אלכסנדריה | פרק שני – שבריר של זיכרון.

בדיוק סיימתי לקלוע את השיער שלי לצמה עבה וג'נג'ית כשדלת החדר שלי נפתחה בתנופה ודארן שעט קדימה.
עניו נחו עליי ואז חיוך גדול נפרס על פניו, "או יופי! חשבתי שפספסתי אותך." הוא התיישב לידי על קצה המיטה שלי.
משכתי בכתפיי, "אני מנסה למשוך את הזמן כמה שיותר."
דארן הניח יד על ברכי ועל פניו התנוססה הבעה מרחמת, " דיי תפסיקי אנני. את תראי שמעכשיו הכול יתחיל להסתדר."
פלטתי אנחה, "איך בדיוק? אני בקושי מצליחה להחליף איתם מילה…והם ההורים שלי."
דארן שתק כמה דקות ואני ניצלתי את זה כדי לקום ולסרוק את החדר, מדוואת שלא השארתי כלום מאחור.
זה לא שהיה לי מה לקחת, הגתי לבית החולים חסרת כול. אפילו תעודת הזהות שלי אבדה, ואיתה ביחד רישיון הנהיגה שלי.
הדבר היחיד שהיה ברשותי הוא תיק קטן עם שני שורטים וכמה גופיות שאמא שלי הביאה לי לפני כמה ימים.
אמא שלי. הפגישה הראשונה שלי עם ההורים לא הפסיקה להדהד לי בראש. הם בכו ולא הפסיקו לחבק אותי, ואני עמדתי באצמע החדר כמו קרש, ולא הוצאתי מילה מהפה.
בפגישות הבאות הצלחתי למלמל כמה שאלות לעברם ואפילו חייכתי כמה פעמיים, קסנדרה אומרת שזו התקדמות טובה.
לאמא שלי קוראים גרייס, היא אישה נמוכה עם שיער ג'ינגי קצר ועניים כחולות. היא תמיד חיבקה אותי והזילה דמעות בכול פעם שדיברתי איתה, וחזרה שוב ושוב על אותו המשפט: "אלוהים…חשבתי שכבר לעולם לא אזכה לדבר איתך שוב."
גרייס הייתה מנהלת חשבונות, ותמיד הייתה מביאה לי כמה בורקסים עם פטריות בכול פעם שהיינו נפגשות בטענה שזה הדבר שהכי אהבתי פעם.
אבא שלי – ריק, היה רוקח עם חזות קשוחה, גוף גדול ושיער שחור כפחם עם עניים בהירות. בדיוק ההפך ממני.
ריק בקושי דיבר ונתן לגרייס לעשות את רוב העבודה. אך בכול פעם שניפרדנו לשלום עד לפעם הבאה הוא היה מחבק אותי חזק והייתי מרגישה את גופו רועד.
גרייס וריק היו נחמדים, אני מתכוונת, ההורים שלי היו נחמדים. אבל לא ידעתי איך להתנהג מול זוג זרים שפגשתי רק לפני כמה ימים.
"זהו זה. אני חושבת שאני מוכנה, דארן." עשיתי סיבוב נוסף בחדר ואני התיישבתי בחזרה על המיטה.
דארן נאנח, "אני אתגעגע ג'ינג'י."
משכתי בכתפיי, "אני מניחה שגם אני אתגעגע לבן אדם הראשון שהכרתי בחיי."

אחרי שנפרדתי מדארן לשלום לקחתי את התיק הקטן שלי ומהרתי לעבר משדרה של קסנדרה, שם הייתי צריכה לפגוש את גרייס ודן ולנסוע איתם הבייתה.
איפה הבית שלי? היה לי בית בכלל? כי אני לא זוכרת שום דבר אחר מלבד החדר הלבן שיש לי כאן בבית החולים.
גרייס התנפלה עלי ברגע שפתחתי את דלת המשרד, "ילדה שלי! את מוכנה?".
בשנייה הראשונה רציתי להזיז אותה ממני ולהגיד לה שאני לא הילדה שלה. אך עצרתי את עצמי, קול קטן בראשי צרח שלגרייס כנראה קשה יותר. הילדה שלה, זאת שהיא סחבה תשעה חודשיים בבטן וגידלה במשך עשרים ואחת שנה – לא זוכרת אותה. מה יכול להיות גרוע יותר בשביל אמא?
"אה…היי." פלטתי בסופו של דבר והוספתי חיוך קטן.
קסנדרה שלחה לי חיוך מעודד מקצה החדר ואז התקדמה לעברנו והניחה יד מנחמת על גרייס.
"הכול יהיה בסדר,אנני. אני מבטיחה", גרייס אמרה וניגבה דמעה קטנה שירדה במורד לחייה.
ריק כחכח בגרונו ואז מיהר לקום מהכיסא שעליו ישב ולבוא לחבק אותי.
"מוכנה לבוא הביתה?", הוא חיוך, ואני הנהנתי. מנסה להרגיע את הלב שלי שהתחיל לפעום בקצב לא סדיר מרוב התרגשות. אני באמת עוזבת את בית החולים…וחוזרת…הביתה?
"היה נעים להכיר אותך אנני." קסנדרה הושיטה לי יד ללחיצה וזכתה להוציא ממני חיוך אמיתי, חיבבתי את הבחורה החרוצה הזאת.
"תודה על הכול." אמרתי לה והיא הנידה בראשה.
"אנחנו נתראה לבדיקות מעקב!", היא אמרה ואז בקשה מגרייס שתתלווה אליה לפני שניסע.
אני וריק פנינו ויצאנו מהחדר, משאירות את קסנדרה וגרייס לבד. הלכתי לצד אבא שלי בשקט מוחלט, נותנת לו להוביל אותי מחוץ לבית החולים – לעבר החנייה הגדולה.
"מתרגשת?", ריק חייך אליי. ראיתי שהוא מאוד מתאמץ להישאר מרוכז והבנתי כמה הסיטואציה בטח מוזרה לו, הינה הבת שלו עומדת מולו, היא הייתה בתרדמת חמישה חודשיים שלמים ועכשיו היא לא זוכרת אותו. הרגשתי מטומטמת וחסרת אונים.
"קצת", מלמלתי בחיוך. לא ידעתי איפה לקבור את עצמי מרוב בושה, לא ידעתי מה להגיד לאבא שלי. כמה דפוק זה נשמע?
אור השמש סינוור אותי וחימם את ראשי כשחצינו את החניה. ריק נעצר אחרי זמן קצר ואמר לכיווני: "אז..הינה המכונית שלנו." החיוך שלו היה מבוייש ואני העברתי את מבטי ממנו לעבר המכונית האפורה והפשוטה שעמדה מולי.
"סובארו." אמרתי מיד והפעתי אפילו את עצמי. ריק הסתובב במהירות ותלה בי מבט שואל.
" מה אמ…מה אמרת?"
"אמרתי, סובארו." חזרתי על עצמי והרגשתי שמתחיל להיות לי חם, ולא מהשמש.
החיוך שהופיע על פניו של ריק היה מדבק. "זאת אומרת שאת זוכרת…? את זוכרת את המכונית הזאת?!".
"אה…", לזה לא ציפיתי. "האמת שלא, לא ממש. אני מניחה שאני פשוט זוכרת דגמים של מכוני-"
"היי מה נתקעתם?!", קולה של גרייס קטע את המשפט שלי ואני מהרתי להסתובב לכיוונה, שמחה על הסחת הדעת מהמכונית.
"הבאתי לך בורקס פטריות- בדיוק כמו שאת אוהבת!", היא אמרה בחיוך גדול ודחפה לי שקית לידיים.
ריח הפטריות עלה באפי, באמת אהבתי את זה פעם?
"נו… למה אנחנו עדין עומדים? בואו ניסע הביתה!" גרייס צהלה ומהרה לזרז אותנו.

במשך כול הנסיעה גרייס לא הפסיקה לדבר. היא הבייתה לידי במושב האחורי וניסתה לדלות ממני כמה שיותר מידע על מה נראה מוכר ומה פחות.
האמת היא שלא זיהיתי שום דבר. בפגישה השנייה שלנו גרייס סיפרה לי שאנחנו גרים באטלנטה. אבל אחרי התאונה שהייתה לי והעובדה שאישפזו אותי בצד השני של העיר – ההורים שלי מכרו את הבית הישן שלנו וקנו אחד חדש, שיהיה בקרבת בית החולים.
"קסנדרה אמרה שככה טוב יותר. הרופאים לא ממליצים לחשוף אותך לעבר ולחיים הקודים עכשיו, הם אמרו שעדיף לחכות ולתת לך להיזכר בהכול לבד." גרייס דיברה מהר, גורמת לי לעוות את פניי.
רק רציתי להגיע הביתה, להסתגר בחדר החדש שלי וללכת לישון. הייתי אבודה במוכנית ההיא, עם זוג זרים שניסו להלהיב אותי לגבי המשך החיים שלי.
"מה…מה עם החברות שלי?", ניסיתי. המחשבה על האם היו לי חברות ועל איפה הן לעזעזל לא עזבה את ראשי במשך ימים שלמים.
ריק וגרייס החליפו מבטים מהירים ולבסוף גרייס פתחה את פיה: " אנחנו….כרגע עדיף להשאיר אותן מחוץ לתמונה. אבל ד"ר רוסו אופטימי ובטוח שהזיכרון שלך ישוב במהרה."
"היו לי חברות בכלל?", לחשתי, יותר לעצמי מאשר להם.
גרייס שתקה כמה דקות, "מותק…האמת שאת הייתה פחות פעילה חברתית."
אה, יופי. אז הייתי מהילדות האלה שמסתובבות לבד ברחבי בית הספר. מה לא היה טוב בי? למה לא היו לי חברות? או חברים? או…כול דבר.
אלפי שאלות הסתובבו בראשי במשך כול הנסיעה. רציתי לחקור את גרייס וריק על עצמי. מה אני אוהבת לעשות? במה הייתי טובה? אהבתי ללמוד? אהבתי לבלות? אני מעשנת? מה אני עושה בסופי שבוע? ומי אני בכלל למען השם?!
הראש שלי התחיל לכאוב בדיוק כשדן פנה במורד רחוב צדדי ועצר אחרי כמה בתי קרקע.
"טה -דאם!", גרייס קראה וזינקה מהמכונית החוצה במהירות, פותחת לי את הדלת
"ברוכה הבאה לבית החדש שלנו!", ריק גם הוא נשמע מתלהב.
יצאתי לאט לאט, מתבוננת סביבי. שכונה גדולה יחסית, בתי קרקע בצבע אפרסק משני צידי הכביש וחלקת דשא לכול בית.
"נו? מה את אומרת?", גרייס שאלה וכרכה את זרועה סביבי.
"נחמד", פלטתי. השכונה באמת נראה לא רע, וחשבתי שזה ממש נחמד מצידם לעבור לבית חדש רק כדי להיות קרובים לבית החולים.
"ניכנס?", גרייס שאלה ואני הלכתי בעקבותיה לכיוון הכניסה.
לקחתי נשימה עמוקה בכניסה, הינה אני. מתחילה את חיי החדשים בגיל עשרים ואחת.
על החיים ועל המוות.

הבית החדש שלי לא היה גדול במיוחד. אומנם היו לו שתי קומות אך החדרים היו צרים וקטנים והסלון היה צמוד מידי למטבח לטעמי. בכל זאת אהבתי את העיצוב הפנימי, הייתה תחושבת ביטחון במקום.
מאחורי הבית הייתה חצר קטנה עם דשא,כמה ערוגות פרחים וערסל שניתלה בין הקיר לגדר. חייכתי למראהו.
גרייס וריק עשו לי סיור מהיר בבית, מספרים על התחביבים שלהם ועל העבודה, הרגשתי כאילו הם השותפים החדשים שלי, שאני צריכה להכיר לפני שאתחיל לחיות איתם.
לאחר סיור קטן בבית וכמה שיחות חולין פנינו לארוחת ערב שכללה פיצה, קולה וסרט קומדיה.
אחרי שהבטן שלי התמלאה, ואחרי כמעט שלוש שעות בחברת ההורים שלי הרגשתי הרבה יותר טוב. אולי זה לא גרוע כול כך, ואולי באמת אוכל להסתדר שוב. לקראת עשר וחצי גרייס הציעה שהעלה למעלה לחדר שהיה אמור להיות שלי, "אני חושבת שאת צריכה קצת זמן לבד אחרי היום העמוס." היא חייכה ונשקה לראשי. שמחתי שהיא הבינה, או לפחות ניסתה להבין את מצבי וקפצתי על ההזדמנות להתרחק.
החדר שלי היה ממוקם בקומה השניה. קירות בצבע ורוד עדין, ארון בינוני בצבע חום כהה ומיטה בצבע זהה.
שולחן גדול עם מחשב נייד עליו וכמה מדפים.
אפילו לא עצרתי לראות מה יש על המדפים, אולי משהו שיעזור לי להיזכר, ישר הלכתי לעבר המיטה ונפלתי עליה.
הרגשתי כאילו ראשי מיתפוצץ, לחץ חזק וכאב המום שהתגבר בכל רגע. יום שלם ביליתי עם הוריי, יום שלם ושום שבריר של זיכרון לא עלה בראשי.
הרגשתי שרק עכשיו נולדתי ועוד לא הספקתי לצבור זיכרונות. מוחי היה ריק, כאילו חור שחור בלע את כול הזיכרונות שלי,תכונות האופי,המחשבות,השאיפות והחלומות שבטח היו לי.
עצמתי את עניי וניסיתי לאמץ את ראשי ולנסות להיזכר במשהו, פרח,רחוב,מכונית,שם,תווי פנים של מישהו.
כלום. כאב הראש רק התגבר.
שמעתי נקישה חלשה על הדלת, "היי מותק." ריק ניכנס בחיוך מבוייש, "שכחת לשתות את הכדור שהרופא רשם לך." הוא הושיט לי כוס מים וכדור קטן וכחול.
"תודה ריק", חייכתי ובעלתי את הכדור במהירות.
"אז..אם את צריכה משהו אנחנו בחדר ליד! לילה טוב אנני", הוא חייך ויצא מהחדר.
התרוממתי מהמיטה וניגשתי לשולחן,מנסה להשתלט על כאב הראש.
פתחתי מגירה אחת ומצאתי שם מחברות ישנות. פתחתי מחברת את, השער היה מקושט והמילה 'ביולוגיה' הייתה כתובה בכתב יפה. דיפדפתי בין העמודים, היה לי כתב מאוד יפה. הנחתי את המחברת בצד ופתחתי עוד מגירה,מוציאה דף ועיפרון, כתבתי את שמי ומיד ראיתי שהכתב שלי השתנה. הוא יותר גדול עכשיו ולא מסודר. נאנחתי, טוב,לא נורא. זה רק כתב יד.
המשכתי לעבור על המגירות האחרות אך חוץ מכמה מחברות ישנות וסיפרי לימוד לא מצאתי שום דבר מעניין.
אחר כך עברתי לבחון את מדף הספרים ומבטי נתקל מיד בתמונה בצבע שחור-לבן בתוך מסגרת עץ. איך לא הבחנתי בה קודם?
ראיתי את עצמי, השיער שלי היה נפוח ופזור והייתי מאופרת. בתמונה הופיעו רק הפנים אך עדין יכולתי להבחין בהתחלה של שמלה חשופת כתפים. חיבקתי נער עם שיער קצר ושנינו חייכנו חיוך ענק. הבטתי כמה דקות על הנער, שום דבר, לא ידעתי מי הוא.
אחרי כמה דקות התחלתי להבחין בדמיון מסויים בין שנינו. החלטתי לברר מיד מי הוא ומהרתי לצאת למסדרון ומשם לקומה למטה. גרייס וריק ישבו וראו טלווזיה, גרייס קפצה כשראתה אותי.
"אנני! חמודה שלי….מה קרה?", ואז מבטה נפל על התמונה שהחזקתי בידי, "אוי מתוקה!", היא קמה ממקומה ובאה לחבק אותי. ראיתי את ריק קופא במקומו.
"נכון שאמרתי לך שאחביא את כול התמונות עד שהזיכרון לא יחזור אלייך אבל…את התמונה הזאת לא יכולתי."
"גרייס…", הקול של ריק היה שקט וגרם לי להביט בו. הנער שבתמונה היה דומה לו כשתי טיפות מים.
"יש לי אח?", שאלתי בלחש, מופתעת ונרגשת בו זמנית מהגילוי החדש.
"כן", ראיתי דמעות בענייה של גרייס, "מייק. הוא גדול ממך בשנתים, בן עשרים ושלוש. הוא לומד בקולג ומאוד מאוד דואג לך! ו….אוי אנני,הייתם כ"כ קרובים!", היא חיבקה אותי אך מייד התאפסה על עצמה.
"זאת אומרת…אתם עדין קרובים. הוא יבוא בסוף שבוע הקרוב ו…את תפגשי אותו. הוא מאוד מתגעגע אלייך."
גרייס המשיכה לדבר אך אני הספקתי להקשיב, הסתכלתי על התמונה שעדין החזקתי בידי, אני לא זוכרת אותו, את מייק.
אבל משום מה הרגשתי חמימות מתפשטת בגופי, יש לי אח גדול! אני לא לבד כאן, יש לי אח…

אני עומדת באמצע חדר אפלולי. הוא עגול בקצהו האחד ומרווח. מימיני יש מיטה גדולה, מולי ארון גדול. אני מצליחה להבחין בטשטוש בשולחן כתיבה בקצה הרחוק, ובחלון גדול מאחורי. משום מה מאוד חשוך, הרהיטים נראים מטושטשים, אני לא מצליחה להבין באיזה צבע החדר או החפצים בו.
אני מסתכלת על עצמי, אני חושבת שאני ניראת רזה יותר. העצמות בידים שלי מאוד בולטות, הרגליים שלי נראות לי דקות מידי.
אני לובשת שורט קצר וגופייה שאת ציבעם אני גם לא מצליחה לזהות. יש לי משהו ביד, חפץ ארוך,קר ומתכתי…אני מסתכלת עליו אך לא מצליחה להבין מה זה. אין לי מושג איפה אני נמצאת, מה זה החדר הזה ולמה אני עומדת בחושך. ואז אני שומעת קולות. בהתחלה אני לא מבינה כלום ואז הקול מתחיל להתבהר מעט, אלה צעקות של בחור. קללות וצעקות קובעות מפיו של הבחור ואני צריכה להתאמץ כדי להבין מה הוא אומר.
מישהו בועט במשהו ורק אז אני שמה לב לדלת בפינת החדר, מתחת לדלת אני רואה אור צהבהב שחודר דרכה. בעיטה חזקה נשמעת שוב ואני מבינה שמישהו בועט בדלת עצמה, מבחוץ.
"אמרתי לך תצאי! תצאי כבר!", הבחור מעבר לדלת צועק בכל גרונו. משום מה אני צוחקת והבעיטות מתחזקות, "תצאי משוגעת! אני נשבע לך שאשבור את הדלת!!!". אני מאמינה לו, הדלת נראת כאילו היא עומדת ליפול מצירה.
אני מתחילה ללכת לעברה, מניחה עליה יד ומרגישה את הבעיטות העוצמתיות שהבחור מהצד השני מטיח בה. "אני אהרוג אותך!!! אני נשבע לך שאהרוג אותך!!!", הוא ממשיך לצרוח.
אני מניחה יד על הידית, "אוקיי." אני לוחשת, הקול שלי נשמע נוקשה וחסר כל חיים, "אבל שתדע שיש לי סכין."

התעוררתי בבהלה. החדר שלי היה חשוך וזיעה קרה כיסתה את פניי. מה לעזעזל זה היה?! מה זה החלום המוזר הזה? צמרמורת אחזה בי ונאלצתי להתרומם ולפתוח חלון, נותת לרוח הקרה של אמצע הקיץ לצנן אותי.
מה זה היה?
לקחתי נשימה עמוקה. זה רק חלום, רק חלום טיפשי.
אך משהו בתוכי סער, רגליי רעדו, משום מה הררגשתי שזה לא עוד סתם חלום. זה היה מוחשי מידי.
כמו שבריר של זיכרון שחדר למוחי והשאיר אותי מבוהלת עד מוות.