחתי לעצמי בדיוק כשהדלת נפתחה בתנופה.
אפילו לא הפנתי את מבטי לצד, במקום זאת הושטתי יד ולקחתי את המחשבון בידי, מתחילה להקליד.
"אני צריך את העזרה לך," שמעתי קול גברי.
"תעוף לי מהחדר." הקול שלי קר, ואני מתחילה להרגיש את עצביי.
"אני צריך שתעזרי לי." הבחור אומר שוב ואני מקללת וזורקת את המחשבון על השידה.
כשאני מסתובבת הבחור שעומד מולי לובש מכנס טרנינג אפור שכמעט ונופל ממותניו, גופו העליון חשוף וחושף שרירי חזה מרשימים. אני מביטה בעניו הירוקות "מה, אדוארד?".
הוא התקרב בבת אחת ומשך אותי מהכיסא, תופס בזרועי חזק וגורם לי לעוות את פניי בכאב.
"תעזוב אותי! פרא אדם!" אני מנסה להתשחרר מאחיזתו אך נראה שלבחור לא אכפת.
"אני צריך שתסעי עם סקיי לקחת משהו מהשדה." הבל פי חם על פניי ואני נאנחת.
"חשבתי שאתה לא רוצה אותי ליד החברים שלך," אני אומרת ורואה איך פניו מתעוותים בזעם.
הוא עוזב אותי בבת אחת ואני כמעט ומועדת, " סקיי בחיים לא יגע בזונה כמוך, אז זה בסדר." הוא פולט בארסיות ואני מלטפת את ידיי במקום בו אצבעותיו אחזו בי לפני כמה דקות. הלסת שלי מתהדקת, "מה יש בשדה?".
"לא עניינך, פשוט תסעי עם סקיי." הוא כמעט מגיע לדלת ומפנה לי את גבו כשאני מזנקת עליו לפתע. הוא לא מוכן לקראתי וגופו קורס תחת משקלי ונופל על הריצפה, אני יודעת שיכאב לי אחר כך, אך שוב דבר לע עוצר אותי מלחבוט בו בכול מקום שאליו אני מגיעה. כעס משתלט עליי והדבר היחיד שאני רוצה הוא להכאיב לבחור הזה כמה שיותר, אני שורטת אותו ומכה בפניו, מנסה לשמור על היתרון שיש לי. אך לא עוברת דקה אחת והוא כבר מרתק אותי לריצפה, תופס את שתי ידיי ביד גדולה אחת ולא נותן לי לזוז, "תגידי לי את משוגעת לגמרי?!" הוא צורח עלי.
אני מנסה להילחם בו עוד קצת, עד שידיו סוגרות על שלי ומכאיבות לי ואז אני נאלצת להרפות, "אני שונאת אותך אדוארד! אני פשוט שונאת אותך!" הקול שלי נשבר ואני מתחילה ליבב, הדמעות הבוגדניות נופלות על פניי.
"דיי," הקול שלו תקיף והוא מנסה לקום מהריצפה.
אני מתכנסת בתוך עצמי, נותת לגופי להשתחרר ובוכה. אני מרגישה כאב חד קורע לי את הלב, משהו בתוכי שבור. משהו מכאיב לי, המחשבה שאני לא רוצה להמשיך לסבול את הכאב הזה עוברת בראשי. אני בקושי מבינה שאני צורחת, שורטת את עצמי ובוכה כמו מטורפת עד שגופו של אדוארד נשכב מעליי ומצמיד אותי לריצפה, לא מאפשר לי לזוז.
אני מתחילה לשרוט את גבו, מנסה להזיז אותו ממני, להגיד לו שאני מתעבת אותו, אבל הקול שלי נבלע בהתיפחות ההיסטרית שלי והדבר היחיד שאני מצליחה לעשות הוא להרביץ לגבו.
"הכול בסדר," אני שומעת את הקול שלו כגלגל הצלה. "תפסיקי לבכות, אני כאן איתך."
לאט לאט הנשימה שלי מסתדרת, אני מפסיקה לשרוט את גופו החשוף של הבחור וזרם הדמעות שלי נחלש. אני מוצאת את עצמי מתחת לגופו של אדוארד, רועדת.
"אני…א…אני אסע עם סקיי." אני פולטת בין יבבה ליבבה.
"לא צריך," הקול שלו רך עכשיו.
"אני אסע, אדוארד." אני מנסה לקום אך לא מצליחה להזיז אותו ממני ונשכבת בחזרה על הריצפה.
"את בסדר?" הוא מרים אליי את מבטו ואני בולעת את רוקי ומהנהנת.
"אפשר כמו בילדות?" אני לוחשת, מרגישה שעוד פרץ היסטריה עתיד לבוא.
אדוארד לא אומר כלום, רק כורך את זרועותיו סביבי ותופס בידיי, לא נותן לי להתקרב לגוף שלי. וככה אנחנו שוכבים על הריצפה במשך הרבה זמן, וההתקף שהיה בדרך נעלם כלא היה.
"סקיי יסע לבד. תשארי איתי בבית, נעשה משהו ביחד." הקול הרך שלו מפר את הדממה בנינו ואני מחזירה לו בחיבוק.
"הייתי מתה בלעדייך," אני לוחשת ואז העניים שלי נפקחות.
כשאני מתעוררת אני אפילו לא מביטה בשעון, אלא תופסת ישר את הטלפון הנייד שלי ומחייגת למספרה של סוואנה.
היא עונה בניסיון השלישי שלי להשיג אותה, קולה נשמע ישנוני.
"כדי שזה יהיה טוב אנני," היא ממלמלת.
"אני חושבת…" הנשימה שלי עדין מהירה כשאני מנסה להסביר לה בדיוק מה קרה. "אני חושבת שהיו לי….היה לי חלום עכשיו…אני ואדוארד….היה …משהו מוזר." בקושי הצלחתי לחבר שתי מילים ביחד מהלחץ שהייתי שרויה בו.
שמעתי רישרושים מהצד השני של הקו בזמן שמחיתי את הזיעה הקרה שהצטבה על מצחי "שתי דקות אני אצלך." ואז סוואנה פשוט ניתקה.
אחרי חמש דקות בהן הספקתי להסדיר את הנשימה, ללכת לשטוף פנים, ולשתות כוס מים – שמעתי רעשים מוזרים מאדן החלון שלי. בהתחלה נבהלתי, מי יכול לשוטט בחצר שלי בשעות כאלה?
ואז שמעתי את קולה של סוואנה פולט קללה ומהרתי לחלון, פותחת אותו לרווחה. אני לא יודעת מאיפה סוואנה למדה את כול הטריקים ההזויים שלה אבל היא פשוט טפסה על עץ התאנה שנמצא מתחת לחלון שלי ואז משכה את עצמה לתוך החדר שלי.
"מה את עושה?" שאלתי, מנסה לא לפרוץ בצחוק. היא עדין לבשה את שורט הפי'גמה שלה, קפוצ'ון שחור וכובע גרב תואם.
"לעזעזל עם העץ המסריח הזה! שרטתי את הברך," היא מלמלה והעבירה את ידה לאורך פס אדום ובוהק על השוק שלה. "תביאי לי מגבון."
איכשהוא הבחורה הזאת תמיד גרמה לי לשכוח מכול הצרות שלי, התחלתי לצחוק כשהושטתי לה את המגבון והיא הורידה מראשה את כובע הגרב.
"מה?" היא נבחה לעברי, שערה היה קלוע בצמה פרועה וענייה נראו ישנוניות.
"איפה את חושבת שאת נמצאת? בסרט אקשן?" מלמלתי בעודי צוחקת.
סוואנה הזעיפה פנים, "אני לא יודעת למה האח המטורף והחתיך שלך מסוגל בשלוש לפנות בוקר, אז החלטתי לנקות באמצעי זהירות ולא להופיע בדלת הכניסה."
"אז טיפסת על העץ במקום?" סוואנה הרימה גבה לנוכח הגיחוך שלי.
"ברור! עדיף לטפס על עצים מאשר להיתקל במייק עם סכין." היא אמרה בחיוך וקצרה לי.
התיישבנו על המיטה שלי בחבטה, ואני פתחתי את פי: "חלמתי על אדוארד. הוא…כאילו היה ממש מגעיל ואלים אליי וביקש שאסע למקום כלשהוא עם חבר שלו."
"איזה חבר?" נראה שסוואנה ערה לגמרי עכשיו.
"אני לא זוכרת," נאנחתי, שמו של הבחור שאדוארד דיבר עליו ברח מראשי ברגע שהתעוררתי, סוואנה סימנה לי להמשיך.
"ואז פשוט…התנפלתי עליו. הרגשתי כאילו אני במין התקף סוואנה, כול כך כעסתי! רציתי פשוט להרוג אותו," צמרצומת עברה בגפי כשנזכרתי איך הרגשתי בחלום, הייתי אחוזת טירוף – ושום דבר לא עניין אותי חוץ מפגיעה באדוארד.
סוואנה הניחה את שתי ידייה על פיה, המומה "הוא עשה לך משהו?!".
"לא! הוא נתן לי להכאיב לו," לחשתי, מנסה להבין מה בדיוק הוא ניסה לעשות בחלום.
"אני לא מבינה כלום." סוואנה צייצה ואני התמקדתי בנקודה מסויימת בחדר.
"אמרת שהוא היה אלים, נכון?" היא המשיכה ללחוץ ואני רק הנהנתי, נושכת את שפתי התחתונה.
"אני באמת לא יודעת מה כול זה, אני מרגישה כאילו הכול מטורף מידי." נאנחתי, מרגישה אבודה משניה לשניה בכול הסיפור הזה.
"אנני," סוואנה הניחה יד על ברכי. "יכול להיות שאדוארד הוא זה שדקר אותך?".
נעצתי בה מבט, זה בדיוק מה שעבר בראשי ברגע שהתעוררתי. נזכרתי איך הוא תפס בי בכוח בחלום, אין ספק שהוא היה אלים כלפיי ולא פעם אחת.
אבל…
"אני חושבת שהוא זה שהציל אותי, סוואנה."
תגובות (2)
את כותבת מעולה, באמת. יש לך סיפור ממש מעניין. מחכה להמשך
(מצטערת, אני לא במצב רוח לתגובה..)
תודה רבה :)
גם תגובה של סמיילי עושה את העבודה ;)