אלכסנדריה| פרק שמיני – אהבת חייך.

השעות בחברתו של ברוק טסו. עד שסיימנו לנקות את הקיר האחורי של החנות ולהחזיר את כול הפסלונים למקומם הבחנתי שכבר חשוך בחוץ. אני חושבת שהפסקתי להסמיק כשעתיים אחרי שהתחלנו לעבוד, ברוק דיבר הרבה ושאל המון שאלות עליי. ניסיתי לענות לו על מה שיכולתי, קצת מגמגמת כששאל למה המשפחה שלי עברה לצד השני של אטלנטה או כששאל לאן נהגתי לצאת לבלות פעם.
ברוק, כך גיליתי במשך היום, היה בן עשרים ושתיים שנשר מהקולג' לפני שעה וחצי. הוא למד משפטים ואחרי השנה הראשונה החליט שזה לא מה שהוא רוצה לעסוק בו בחיו.
"זה לא מפחיד? אני מתכוונת…פשוט לעזוב את הלימודים?" שאלתי בזמן שאני מעבירה מטלית לחה על אחד הפיסלונים.
ברוק משך בכתפיו "אני חושב שיותר מפחיד לסיים תואר ואז להבין שעשית אותו בחינם." הנהנתי, כאילו שאני מבינה בזה משהו. אני אפילו לא זוכרת מה באמת רציתי לעשות בחיי לפני התאונה.
אחרי שסיימנו לנקות את הקיר כמה לקוחות נכנסו לחנות, ברוק מיהר לקבל את פניהם בזמן שאני סחבתי את הדלי עם המים המלוכלכים והמטליות בחזרה למחסן, מציצה בגבו של ברוק שהתעסק בלקוחות.
באותו רגע הבנתי שלגמרי שכחתי ממייק ומהספק זיכרונות -ספק חלומות שלי, השעות שביליתי עם ברוק גרמו לי לשכוח הכול ולהתרכז בו. היה בבחור הזה משהו מושך ועם זאת נורא מרגיע, הרגשתי כאילו אני יכולה לשבת ולדבר איתו שעות.
נשענתי על הדלפק, לא מזיזה את עניי מברוק שעכשיו הראה לזוג קשישים משהו על אחד הקירות. היה לו ביטחון עצמי גבוה וכשהוא דיבר החיוך עדין היה מרוח על פניו, מי לא ירצה לקנות מבחור כמוהו?
נזכרתי שסאוונה סיפרה לי שחנות המזכרות הקטנה הזאת שיכת להוריו של ברוק, האם גם הם עובדים כאן לפעמים? או שברוק הוא היחיד שמתעסק בעסק המשפחתי?
ראיתי את זוג הקשישים ואת ברוק מתקרבים לקופה, עשיתי צעד אחורה כדי לפנות לברוק את הדרך והתנגשתי בדלי שעמד בדיוק מאחורי, איבדתי שיווי משקל בבת אחת ושנייה לפני שהטוסיק שלי פגש בריצפה ידו השרירית של ברוק תפסה בי. הוא הרים אותי על רגליי כאילו הייתי נוצה, ואז כאילו לא השפלתי את עצמי הרגע מול הלקוחות – הוא המשיך בעיסוקיו בקופה, משאיר אותי אדומה מתמיד.
"בואי תראי איך אני עושה חשבון, אנני." קולו של ברוק שפנה אליי הקפיץ אותי ממקומי, הפנתי אליו מבט עם עניים פעורות לרווחה. אני? אני צריכה לבוא וללמוד איך עושים חשבון בקופה? למה?!
אך לא אמרתי כלום ובמקום זאת התקרבתי לברוק והצצתי מעל כתפו בזמן שהוא החזיר עודף לזוג הקשישים שלא הפסיקו להודות לו כול הדרך החוצה.
"ראית?" הוא פנה אליי, עניו הכחולות נועצות מבט ישר בעניי.
"אמ…כן, כן ראיתי." הזזתי את מבטי ממנו, מנסה להתעשט. למה בכול פעם שהוא הביט בי הרגשתי כאילו אני טובעת בצבע הכחול של עניו?
"למה אתה מלמד אותי קופה?" שאלתי אחרי כמה שניות, מתרכזת בקיר שניקינו מוקדם יותר.
"סאוונה עוד לא אמרה לך?" הוא שאל וגרם לי להסתובב בחזרה אליו. "אלה רק אני וסאוונה פה, אז תהיתי לעצמי אם תרצי להושיט יד ולהתחיל לעבוד כאן? כאילו…רק אם את באמת רוצה."
הוא באמת מציע לי לעבוד כאן? איתו?
ניסיתי להראות אדישה ומשכתי בכתפיי "זה לא שיש לי משהו טוב יותר לעשות."
ברוק צחק "אם ככה אז ברוכה הבאה לצוות," הוא טפח על כתפי ועקף אותי בזמן שפילס את דרכו מחוץ לדלפק," אני מניח שתתחילי לעבוד כאן בשבוע הבא. מה את אומרת?".
חיוך קטן ונבוך הופיע על פניי בבת אחת "אני אשמח."

בחמישה לשמונה ברוק כיבה את כול האורות בזמן שאני סגרתי את שני החלונות הגדולים באחורי החנות. הוא פתח את דלת הכניסה לרווחה, מחכה שאצא מהחנות כדי שיוכל לנעול.
בחוץ החושך היה כבד. סקרתי את השמיים ולהפתעתי הרבה גיליתי שהירח לא מופיע בשמיים השחורים הלילה. רוח קרירה נשבה, גורמת לי לשלב את ידיי ולרעוד מעט. ברוק נלחם עם המנעול הכבד במשך כמהה דקות ואז התרומם על רגליו.
"זהו זה." הוא אמר בחיוך והעביר מבט על גופי, "קר לך?".
"קצת." מלמלתי, מסיטה את מבטי ממנו בגלל שלחיי שוב התחילו להסמיק.
"בואי, אני אקח אותך הביתה." היד של ברוק נגעה בגבי ברכות, גורמת לצמרמורת קלה לחלוף בעמוד השדרה שלי.
הלכתי בעיקבותיי בשקט כשידו עדין נחה על גבי התחתון. חשבתי על מה שקורה לי עם הבחור הזה ולמה אני כול כך רגישה לכול דבר שהוא עושה או אומר. יכול להיות שאני מתחילה לחבב אותו? לא…זאת שטות גמורה! אני בקושי מכירה אותו.
"אנני!" הצעקה הקפיצה אותי במקומי, הסתובבתי בבת אחת כדי להביט בבן אדם שהכי פחות רציתי לראות באותן דקות.
לגמרי שכחתי שסוואנה סיפרה למייק איפה נמצאת החנות ושהוא הבטיח לקחת אותי הביתה. הייתי בטוחה שמצפה לי נסיעה רגועה ושקטה הביתה עם ברוק, ובמקום זאת אני מקבלת אח מטורף?
החמצתי את פניי ברגע שמייק התקרב אלינו, "היי, שחכת שאני בא לקחת אותך?".
ראיתי שמבטו של מייק ננעץ בידו של ברוק, שעדין החזירה בגבי.
" נעים להכיר, אני מייק," מייק הושיט את ידו ללחיצה וכשברוק כיווץ את גבותייו בשאלה הוא הוסיף : "אני אח של אנני."
"או," נראה שהוקל לברוק והוא מיד חייך ולחץ את ידו של אחי, מוריד את ידו מגבי. " אני ברוק."
"לגמרי שחכתי מייק." מלמלתי בתבוסה, יודעת שאין לי ברירה אלא לחזור עם אחי הביתה.
מייק משך בכתפיו "שטויות. אני מניח שגם ככה ברוק היה לוקח אותך הביתה."
ברוק הנהן מיד "כמובן. לא הייתי נותן לך ללכת לבד."
העברתי את מבטי בין אחי לבין ברוק, מקווה שמייק יבין את הרמז ויסתלק, אך נראה שזה לא היה חלק מהתוכניות שלו.
"נזוז הביתה?" היד של מייק תפסה בזרועי והוא משך אותי לכיוונו בעדינות.
תליתי בברוק מבט אחרון, מנסה לשמור את המראה שלו בזיכרוני.
"היה נחמד להכיר אחי," ברוק אמר לעברו של מייק, מחייך את חיוכו המושלם. "נתראה שבוע הבא אנני." כשהוא אמר את שמי הרגשתי את הבטן שלי גועשת.
נפנפתי לו ומהרתי ללכת בעקבותיו של מייק לעבר המכונית שלנו. מייק לא הוציא מילה כשהתיישבנו ברכב והוא התניע, מבצע סיבוב פרסה ומשתלב בכביש הראשי.
הפנתי אליו את מבטי, קצת חוששת ממה שהוא עלול לעשות לי. אך נראה כי מייק בכלל לא איתי, שפתיו היו מכווצות בכעס ועניו השחורות התמקדו על הכביש. לרגע חשבתי לשאול מה קרה אך העדפתי לשתוק, לא רוצה לפלוט משהו לא במקום כשאני איתו לבד.
הנסיעה הביתה ארכה קצת פחות מעשר דקות בהם מייק לא הוציא הגה מפיו ואני נתתי לעצמי להיסחף במחשבותיי על ברוק, בודקת מידי פעם שמייק לא עושה תנועות חדות לעברי.
אחי הגדול החנה את הרכב בחניה הגדולה שלנו בפיזור נפש, מכבה את המנוע. בדיוק עמדתי לפתוח את דלת הרכב ולצאת החוצה כששמעתי את קולו : "מה זה היה?".
התיישרתי בחזרה במושב שלי, ממצמצת לעברו, הייתי בטוחה שלא שמעתי נכון.
"מה?" פלטתי לאחר כמה שניות.
מייק הסתובב אליי "שאלתי מה זה היה?" הקול שלו היה שונה, לרגע חשבתי שהוא כועס עליי אבל –
"עם ברוק, אני מתכוון." הקול שלו נשמע מאוכזב, כמעט שבור.
"מה היה עם ברוק?" ניסיתי להטות מבט מופתע על פניי, לא מבינה מה הוא רוצה ממני.
"אני מכיר אותך אנני. את מתחילה לחבב את הבחור." הוא אמר ונאנח, מניח את ידיו על ההגה.
"לא נכון!" מהרתי לזעוק. איך לעזעזל הוא יודע? רגע, זה באמת נכון? אני מחבבת את ברוק?
"אנחנו בסך הכול עובדים ביחד, והוא נורא נחמד." מהרתי להוסיף, מרגישה שלחיי מאדימות בפעם המי יודע כמה באותו יום.
מייק נעץ בי מבט ספקני " נורא נחמד?" הוא חזר על דברי.
מה זה עניינו בכלל? לפתע הרגשתי שאני מתחילה להתעצבן! למה שמייק ידחוף את האף שלו לעניינים שלי? אני לא עושה את זה!
"כן!" אמרתי בהתרסה, "הוא נחמד מאוד וכאן זה נגמר."
"בסדר אנני, את יכולה להמשיך לעבוד על עצמך, אבל לא עליי." מייק אמר כמעט בזלזול ואני הררגשתי איך דמי מתרתח.
"מה אכפת לך בכלל? " יריתי לכיוונו.
"אני אח שלך!" גם קולו של מייק התחיל לעלות.
"בדיוק! אתה אח שלי," כמעט צעקתי, "אז זה לא עניינך את מי אני מחבבת ואת מי לא." פתחתי את דלת המכונית לרווחה ובדיוק כשעמדתי לצאת ידו החזקה של מייק משכה אותי בחזרה.
העניים שלי התרחבו בפליאה, מה הוא רוצה?
"כנסי לרכב!" קולו היה תקיף ואני ניסיתי להשתחרר מאחיזתו ולצאת.
"אמרתי," העניים שלו ננעצו בשלי, "כנסי לרכב." קולו השתנה לגמרי, לא זיהיתי את מייק החייכן עכשיו. לפתע הוא נראה קר ומרוחק, והפחד השתלט עליי ברגע ששמעתי את קולו. האם זה מה שקורה לו כשהוא נהייה אלים? האם זה מה שקרה לו באותו היום שבו הוא דקר אותי?
"מייק…" לחשתי, הקול שלי רעד ומייק ניער את ראשו בבת אחת, עוזב את ידי.
"אני מצטער," הוא לחש כמעט מיד, "אני פשוט דואג לך."
התפללתי שיתן לי לצאת מהמכונית הזאת, רגליי כבר התחילו לרעוד ועשרות תסריטים מזעזעים עברו בראשי. מה אם הוא יעשה לי משהו?
תנשמי אנני, תנשמי, זה רק מייק. זה אחייך הגדול למען השם.
"אני יודע שאסור לי לספר לך כלום מהעבר שלך," קולו חזר להיות עדין, התקיפות נעלמה כלא הייתה ואני הנחתי את ידיי על ברכיי, משכנעת את עצמי להפסיק לרעוד.
" אבל אני לא יכול לשבת בחיבוק ידיים ולראות אותך עושה טעויות, את אחותי הקטנה." הוא מלמל ומבטו התמקד בשמשה הקדמית.
פי נפתח ונסגר כמה פעמים, ניסיתי למצוא מה להגיד אך לא הצלחתי; דבריו שיתקו אותי לגמרי. על מה הוא מדבר?
" את לא יכולה לחשוב על ברוק בצורה כזאת." מייק פלט לבסוף והעביר את מבטו אליי, ראיתי צל של עצב חולף בעניו.
"מה..? " גמגמתי בהלם מוחלט.
"תבטיחי לי שלא תספרי לאמא שאני אומר לך את זה." קולו של מייק נסדק.
"אני…אני מבטיחה." מלמלתי בגמגום, מנסה להבין לאן הוא חותר.
"פשוט…." מייק פלט אנחה ואז חבט בהגה, מקפיץ אותי במקומי. "פשוט אסור לך לחשוב על ברוק בצורה הזאת. את לא יכולה לצאת איתו, או אני לא יודע מה."
"למה…למה לא?" העניים שלי היו פעורות לרווחה, באותם רגעים פשוט פחדתי ממנו.
"כי את מאוהבת אנני." מייק פשוט פלט את זה, מסרב להסתכל עליי.
"אני מה?" הרגליים שלי הפסיקו לרעוד, והפחד התחיל להעלם.
"את מאוהבת. את… " מייק חבט בהגה בפעם השניה, מוציא את התסכול שלו החוצה. אך הפעם לא קפצתי, לראשונה מאז שגיליתי על הצלקת לא פחדתי מאחי,רק רציתי לשמוע את מה שיש לו להגיד.
"את מאוהבת. לעזאזל עם זה," הוא חרק שיניים, "מצאת את אהבת חייך בחיים. ואם הוא ידע על ברוק, או על זה שאת לא זוכרת אותו…הוא יהרוג אותי."
תליתי במייק מבט משתומם, על מה לעזעזל הוא מדבר? מה עובר עליו?
לפתע הוא פתח את דלת המכונית ויצא החוצה לא לפני שהסתובב להביט בי בפעם האחרונה: "פשוט תמסכי עליי, אוקיי? יש מישהו שאוהב אותך בטירוף ואת אותו, ותאמיני לי שאת לא רוצה לוותר על אהבת חייך בשביל בחור נחמד כמו ברוק." ואז הוא פשוט יצא מרכב והתחיל ללכת לכיוון הבית, משאיר אותי המומה לגמרי.