אלכסנדריה| פרק 12 – התאונה שלא הייתה.

הנרי- 2000

אביב של שנת 00' היה קסום. החורף חלף מהר מידי לטענתה של מרתה, אך הנרי נשאר פעור פה מול הפריחה המוקדמת של פארק אווניו. זאת הייתה השבת החמישית ברצף בה הוא ומרתה יוצאים לטיול בפארק עם ירוק עניים ופיצי. מאז שהם ביקרו לראשונה בביתם לפני ארבעה חודשים – מרתה ביקשה מהם לבוא שוב ושוב. הנרי היה בטוח שהיא נזכרת בהאנה, שנראה כי שכחה מהוריה הקשישים והתמכרה לחיי החברה בקולג'.
"אוי," מרתה קראה והקפיצה אותו ממחשבותיו, "זהירות מותק!" הנרי הביט באישתו כשזו רצה לעברה של פיצי, ששוב התהפכה עם האופניים הורודות שלה ופרצה בצחוק.
הנרי העיף מבט לעברו של ירוק עניים, שבדיוק כמו מרתה מיהר לעבר אחותו.
פיצי שרטה את הברך שלה אך לא הפסיקה לצחוק, נראה כי הנפילה לא מטרידה אותה, "אני בסדר דודה מרתה." היא אמרה בקולה המתוק.
מרתה והנרי פרצו גם הם בצחוק, אף פעם לא נתקלו בילדה שמסוגלת לצחוק גם מהנפילות של עצמה. רק ירוק עניים נראה מודאג, "אמרתי לך לא לרכוב מהר כול כך," הוא רטן.
פיצי העיפה לעברו מבט, היא התרוממה והרימה את האופניים ביחד איתה, מתכוננת לעלות עליהם שוב. הנרי ראה את ירוק עניים תופס בכידון של האופניים, מקנה לאחותו את שיווי המשקל הדרוש עד שתעלה על המושב.
" אדוארד, תפסיק להיות כזה מעצבן." פיצי פולטת לעברו בהתרסה ואז מתחילה לדווש, מתרחקת מהם בזמן שאחיה מתחיל לקטר.
"היא לא מקשיבה לי אך פעם!"
"אד, את חייב לתת לה לעשות את הטעויות האלה לבד, ככה היא תלמד." מרתה מעבירה יד אוהבת בשערו החום והפרוע.
הילד מזעיף פנים ומשלב את ידיו על בית החזה הקטן שלו, "זה הרעיון באחים גדולים, לא? אני אמור ליפול במקומה."
הנרי פורץ בצחוק, "בחור צעיר, אין ספק שאחותך זכתה באח הכי טוב שיש!" והמשפט הזה גורם לירוק עניים לחייך סוף סוף.
פיצי סירבה לעזוב את האופניים שלה בשעתיים הבאות והנרי הרגיש שהוא מתחיל להתעייף מכול ההליכה הזאת. הוא וירוק עניים התרסקו על הספסל הראשון שנתקלו בו, בזמן שמרתה ממשיכה להשגיח על פיצי.
"באמת תודה הנרי," ירוק עניים נעץ בהנרי מבט אחרי כמה דקות בהן ישבו בשתיקה ונהנו מהמשב הרוח האביבי. "אני לא חושב שיש עוד אנשים בעולם שהיו עושים את זה בשבילנו."
הנרי משך בכתפיו, נבוך במקצת, "שטויות ילד, גם אנחנו מאוד בודדים מאז שהאנה עזבה את הבית."
ירוק עניים העביר את עניו על הפארק, והנרי היה בטוח שהוא בודק שאחותו בסדר, לפני שחזר לדבר "אני חושב שההורים שלנו הולכים להיפרד."
הנרי החזיר לו מבט, "אתה בטוח?"
"כן," הילד נאנח. "הם כול היום רבים וצועקים ו…אני לא יודע, אני חושב שאמא תעזוב יום אחד."
"טוב," הנרי כחכח בגרונו, מחפש את המילים הנכונות. " לפעמיים זה קורה אצל אנשים מבוגרים ילד, אבל אל תדאג, אני בטוח שההורים שלך לא יעזבו אותכם. הם יפרדו ואולי יהיו מאושרים יותר בנפרד! אולי ככה יהיה להם יותר זמן להיות איתך ועם אחותך."
ירוק עניים שיחק באצבעותיו ונראה מעורער כמה דקות, "אני חושב שאמא לא אוהבת אותנו," הוא לחש בסופו של דבר, גורם להנרי להרים גבה.
"לא נכון!", הנרי קפץ כמעט מיד "כול אמא חייבת לאהוב-"
"הנרי," הילד קטע אותו, "אחותי אוהבת אותה יותר מהכול, היא ממש מעריצה אותה. ואמא אפילו לא מסתכלת עליה! היא תמיד צועקת על אבא שלי שהיא תעזוב אותנו ותתחיל בחיים שתמיד רצתה! כאילו היא מאשימה אותנו…אני תמיד סותם לאחותי את האוזניים שלא תשמע את מה שאמא חושבת עלינו," הוא נאנח עמוקות, בזמן שהנרי ישב עם פה פעור.
"אני מפחד שאחותי תישבר לגמרי כשאמא תלך. היא כול הזמן אומרת לי שהחלום שלה זה שאמא תבוא איתנו לפארק הזה."
"ילד…" הנרי לא ידע מה להגיד, הוא תמיד אמר למרתה שילדים מרגישים הכול ויודעים דברים שהמבוגרים חושבים שהם לא מבינים.
בדיוק כשעמד להגיד עוד משהו הנרי שמע את פיצי צועקת בבהלה, אחר כך הוא שמע משהו נופל בחבטה על האדמה.
"אדוארד!!!" הקול המתוק של פיצי נשבר כשהיא צעקה, ולפני שהנרי הספיק להבין מה קורה הוא ראה את ירוק עניים קם ומתחיל לרוץ בכול כוחו לעבר אחותו, ששכבה על הקרקע והאופניים מעליה.

אנני- 2011-

הייתי בטוחה שסוואנה תצחק עליי. או לפחות תלווה אותי בשקט מחוץ לביתה, תטרוק לי את הדלת בפרצוף ותסרב לדבר עם משוגעת כמוני. אבל סוואנה ישבה מולי בפנים רציניות, ובמשך ארבעים דקות נתנה לי לשפוך את ליבי בפניה בלי לעצור אותי.
אחרי שסיימתי ליבב כמו ילדה בת ארבע הצלחתי לספר לה את כול הסיפור, מהרגע שבו התעוררתי בבית החולים עד לרגע שבו נקשתי על דלת ביתה ובקשתי שתציל אותי. ידעתי עד כמה הזוי הכול נשמע, אך הדבר היחיד שפניה של סוואנה שידרו היה דאגה אמיתית וכנה.
היא חיבקה אותי חיבוק חם ואוהב אחרי שסיימתי את הסיפור שלי, ובמשך דקות ארוכות רק ישבנו מחובקות על המיטה שלה, שהספקתי להרטיב עם דמעותיי.
"קודם כול, את חייבת להכניס לעצמך לראש שכול בסדר, אוקיי? אני איתך מעכשיו!" סוואנה אמרה והתנתקה ממני, מנגבת לי את הדמעות העיקשות שעוד המשיכו לזלוג.
משכתי בכתפיי, "אני באמת מרגישה שאני מתשגעת, אני פשוט מתחילה להמציא לעצמי חיים שלא באמת-"
"איך את יודעת?" סוואנה קטעה אותי ושילבה את זרועותיה. "איך את יודעת שכול מה שאת חולמת עליו לא אמיתי?".
העניים החומות שלה בלבלו אותי לרגע, איך יכול להיות שמשהו מכול זה כן הגיוני?
"אני…פשוט…זה…סוואנה, זה לא הגיוני אפילו." גמגמתי לבסוף.
סוואנה קפצה מהמיטה שלה והתחילה להתהלך בחדר, כמו שהיא תמיד עושה כשהיא חושבת על משהו חשוב. "ואם כן? למה את לא רוצה לחקור את זה?"
גלגלתי את עניי, "לחקור איך? פשוט ללכת ולשאול את ההורים שלי אם יש לי עוד אח בשם אדוארד? או ללכת ישר למייק ולשאול אם הוא דקר אותי?".
סוואנה נעצרת בדיוק לשניה כדי להביט בי, "אנחנו צריכות כמה שיותר מידע. כול מה שאת חולמת עליו- תרשמי אותו! אנחנו ננסה למצוא את האדוארד הזה."
"איך?" הקול שלי מתחיל להישבר שוב. אין לי כוח להתמודד עם כול זה, ובמיוחד לא להכריח את המוח שלי לחשוב על הבחור-שכנראה-לא-קיים.
סוואנה נשכה את שפתה התחתונה, "אנחנו נחפש בכול מאגר מידע אפשרי על אנשים בשם אדוארד פאלמר. נראה מה נמצא," גלגלתי עניים שוב, היא לא רצינית…נכון?
"את יודעת כמה אדוארד פאלמר בטח יש באטלנטה?!" הקול שלי המשיך לרעוד אך לא היה אכפת לי, הרגשתי שסוואנה מתחילה לחשוב שאני תעלומה שהיא צריכה לפתור, בדרכים לא הגיוניות בכלל.
"נכון!" החיוך הממזרי עלה על שפתיה, "אבל, אין הרבה אדוארד פאלמר שיש להם אחות בשם אנני." היא קרצה לי, ורק לרגע זעיר אחד חשבתי שיכול להיות שהיא באמת צודקת.
סוואנה סיפרה לי שאמא שלה היא פסיכולוגית קלינית והתעקשה שאני אקבע איתה פגישה, "יכול להיות שהיא יודעת בדיוק מה קורה לך! וחוץ מי זה, את יכולה לספר לאמא שלי הכול…היא רק תעזור לך." ואם זה לא הספיק, סוואנה גם התעקשה להתקשר לכול תיכון אפשרי במזרח העיר כדי לחפש מישהו בשם 'אדוארד פאלמר' שלמד שם פעם. אני הייתי בטוחה ששום דבר לא יצא מי זה, בעיקר בגלל שסוואנה הדפיסה לא פחות משישים ותשע שמות אפשריים של בתי ספר רק בחלק המזרחי של העיר, ולהתקשר לכול תיכון ותיכון נראה לי בלתי אפשרי. אך נראה שלחברתי זה לא מפריע בכלל, היא נראתה כול כך ממוקדמת במטרה לחשוף את כול האמת שלי נותר רק לקוות שכשנגלה אותה אני לא אתחרט שהתחלתי בחיפוש הזה.

ביום חמישי של אותו שבוע, בדיוק כשסיימתי משמרת ערב עם ברוק – סוואנה חיכתה לי מחוץ לחנות בטענה שהיא הייתה בסביבה והחליטה לקפוץ לבקר. ברוק הרים לעברה גבה אבל לא אמר כלום, ואני הייתי בטוחה שמשהו קרה כי מצחה של סוואנה היה מקומט והיא זירזה אותי להיפרד מברוק מהר וללכת בעקבותיה.
"מה קרה?" שאלתי מיד אחרי שברוק נעלם מטווח הראיה שלנו.
"אני חושבת שעליתי על משהו!" במשך כול השבוע סוואנה התקשרה אליי ושאלה אותי פרטים מוזרים על כול מיני דברים שאני זוכרת. שלא לדבר על ההודעות שהיא הייתה שולחת לי בכול בוקר :" בוקר. חלמת משהו היום?".
לפני שסיפרתי לסוואנה את כול הסיפור הייתי בטוחה שאני חייבת להתעלם מכול מה שאני חולמת, אבל מאז שהיא נכנסה לתמונה נראה שהיא להוטה להבין את פשר החלומות שלי אפילו יותר ממני. טוב, אולי זה בגלל שאני בעצם מפחדת לגלות מהי האמת.
"מצאת משהו על אדוארד?" נדרכתי. כול השבוע אני וסוואנה ניסינו למצוא מידע באינטרנט על בנים בשם אדוארד פאלמר. אבל מנוע החיפוש של גוגל לא חידש לנו כלום, חוץ מכמה בנים עם אותו שם שלא היו דומים בשום אופן לבחור מהחלומות שלי.
"לא," סוואנה נעצה בי עניים, היא לבשה טרנינג שחור ואני השתעשעתי לרגע במחשבה על כך שסוואנה התלבשה ככה במיוחד, כאילו היא במבצע סודי. "התקשרתי לעשר בתי ספר נוספים. מצאתי רק אדוארד פאלמר אחד, והוא עכשיו בכיתה ז', אז זה לא רלוונטי. אבל אני חושבת שעליתי על משהו." היא נשכה את שפתה התחתונה.
הלב שלי התחיל לפעום מהר, "נו?"
"לגבי התאונה שלך…" היא התחילה, קולה נשמע גבוה כול כך בחושך שעטף אותנו.
היא הצליחה לבלבל אותי, "מה לגבי התאונה שלי?".
"אמרת…טוב בעצם אמרו לך, שהרכב שלך התנגש חזיתית באוטובוס של בית ספר, נכון?" היא שאלה למרות שכבר עברנו על הנושא הזה עשר פעמים לפחות. הנהנתי באיטיות, מנסה להבין לאן היא חותרת.
"אז חיפשתי באינטרנט מידע על התאונה הזאת. כאילו, מה הסיכוי שבחורה תתנגש חזיתית באוטובוס, תיכנס לקומה ולא יעשו על זה לפחות כתבה קטנה?".
לזה לא ציפיתי, הפה שלי נפער לרווחה ועמדתי בהלם במשך כמה דקות. הבחורה הזאת גאונה! איך לא חשבתי על זה לבד? ברור שצריך להיות איזכור קטן לתאונה הזאת!
"נו?" אמרתי, מנסה לזרז אותה.
"אז זהו שלא מצאתי כלום! הגדלתי ראש ואפילו הלכתי לארכיון של חדשות אטלנטה, ששם באמת מסקרים את הכול…אפילו על נדנדות שבורות בפארק סטרוק! ושום דבר אנני, פשוט שום דבר." היא נעצה בי מבט מוזר, כאילו מחכה לראות את התגובה שלי.
הרגשתי שהלב שלי יוצא מהמקום, רעד תקף אותי. מה זה אומר? יכול להיות שסוואנה פספסה כתבה קטנה? יכול להיות שההורים שלי לא הרשו לפרסם כלום? יכול להיות ש…
העניים שלי התרוצצו בחוריהן כשדיברתי לסוואנה שוב, " למה בדקת על התאונה?".
ידעתי מה התשובה שלה תיהיה, וזה גרם לי לעצור ולהישען על העץ הקרוב ביותר שהצלחתי למצוא. סוואנה עקבה אחרי בחושך, נעמדת לידי "לא יודעת, חשבתי שאדוארד אולי נהרג בתאונה ההיא," היא פשוט אמרה את זה, בקול רם. המחשבה הזאת ישבה בתחתית ראשי ולא נתנה לי מנוח כבר כמה ימים…אבל מה הסיכוי? מה הסיכוי שהורי לא יספרו לי על דבר כזה? אלא אם כן…אלא אם כן אני אשמה במותו.
"אנני," סוואנה הניחה יד על כתפי. "זה לא קרה. אם מישהו היה נהרג בתאונה הזאת – הכתבה הייתה מופיעה לפחות בדף השלישי של 'אטנלטה היום'."
ניסיתי לקחת נשימות עמוקות, להכריח את עצמי להאחז בדבריה של סוואנה ולהאמין שהיא צודקת. אבל אם אדוארד לא נהרג באותו יום…ואם הוא באמת אחי, לאן הוא נעלם? ולמה נראה שעיקבותיו פשוט נמחקו מעל פני האדמה?
קולה של סוואנה החזיר אותי לקרקע, רק כדי להנחית לי עוד מכה: " אז כול הסיפור הזה גרם לי לחשוב אנני, מה אם כול התאונה הזאת לא באמת קרתה?".