אלכסנדריה | פרק שלישי : הבת של השכנים.

למחורת בבוקר התעוררתי מקרני השמש שחדרו לתוך חדרי. מצמצתי בעניי במהירות, מחפשת את מיטתו של דארן ואחרי שתי דקות הבנתי שאני כבר לא בבית החולים.
שכבתי על המיטה, בוהה בתקרה. נזכרתי בחלום המוזר שהיה לי בלילה הקודם, חלום שהשאיר אותי ערה עד מאוחר.
בלילה הייתי בטוחה שזה שבריר של זיכרון שחזר אליי, אבל בבוקר כבר הטלתי ספק בכך. קרני השמש חיממו אותי, החדר שלי היה חם ונעים ולא הצלחתי לחשוב על משהו שלילי כמו החזקת סכין בחדר חשוך ואפולולי באותן דקות.
זה סתם חלום…כן, זה חייב להיות רק חלום.
קפצתי מהמיטה אחרי כמה דקות, ניגשת לארון ושלפתי מתוכו את השורט והגופיה הראשונים שראיתי; שורט גי'נס וגופייה אדומה שגדולה ממני במידה אחת.
סירקתי בפיזור נפש את שיערי הארוך ואספתי אותו לקוקו גבוה. שניה לפני שיצאתי מהחדר מבטי נתקל שוב בתמונה שלי ושל מייק. הרגשתי צביטה מוזרה בלב, איך אני לא זוכרת אותו?
הרמתי את התמונה הממוסגרת מהשולחן, מעבירה אצבע על פניו של מייק. יש לי אח…
הסתדרנו בנינו? בתמונה נראתי מאושרת לידו, וגם החיוך שלו היה מדבק. אולי זה אומר שהיינו קרובים.
שמעתי נקישה קלה על דלת חדרי וראשה של גרייס הציץ לחדר אחרי שניה, "בוקר ט-" מבטה נח עליי, עדין החזקתי את התמונה.
"אוי מותק!", גרייס נכנסה לחדר וענייה התמלאו דמעות כמעט מיד.
"אה…אני רק-"
גרייס חיבקה אותי, ואני קפאתי במקומי, לא היה נעים לי לבקש ממנה שתפסיק לחבק אותי.
"דיברתי עם אחייך הבוקר." היא אמרה ולמשמע המילה 'אחייך' הלב שלי התחיל להאיץ, "הוא צריך להגיע הערב ."
"או, כבר הערב?", שאלתי וזזתי מגרייס קלות, מפחדת שהיא תמשיך לחבק אותי.
"בטח! הוא רצה להגיע לבית החולים, אבל אמרתי לו שזה מיותר", היא חייכה. "הוא נורא מתרגש."
"האמת שגם אני." החזרתי לה חיוך.
"אני בדיוק עובדת על ארוחת הערב. אני גם אופה פאי תפוחים…" גרייס אמרה ואז השתתקה, אולי פאי תפוחים הלהיב אותי פעם.
אני רק חייכתי, מקווה לא לאכזב אותה יותר מידי. "אולי את צריכה עזרה?" שאלתי.
שיערה הג'ינג'י של גרייס קיפץ לכול עבר בזמן שהיא הנהנה במהירות, " אני אשמח אהובה שלי".

את שעות הצהריים ביליתי עם גרייס במטבח. עשיתי כול מה שהיא אמרה לי, אחל מחיתוך בצל עד לעירבוב קמח עם ביצים. הרגשתי כאילו אנחנו מבשלות לחמישים חיליי מארינס רעבים, אבל לא אמרתי לגרייס שום דבר. הבנתי אותה, היא רוצה ארוחה מיוחדת ומדהימה לכבוד איחוד המשפחה שלה מחדש.
ניסיתה לדובב את גרייס בנוגע לחיים הקודמים שלי, עדין מוטרדת בחלקי מהחלום הדבילי שחלמתי. אך גרייס עמדה במה שהרופאים אמרו לה וכול פעם מחדש הצליחה לנווט את השיחה למקום אחר.
"ד"ר רוסו אמר לי שהייתי ממש לפני תחילת הלימודים בקולג'", אמרתי בדיוק כשהנחתי את פאי התפוחים בתנור, נזהרת לא להפיל אותו.
"נכון." גרייס ענתה בחשש, מבינה לאן אני חותרת.
"מה רציתי ללמוד?", שאלתי ישירות.
"אנני…"
"גרייס…את חייבת להגיד לי לפחות את זה. אני רק רוצה לדעת מה אני אוהבת, זה הכול." נאנחתי והבטתי בה. גרייס הניחה את הסכין מידיה והסתובבה אליי, ראיתי שהיא מתלבטת קצת.
"אנני, הרופאים היו מאוד ברורים לגבי-"
"בבקשה גרייס. אני לא זוכרת שום דבר", מלמלתי בתסכול. הייתי חייבת משהו שאוכל לאחוז בו, ולהכין פאי תפוחים עם גרייס ולהעמיד פנים שכול זה מוכר בשבילי היה קשה מידי.
גרייס נשכה את שפתה התחתונה. "רצית להתחיל ללמוד באלקוס, קולג' לאומונויות."
אלקוס לא נשמע לי מוכר כלל אך חייכתי ברגע שגרייס אמרה את המילה 'אומנויות'.
"אז…?" חייכתי אליה חיוך ממזרי וגרייס צחקה וחזקה לחתוך את הבצל לסלט.
"את אוהבת לצייר אנני, וזה הכי הרבה שאני הולכת לספר לך."
צחקתי ומשכתי בכתפיי, "אוקיי, אוקיי", הרמתי את ידי כנכנעת כשבעצם הלב שלי כמעט התפוצץ משמחה בחזה שלי. הינה, אני כבר יודעת משהו חוץ מעובדה יבשה על מי שאני. אני אוהבת לצייר, ועמדתי ללמוד בקולג' לאומוניות.
לא לחצתי על גרייס יותר, ובמקום זה שאלתי קצת על העבודה שלה ושל ריק. בזמן שהכנו את הממולאים ראיתי שגרייס מציצה לעברי מידי פעם וחיוך קטן מתפשט על פנייה.
ניסיתי לדמיין את עצמי במצבה. היה לי מאוד קשה רוב הזמן לעמוד ולנסות להפנים שהאישה הזרה הזאת שאיתה אני מבשלת היא אמא שלי. אך בטח לגרייס זה קשה יותר, היא עומדת ומבשלת עם הבת שלה, שבכלל לא מכירה אותה.
קיוותי שלפחות חלק מהזכרונות שלי איתה יחזרו, אחרת זה לא הוגן כלפי אף אחת מאיתנו.
לקראת חמש אחר הצהריים גרייס התחילה לשטוף את הכלים ואני עמדתי לצידה, עמוסה במידע חדש עליה ועל עבודתה.
"אז…מתי מייק מגיע?", שאלתי כשהיא הביאה לי צלחת נוטפת מים ואני העמדתי אותה במייבש.
"או", גרייס נראתה מהורהרת לשנייה, "אני חושבת שבסביבות שמונה הוא יהיה כאן. אולי אפילו יותר מוקדם."
"הוא גם לומד באלקוס?", ניסיתי את מזלי וגרייס פרצה בצחוק.
"לא אנני. למייק אין שום חוש לאומנות." היא פולטת עוד צחקוק " הוא לומד עריכת דין, מחוץ לאטנלטה."
גבותיי מורמות בהתפעלות, כנראה שהוא הילד החכם במשפחה ואני זאת שנתקעה עם הכישרון.
האמת שאני ממש מתרגשת לקראת בואו, כול עצב ועצב בגופי מתוח. אני נזכרת במה שקסנדרה אמרה לי לפני שנפגשתי עם ריק וגרייס – הפגישה עם אנשים מוכרים יכולה להיות גירוי מספיק חזק למוח שלי בשביל שכול הזיכרונות שלי יחזרו.
קיוותי שהפגישה עם מייק תיהיה כזאת, כי אם לא….אני לא חושבת שיש משהו אחר בעולם שיוכל לעזור לי להיזכר.

בערב יצאתי לזרוק את הזבל שנאגר אחרי כול הבישולים שלנו. השמש כבר כמעט שקעה כשיצאתי החוצה, צובעת את המדשאה שלנו בצבע כתום אדמדם.
חציתי את הכביש לעבר הפחים הירוקים והגדולים ונעמדתי לידם, מביטה בבית שלי. השכונה שלי נראתה יפייפיה בעניי, בעיקר בשעת הדימדומים. נתתי לעצמי כמה דקות של שקט, לבד. נשמתי נשימות עמוקות והחלטתי שלא הכול נורא כול כך, אחרי הכול. המשפחה שלי נראת בסדר גמור. יש לי בית, יש לי אפילו אח…מתברר. החיים שלי לפני התאונה נראו כמעט מושלמים, ואולי הם יכולים לחזור להיות כאלה אם אתאמץ קצת. אולי הזיכרונות האלה הם לא כול מה שיש לי.
עצמתי את עניי לכמה רגעים, מרגישה את הרוח מבדרת את שערי. שלווה מוזרה נחתה עליי, הרגשתי כאילו הכול טוב מידי. ובין פרץ האופטימיות שחוויתי באותו הרגע מול עניי צץ רק דבר אחד; סכין מתכתית, ארוכה וחדה.
פקחתי את עניי כמעט מיד, מורה למוח שלי להפסיק לחשוב. אותה בהלה שאחזה בי בלילה תפסה אותי גם עכשיו, הנשימות שלי התחילו להאיץ תוך שניה.
"היי! ג'ינג'ית! ", קול של בחורה גרם לי לקפוץ במקומי " מה את עושה ליד הפח הזה?!".
השמש שקעה לגמרי עכשיו, מותירה אחריה שביל זעיר של אור סגלגל- אדמדם שהקשה עליי לראות מי דיבר.
חציתי את הרחוב בחזרה לעבר הבית שלי, ואז הקול של הבחורה נשמע שוב, "היי אני כאן. אוך לעזעזל עם השכונה הזאת! אף פעם אין כאן פנסים."
הבית שלי היה מופרד בגדר עץ קטנה מין הבתים של השכנים. ועכשיו הבחנתי בדמות של נערה גבוה ורזה מדלגת מעל הגדר שמימיני ונעמדת מולי.
"היי!", היא חייכה חיוך גדול.
"אמ… היי", עניתי בחשש, היא לגמרי הפתיעה אותי.
"את הבת של השכנים החדשים? אוי כמה טוב שהגעת לכאן! אין כאן אנשים צעירים! כאילו יש…אבל כולם התחילו ללמוד ואת מבינה, רק אני נשארתי כאן. ותאמיני לי שזה ממש משעמם להיות לבד, מוקפת בזקנים." היו לה פנים רזות וארוכות, עניים קטנות בצבע חום ואף ארוך. שיער החום והגלי הגיע עד לאחר כתפיה והתבדר ברוח. כול אותו זמן שדיברה החיוך לא ירד מפניה.
אני פשוט בהיתי בה, חושבת שהיא קצת מוזרה.
"או אני מצטערת", אני אמרה אחרי שניה, עוצרת את הדיבור המהיר והשוטף שלה, "קוראים לי סאוונה. סאוונה הרדינג, ואני השכנה החדשה שלך, אני חושבת…" היא שוב דיברה מהר, והפעם הושיטה לי יד ללחיצה.
עדין הייתי קצת המומה מהנערה הפטפטנית שמולי אך לחצתי את ידה, "אאני פאלמר." אמרתי .
סאוונה הייתי גבוה ממני בראש וחצי, ורגליה הארוכות היו רזות מידי לטעמי. היא סקרה אותי מכך רגל ועד ראש במבט מהיר אחד ואז שבה להתמקד בעניי, "אז אנני, בת כמה את? מאיפה עברתם לכאן? מה את עושה בחייך? ".
כיווצתי את גבותיי, מתחילה להשתעשע מדיבורה המהיר.
" אוי אני מצטערת, אני מדברת מהר מידי תמיד." היא חייכה שוב כשבטח הבחינה בהבעת פניי.
"הכול בסדר." מיהרתי להגיד " עברנו מהקצה השני של העיר. אני בת עשרים ואחת….והאמת שאני לא עושה כרגע כלום בחיי." חייכתי חיוך קטן בחזרה, שמחה שהצלחתי לענות על כול השאלות שלה למרות שלא זכרתי שום דבר עד לפני שבועיים.
"אוו זה נפלא! גם אני בגילך!", ואז סאוונה התיישבה על הדשא, כאילו שאין בזה שום דבר מוזר ונעצה בי מבט, כאילו מחכה שאעשה כמוהה.
תהיתי בליבי אם גרייס לא דואגת שהבת חסרת הזיכרון שלה נעלמה ליותר מידי זמן, אבל אני יושבת בחצר שלי, והאמת שנורא רציתי להכיר את סאוונה, הייתי צריכה חברה כאן.
" למה את לא לומדת?", הפעם אני שאלתי לפני שסאוונה הספיקה לפתוח את פיה.
היא משכה בכתפייה, "סיפור ארוך. רציתי להתקבל לקולג' אחד, והשקעתי רק בו במקום לנסות לחפש עוד אופציות. בסופו של דבר לא קיבלו אותי, ונשארתי קרחת." היא פלטה אנחה.
"אז את מתחילה שנה הבאה?"
"אני מאוד מקווה. למה את לא לומדת?", היא החזירה לי באותה שאלה ואני נשכתי את שפתיי. מוקדם מידי להפיל על בחורה שזה עתה הכרתי שהייתי חסרת הכרה בחצי השנה האחרונה.
"בערך אותו סיפור כמו שלך…", מלמלתי והיא הנהנה בראשה, כאילו מזדהה איתי.
" רק עכשיו עברתם נכון?" היא שאלה והפעם אני הנהנתי.
סוואנה מחאה כף, " אני באמת שמחה שמישהי בגילי סוף סוף עברה לכאן! השתעממתי למוות כאן לבד -"
"אנני!", צעקתה של גרייס נשמעה מתוך הבית ואני התרוממתי מהדשא ונערתי את מכנסיי השורט שלי.
"חייבת ללכת." מלמלתי לעבר סאוונה והיא קמה גם "היה נעים להכיר אותך."
סאוונה חייכה אליי, "גם לי! אני אבוא מחר בבוקר! אראה לך את האיזור." ובלי לחכות לתשובה ממני היא שוב דילגה מעבר לגדר שהפרידה בין הבתים שלנו ונעלמה בחושך.
אני עמדתי עוד כמה דקות, בוהה בכיוון שבו סאוונה נעלמה. הנערה הזאת קצת מוזרה, חשבתי לעצמי.

בשש וחצי אני וגרייס ישבנו בסלון, בדיוק סיפרתי לה על סאוונה ועל ההכרות המוזרה שחוויתי זה עתה כשפעמון הדלת נשמע.
" אאני…זה ריק! תפתחי לו ואני אלך לחמם את האוכל,בסדר ?", גרייס קפצה מהספה ומהרה למטבח.
"רק רגע ריק!" צעקתי והתרוממתי מהספה בכבדות, עדין חושבת על השכנה החדשה שלי. הייתי לי תחושת בטן טובה לגבי, כאילו באמת נוכל להיות חברות טובות.
פתחתי את הדלת בתנופה. מולי עמד גבר גבוה ושרירי, עם עניים כחולות ושיער שחור כפחם. הוא היה דומה לריק כמו שתי טיפות מים אבל…
הלב שלי החסיר פעימה ובשתי השניות הראשונות רק בהינו אחד בשני.
"מייק…", לחשתי.
"אן…" הבחור מלמל ואז זרק על הריצפה את תיק הגב שלו ובתנועה מהירה וחדה משך אותי אליו, מחבק אותי בחיבוק מוחץ.
"אלוהים כמה התגעגעתי אלייך." הוא לחש לי ואני בלעתי את רוקי. אני לא זוכרת את אחי הגדול… זהו, אני אבודה לגמרי.