אלכסנדריה| פרק תשיעי- חלומות של צהריים.

אני מתפרצת לחדרו של מייק וכמעט תולשת את הדלת מצירה. אני כול כך כועסת ומלאה בזעם שאף פעם לא חשבתי שאפשר להרגיש.
ישבתי במכונית שלו במשך הרבה זמן אחרי שהוא הלך. הראש שלי הסתחרר וכאב; לא הבנתי מילה ממה שהוא אמר. אני מאוהבת? במי? כמה זמן? למה מייק היה חייב להזכיר את זה דווקא עכשיו? ולמה, לעזעזל, אם אני כול כך מאוהבת…אני לא מצליחה להיזכר?
"מייק!" אני שואגת כשאני נכנסת לחדר שלו ומוצאת אותו עומד ליד החלון שלו עם ידיו על ראשו.
למזלי גרייס וריק לא בבית, אחרת הם היו עדים לריב המכוער הזה שעומד לבוא. בטח הייתי מספרת להם את כול מה שמייק אמר לי….ועוד איך שהייתי מספרת להם על הבן המטורף שלהם!
"אנני-"
"אתה תסביר לי הכול! ועכשיו," הקול שבוקע מפי הוא היסטרי. "אחרת אני לא יודעת מה אעשה לך!" אני לא בטוחה מאיפה האומץ לדבר ככה למייק, אבל באותם רגעים אני לגמרי שוכחת שהוא כנראה זה שדקר אותי לפני התאונה.
עניו של מייק פקוחות לרווחה והוא מביט בי, המום "אנני-"
"אל תגיד לי אנני!" אני ממשיכה לצרוח ומרגישה את הזעם ממשיך לפעפע בתוך ורידיי, אני רוצה לנפץ את כול החדר של מייק מרוב תסכול. איך הוא לא מבין שהדבר הגרוע ביותר שיכול לקרות לבן אדם זה לאבד את הזיכרון? איך הוא יכול להגיד לי שאני מאוהבת ואז פשוט לקום ולהסתלק בלי לספר לי שום דבר מעבר?
מייק פוסע לעברי במהירות ורק לרגע זהיר אחד הפחד עובר בי, אך הוא נעלם כמעט מיד ומפנה לזעם את מקומו.
הוא תופס בידיי חזק ומושך אותי אליו, מונע ממני לזוז ולהילחם בו.
"תעזוב אותי!" אני ממשיכה לצרוח.
"בבקשה תרגעי אנני," הקול שלו רגוע משום מה והוא תופס את שתי ידי ביד אחת ובשנייה מלטף את גבי, גורם לי לנסות להתשחרר ממנו. "היי,היי אני לא מנסה לפגוע בך! בבקשה תרגעי אני אספר לך הכול!".
אני מנסה לקחת נשימות עמוקות אך מרגישה שאני נחנקת, ראשי כואב כמו שלא כאב מעולם. אני לא מצליחה להשתלט על הגוף שלי, והבלבול שוב מציף אותי.
"אני מבטיח לספר לך הכול," הקול של מייק רך. "תרגעי בבקשה. תנשמי עמוק."
אני לא מבינה עד כמה מתוחה הייתי עד שהגוף שלי מתרפא בין ידיו של מייק, האוויר לאט לאט חוזר לתוך ראותיי ואני משתנקת, מרגישה עייפה.
בכוחות האחרונים שלי אני הודפת קלות את מייק ולמרבה ההפתעה הוא עוזב אותי, "יותר טוב?" הוא שואל.
משהו בקולו גורם לי להירתע, הוא מתנהג כאילו כול זה נורמלי, כאילו כול זה כבר קרה לי בעבר.
"תספר לי." אני דורשת, מסרבת ללכת לאיבוד במחשבות שלי שוב.
מייק מחווה לעבר המיטה שלו ואני מהנהנת ומחליטה לשבת, הרגליים שלי שוב מתחילות לרעוד; כאילו איבדתי את כול כוחי בבת אחת.
"את מי אני אוהבת?" אני שואלת מיד, עדין חושדת שמייק ינסה להתחמק מלתת לי את התשובות.
מייק נאנח בכבדות, "אני רוצה שתביני שאמרתי לך את זה כדי להגן עלייך. ולא בשביל שום דבר אחר….בסדר?".
אני רואה בעניים שלו רק דאגה כנה וחום, כאילו המייק העצבני מקודם נעלם כלא היה. אני רק מושכת בכתפיי ומרגישה את ההכרה והתודעה שחוזרות אליי לאט לאט.
הגזמתי.
"מייק…" אני לוחשת.
"אני מגיע לזה!" הוא אומר במהירות. "יש בחור אחד שהתאהבת בו, ואני מאמין שגם הוא בך. אני חושב שאם יש משהו שאי פעם תזכרי בו זה הבחור הזה…כי לפי מה שאני יודע הוא היה כול החיים שלך," הוא ממלמל, כאילו שוקע בזיכרונות "טוב, כמעט כול החיים שלך."
"איך קוראים לו?" הקול שלי חלש.
מייק מביט בעניי "אני לא יכול להגיד לך. את תלכי לחפש אותו, וזה לא יעשה טוב לאף אחד מכם. את לא זוכרת אותו וזה ישבור אותו," ואז הוא לוחש כמעט לעצמו "זה כבר שובר אותו."
אני כול כך מבולבלת שאני לא יודעת מה לומר, יש לי מליון שאלות למייק אך יותר מהכול אני כועסת על המוח שלי…איך יכול להיות שאני אוהבת מישהו אבל לא מצליחה להיזכר בו?
"כמה… כמה זמן אנחנו…כלומר, כמה זמן יצאנו?" אני מגמגמת.
"אני לא בטוח שיצאתם," אני תולה במייק מבט שואל והוא מחייך חיוך קטן, "אתם קצת מסובכים."
"אבל-"
"אני לא יודע הרבה על הסיפור, אנני. את שומרת את הכול לעצמך רוב הזמן."
אני נועצת במייק מבט זועף "חשבתי שאמרת שאנחנו קרובים."
מייק פולט צחוק מזוייף "אנחנו כן, עד שזה מגיע לאהבה."
אני קמה על רגליי בבת אחת, מחליטה שזה מספיק לי. מייק לא באמת יספק לי תשובות לשאלות שלי, וחוץ מלשגע לי את הראש ולגרום לי להתבלבל עוד יותר- הוא לא עשה שום דבר טוב בכך שסיפר לי.
"לאן את הולכת?" מייק קם אחריי.
"לישון." אני פולטת ומעיפה ממני את היד שלו שמנסה לעצור אותי.
"אנני, חכי," שנייה לפני שאני פותחת את הדלת מייק מניח עליה את ידו ולא נותן לי לצאת. עכשיו, אחרי שכול הזעם התפוגג מגופי הדבר הקטן הזה שהוא עושה מרתיע אותי. למה הוא לא נותן לי ללכת?
"אתה יודע מה מייק?" אני מסתובבת לכיוונו, מוצאת את האומץ בתוכי.
" אני לא מאמינה שיש מישהו שבאמת אוהב אותי שם בחוץ," אני אומרת ופניו של מייק מביעים בלבול. "אם הבחור הזה כול כך אוהב אותי…איפה הוא עכשיו? איפה לעזעזל הוא נמצא עכשיו במקום להיות פה איתי ולנסות לגרום לי להיזכר?!".
מייק נראה המום לכמה רגעים ואני מבחינה שהאחיזה שלו בדלת נחלשת – זה בדיוק מה שמספיק לי כדי לפתוח אותה בתנופה, לברוח לחדר שלי ולנעול אחריי פעמיים, ליתר ביטחון.

" את הדבר הכי חשוב את לא מספרת לי," סוואנה כמעט התחילה לקפוץ על הספה בסלון שלנו. "איך הייתה המשמרת עם ברוק אתמול?!".
אוח, לגמרי שכחתי מהמשמרת עם ברוק! כול הלילה התהפכתי מצד לצד, מנסה להירדם. אך המחשבות שלי לא נתנו לי מנוח. ניסיתי להיזכר בכול פרט קטן שקשור לבחור; שכבתי במיטה עם עניים עצמות וניסיתי לדמיין איך הוא נראה. אך הבחור שראיתי נגד עניי החליף כול הזמן צבע שיער וצבע עניים ולבסוף כשראיתי את ברוק בדמיוני החלטתי שזה מספיק להיום ושכבתי ערה עד הזריחה.
הזעפתי פנים לעברו של מייק כול הבוקר, עדין כועסת שהוא לא מספר לי שוב דבר. אך מייק כנראה קם על הרגל הנכונה כי הוא לא הפסיק לחייך, גורם לי להתרגז אפילו יותר.
סוואנה הגיעה לבקר בסביבות אחד בצהריים וגרייס הכינה לנו פנקייקים והוציאה לימונדה וגלידה מהמקפיא ועכשיו שתינו ישבנו בסלון וזללנו להנאתינו.
משכתי בכתפיי ולגמתי מכוס הלימודנה שלי לפני שעניתי, "האמת שנחמד, ברוק מקסים."
סוואנה תקעה בי מבט "מקסים?!" ענייה התכווצו "זה כול מה שיש לך להגיד?"
"אמ…"
"טוב, אני כבר חשבתי שתיהיה לך רכילות נחמדה לספר לי. מתברר ששניכם ביישנים ומעצבנים." היא אמרה ואני פרצתי בצחוק, הבחורה הזאת לא אמיתית!
"מה?" היא עשתה פרצוף תמים, "לפי דעתי את מצאת חן בעניו. ואני בטוחה שגם הוא בענייך." היא קרצה לי, לוקחת עוד פנקייק.
אני רק המשכתי לצחוק. אולי אם היא הייתה שואלת אותי אתמול הייתי אומרת לה שברוק באמת מצא חן בעניי, הוא נראה טוב והוא גם נורא נחמד. אבל היום כבר לא רציתי כלום הודות למייק; שקלקל לי את כול המצב רוח אתמול.
"אם כבר מדברים על חתיכים וכאלה, איפה אחייך?" סוואנה שירבבה את שפתיה ואני בדיוק רציתי לומר לה שלא אכפת לי כשמייק הופיע בפתח הסלון עם חיוך מרוח על פניו.
"החתיך פה." הוא אמר וסאוונה הסתובבה לעברו, נראה כאילו היא לא מובכת בכלל מהעובדה שהוא שמע אותה הרגע. היא רק נפנפה לו ומהרה להניח את הפנקייק שלה על הצלחת ולזנק מהספה, "היי מייק!" היא אפילו ניגשה אליו והם התחבקו, גורמים לי להרים גבה. זה מה שחסר לי, שסאוונה תתחבר לאח המטורף שלי.
"מה נשמע, בנות?" מייק זרק לאוויר אחרי שהם התנתקנו, ואני ידעתי שהוא מדבר יותר אליי מאשר לסאוונה.
בזמן שהם החליפו בניהם דברים אני התרכזתי באכילת הפנקייק שלי, מסרבת לדבר איתו. אחרי ההפצרות שלי אתמול הייתי בטוחה שהוא קצת יתחשב בי ויספר לי על מה הוא דיבר, אבל לא. הוא החליט להתעלל בי ולתת לי להירקב עם המחשבות שלי לבד.
"אנני?" סוואנה שאלה ואני נערתי את ראשי ושיפשפתי את עניי, מרגישה שאני עומדת להירדם אחרי הלילה חסר השינה שעבר עליי.
"אה?"
"מה את אומרת?" היא שאלה עם חיוך ענק מרוח על פנייה, שיערה החום שהיה אסוף בקוקו גבוה קיפץ לפה לשם כשהיא העבירה מבט ביני לבין מייק.
"בנוגע ל…?" מלמלתי והתחלתי לפהק.
"שאלתי אם בא לכן לצאת לסרט היום." מייק אמר ושילב את ידיו, חיוך מתנוסס על פניו.
"מה?" פלטתי בחיוך ממזרי, "רק שלושתינו?" אם מייק רוצה לשחק איתי את המשחק המטופש שלו אני מוכנה. אם לא יגלה לי כלום, אני פשוט אכחיש את כול מה שהוא אמר.
"כן!" סאוונה קפצה במקומה בהתלהבות, הייתי בטוחה שהיא מאושרת מהעובדה שתוכל לבלות ערב עם מייק.
"אז בואו נקרא גם לברוק, שלא יהיה משעמם." אמרתי בחיוך ונעצתי מבט במייק, שנראה כאילו החטפתי לו סטירה.
"אני לא חושב שז-"
"רעיון מצויין!" הקול של סאוונה גבר על קולו והוא החמיץ פנים, נועץ בי מבט מעוצבן.
"יופי!" אמרתי והתרוממתי מהספה. "אז אני חושבת שאלך לישון צהריים וניפגש כולנו בערב?".
סאוונה הרימה את אגודלה כלפי מעלה, "אני אסמס לברוק!" היא אמרה כשהחיוך לא יורד מפניה, היא לגמרי פספסה את המבטים הקשים שאני ומייק העברנו בנינו.

הנרי- 1999-

זה היה סוף דצמבר של שנת 99' כשחייו של הנרי השתנו שוב.
לפני שלושה חודשיים הבת שלו, האנה, התחילה את לימודיה בקולג' ונראה כי חייו של הנרי קפאו במקומם. הדבר היחיד שאליו הוא השתוקק היו החגים, שגרמו לביתו לחזור הבייתה ולבקר את הוריה הקשישים.
אבל הבוקר האנה התקשרה והודיעה שהיא חוגגת את חג ההודיה אצל חברה מהקולג' ולא תגיע הבייתה לחופשה, מה שגרם להנרי להזעיף פנים יותר מהרגיל. השגרה שחקה אותו והוא ספר ימים עד לפרישה שלו – שאמורה לקרות עוד שנה וחצי בדיוק.
הדבר היחיד שעודד את רוחו כול יום מחדש היו שני הילדים. ירוק עניים ופיצי; אלה הם הכינויים שהוא הדביק להם במהלך ארבע השנים האחרונות שהם נסעו איתו מידי בוקר לבית הספר.
את הבוקר שלפני חג ההודיה הנרי כנראה יזכור לנצח, לא בגלל שהאנה התקשרה להודיע שלא תגיע ולא בגלל מזג האוויר העגום ששר בחוץ- אלא דווקא בגלל שני הילדים האלה, שהשפיעו יותר מידי על חייו.
בשלוש בצהריים הנרי הגביר את החימום באוטובוס כשבחוץ התחיל לרדת שלג מעורב עם גשם, ורוח פרצים נכנסה לאוטובוס בכול פעם שהנרי פתח את הדלת.
האוטובוס היה כמעט ריק באותו יום, רוב האנשים העדיפו להישאר בבתים במזג האוויר הזה ולהתכונן לחג שמתרחש למחורת. המשמרת של הנרי עמדה להסתיים עוד חצי שעה והוא שרק כשהתקרב לתחנה שבה פיצי וירוק עניים עולים, מחכה לראות אותם אחרי יום לימודים ארוך.
פיצי זינקה לאוטובוס ברגע שהנרי נעצר, ההבעה של פניה גרמה לבטנו להתכווץ; היא נראתה מבוהלת.
"היי פיצי, קרה מש-"
הנרי לא הספיק לסיים את המשפט כשירוק עניים עלה לאוטובוס. במקום החיוך היפה שלו הנרי נתקל בפנים נפוחות. שפתו התחתונה ועינו השמאלית היו נפוחות בצורה מטרידה, על לחי שמאל הייתה שריטה עמוקה ודם קרוש היה מרוח על כול פניו.
"שלום, הנרי." הילד מלמל בזמן שהנרי תקע בו מבט מזדעזע.
"מה לעזעזל?! " הנרי צעק, לגמרי שוכח שהוא נמצא באוטובוס. כעס רב מילא אותו, מי עשה את הדבר הנורא הזה לילד המתוק?
הנרי כמעט זינק מהמושב שלו כשירוק עניים הושיט לו כסף ולחש, "בבקשה תיסע מכאן."
ביטנו של הנהג הקשיש התהפכה כשהוא סגר את הדלתות והמשיך בדרכו. הוא ראה את פיצי מזנקת על המושב הראשון באוטובוס, פניה היו עצובות והיא השעינה את ראשה על גופו של אחיה, כהרגלה.
הוא רצה לשאול את הילדים כול כך הרבה שאלות אבל לא ידע איך לפתוח את פיו בלי להוציא צרור של קללות. ההלם לא עבר לו במשך חמש תחנות, ושם עלתה זקנה מעצבנת שרבה עם הנרי על עשרים סנט במשך רבע שעה שלמה.
הנרי בקושי שם לב כשהגיע לתחנה של הילדים, הוא בדיוק סיים להסביר לזקנה הממורמרת שלא מגיע לה נסיעה חינם כשהבין איפה הוא עצר. הוא פתח את הדלת באנחה, מחכה שהילדים ירדו.
כשהדלתות נסגרו שוב הזקנה המעצבנת סוף סוף עזבה אותו ומהרה להתיישב במקומה. ואז, דרך המראה העליונה הנרי הבחין בפיצי ובירוק עניים, עדין במקומם.
"היי!" הוא צעק לעברם "חבר'ה זאת התחנה שלכם."
הילדים החליפו בניהם מבטים וירוק עניים התקדם קדימה אך אחותו תפסה אותו בחולצה. הוא נעצר ולחש לה משהו, היא הנהנה בפנים מפוחדות וירוק עניים התקדם לעברו של הנרי.
"אמ…אנחנו לא יורדים כאן היום הנרי. אני לא יכולה להיכנס ככה הבייתה, ההורים שלי ישתגעו. אנחנו נעשה את הסיבוב איתך, בסדר?" ירוק עניים לחש, נראה כי קשה לו לדבר דרך שפתו הנפוחה.
ליבי של הנרי נשבר והוא בקושי הצליח להנהן לעברו של הילד. הוא תהה בינו לבין עצמו בפעם המאה איזה מין הורים מפגרים יש לילדים האלה אך לא אמר מילה. הוא כול כך רצה לשאול את ירוק עניים מי העז לעשות לו את זה אך לא מצא את ההזמדנות הנכונה באוטובוס מלא אנשים, שמשום מה אפילו לא ירקו לכיוונו של הילד.
"אני מסיים את המשמרת בסוף הסיבוב," הנרי אמר לפתע, בלי לחשוב פעמיים. "אתה ואחותך יכולים לבוא אליי. אישתי, מרתה, היא….היא יכולה לטפל ב…זה." הוא כחכח בגרונו וירוק עניים עצם את עניו, כאילו מסכים.

כשהנרי הביא את הילדים לביתו מרתה כיסתה את פיה, ענייה כמעט יצאו מחוריהן למראהו של ירוק עניים, אך לשמחתו של הנרי היא לא אמרה דבר אלא חייכה חיוך עצוב והכניסה אותם לביתה.
מרתה הכירה את שני הילדים האלה מסיפוריו הרבים של הנרי בהמלך השנים. הוא סיפר לה על הנימוסים של ירוק עניים ועל החיוך המתוק של פיצי, ומרתה למדה לחבב אותם דרך הסיפורים שלו.
היא ניקתה את פניו של ירוק עניים וחיטאה את פצעיו, מורחת לו משחה נגד נפיחות על השפתיים. לאחר מכן היא ארחה את השולחן וארבעתם ישבו לאכול, כשפיצי בולעת את האוכל שלה במהירות ומבקשת תוספת.
הנרי ומרתה החליפו מבטים מודאגים בזמן שהילדים אכלו בשקט, בקושי מדברים. לאחר ארוחת הצהריים מרתה לקחה את פיצי לחצר שלהם, להראות לה את ערוגת הפרחים היפה שלה והנרי נשאר במטבח עם ירוק עניים.
"קדימה בחורצ'יק, תספר לי מה קרה לך." הנרי אמר בקול רך, מפחד שהילד יסרב לדבר.
אך כנראה שחינכו אותו טוב מידי וירוק עניים חייך חיוך מעוות, "הילדים הגדולים בבית הספר." הוא לחש ונע באי נוחות בכיסא שלו.
הנרי דפק על השולחן בכעס, "מה?! ואף אחד לא העניש אותם על זה?".
ירוק עניים משך בכתפיו "הם תפסו אותי אחרי הלימודים, בדרך לתחנה. אם לא אחותי בטח הייתי שוכב שם עד עכשיו…"
"למה הם עשו את זה?!" הנרי שנא בריונים. הוא תמיד פחד שמציקים להאנה בבית הספר.
" אני אשם." קולו של הילד היה חלש כול כך שהנרי מיצמץ בעניו ותהה לעצמו אם שמע נכון. הוא שתק כמה רגעים, מאפשר לילד לספר הכול לבד.
"בהפסקת עשר הם צחקו על אחותי, הם אומרים שהיא שמנה," הילד נשף אוויר בעצבנות והנרי התרכך מידי, טופח לילד על כתפו. "היא בכתה בגללם הנרי! לא יכולתי לעבור על זה בשתיקה."
הנרי רצה להגיד לילדון שעדיף שהיה מדווח למורה ולא מנסה להתמודד מול נערים גדולים ממנו אך במקום זאת הוא חייך, "הכול בשבילך אחותך, אה בחורצי'ק?".
הילד הרים את פניו החבולות לעברו של הנרי ובקול בטוח אמר: "אני אהרוג כול אחד שאי פעם יציק לאחותי. היא כול החיים שלי הנרי, ואני לא אתן לאף אחד לפגוע בה."

אנני- 2011

חשבתי על מה שהולך לקרות היום בערב בסרט. לרגע המחשבה שאני אצא עם מייק וברוק ביחד אחרי אתמול נראתה לי משעשעת במיוחד.
מייק בטח יעשה לי פרצופים כול הסרט! אבל זה מגיע לו על כך שהוא מסתיר ממני דברים ולא מספר לי כלום! איך מין אח זה? ואז אני נזכרת בחלום- זיכרון שהיה לי שבו הוא דוקר אותי. אני נאנחת בקול, הראש שלי שוב כואב ואני חסרת כוחות לגמריי מכדי להתמודד עם כול הדברים האלה. לאט לאט אני מאפשרת לעצמי לשקוע בשינה עמוקה…
אני יושבת כנגד הקיר, רגליו משוכות כלפיי החזה שלי ואני בוכה בטירוף. השיער הארוך שלי פרוע ונופל על פניי, נדבק ללחיים הרטובות שלי.
"תלך מכאן!!! פשוט….פשוט תלך!" אני צועקת, נחנקת מהדמעות של עצמי.
"את רוצה שאני אלך?" קול של מישהו לא מוכר נשמע לידי, אך אני לא מצליחה לראות מי מדבר איתי מבעד לדמעות.
"תעוף מכאן!" הצרחה שלי קורעת לי את הנשמה, כול הגוף שלי כואב.
"כן?" הקול של הבחור מכאיב לכול חלק בגוף שלי. "אז לכי תזדייני! אני בחיים יותר לא אחזור אלייך."
הבכי שלי מתגבר, אני מרימה את ראשי "זה לא…זה לא שציפיתי אחרת! אתה רק ניצלת אותי…את בן זונה! פשוט…" אני נשברת, מתחילה להשתעל. כול כך כואב לי שאני מאחלת לעצמי למות באותם רגעים.
"אני ניצלתי אותך?!" הבחור שואג עכשיו, גורם לי להתכווץ במקומי. "את חתיכת מטורפת!".
אני ממשיכה לבכות, ממלמלת לעצמי דברים. מקווה פשוט להעלם…
"אני אוהב אותך מפגרת!" הבחור צועק אחרי כמה דקות ואני שומעת משהו מתנפץ על הקיר הקרוב, אך לי לא אכפת.
אני מרימה את עניי והבכי שלי הופך לבלתי נשלט, "אתה ל…אתה ….אתה לא."
מישהו מתיישב לידי ותופס בפניי, אני מנסה לרכז את מבטי ולהביט בבחור שמולי, אך הכול נראה מטושטש מבעד לדמעות.
" אני אוהב אותך," אני שומעת אותו לוחש בקול הכי רך ששמעתי בחיי. "אני אוהב אותך יותר מכול דבר אחר בעולם." וזה מה שמעיר אותי.
כשאני מתעוררת אני מכוסה בזיעה קרה, והדמעות זולגות על לחיי בלי הפסקה.