אלכסנדריה| פרק שישי – אני תמיד אהיה איתך.

התהלכתי בחדר שלי כאחוזת דיבוק. את המרווח הקטן שבין הדלת שלי לארון שעומד בפינה – עשיתי כבר מאה עשרים ושלוש פעמים, והידיים שלי עדין אחזו בראשי. הזיעה הקרה כבר נעלמה כלא הייתה אך הפחד ששיתק את רגליי לא נתן לי מנוח ופחדתי להפסיק לזוז.
על מה לעזעזל אני חולמת? מה בדיוק אמור להיות החלום המוזר הזה? זה חייב להיות רק המוח המעוות שלי שכול כך עסוק בפירוש החלום הראשון על הסכין – עד שהוא המציא לעצמו חלום שני. כן, זה חייב להיות זה.
או…או שזה שבריר זיכרון, קול קטן בראשי לא נתן לי מנוח. הצבעים הדהויים וקווי המתאר המטושטשים שראיתי בחלום גרמו לי לחשוב שמשהו שם היה אמיתי. העובדה שחלמתי על מייק עם שיער ארוך יותר גרמה לחלום להיראות אמיתי. ואני…בחלום הייתי שונה לגמרי. רזה יותר, עם קול נוראי וחסר רגש לחלוטין. בחלום מישהו דקר אותי! אני ישבתי ודיממתי בזמן שדיברתי עם מייק, איך יכולתי להישאר רגועה כול כך?
ומה זה המשפט המטומטם שאמרתי בסוף? 'אח שלי דקר אותי' מה זה אומר? שמייק דקר אותי ואחר כך רצה להתקשר לאמבולנס?
למה שמייק ידקור אותי? "לא, דיי אנני,דיי! זה חלום מטופש וחסר כול היגיון." לחשתי לעצמי ולקחתי נשימה עמוקה, מנסה להסדיר את פעימות ליבי המואצות.
נעצרתי בבת אחת מול השולחן שלי, בוהה שוב בתמונה שלי ושל מייק. מי הייתי פעם? ולמה יש לי תחושת בטן חזקה שלא הכול ביני לבין מייק היה בסדר? העברתי את ידיי בשערי בפעם המליון, בדיוק כששמעתי שתי נקישות קלות בדלת. קפצתי במקומי והרגשתי את רגליי מתחילות לרעוד.
"אנני?". שיט! מייק.
כחכחתי בגרוני, מכריחה את עצמי להפסיק לרעוד "פתוח, מייק." הקול שלי בגד בי כשאמרתי את שמו.
מייק נכנס לחדר וחייך כשראה אותי, נעצתי מבט בעניו השחורות שהביטו בי בחמימות ודאגה.
"הכול בסדר?", היא מיהר לקראת ונגע בזרועי, גורם לי להירתע מהמגע שלו.
"אה..א…כן, כן," מלמלתי " אני פשוט לא מרגישה כול כך טוב."
מייק קימט את מצחו, "היי, את נראת מפוחדת." הוא לחש והושיט לי את ידו, מחכה שאתפוס בה.
ידעתי שאני חייבת להירגע. ככל הנראה אני סתם חולמת חלומות מפגרים שגורמים לי להירתע מאחי הגדול. אילצתי את עצמי לחייך למייק בחזרה ולתפוס בידו.
הוא משך אותי לחיבוק חם ועטף את גופי בידיו, הרעידות ברגליי פסקו כמעט מיד ולמרות החלום המוזר החיבוק של מייק גרם לי להרגיש בטוחה ומוגנת.
הוא ליטף את גבי בתנועות מעגליות, "הכול בסדר. אני מתאר לעצמי כמה זה מבלבל וקשה לך…אבל אני תמיד פה בשבילך." הוא התנתק ממני וחייך שוב, גורם לי להירגע לחלוטין.
"עכשיו יותר טוב." לחשתי והוא צחק.
"רציתי לקחת אותך לאכול וופל בלגי ממש ממש ממש טעים." כשדיבר עניו הביטו בי במבט אוהב ואני תהיתי לעצמי אם אני לא הולכת ומשתגעת.
"אני אשמח!", אחרי החיבוק שלו הפסקתי לפחד בבת אחת, כאילו הייתה לו השפעה מרגיעה עלי.
"בטוחה שאת מרגישה טוב יותר?", ידו תפסה בידי ולחצה אותה כאות עידוד.
"בטח," לקחתי נשימה ארוכה "תן לי רק להחליף למשהו חם יותר."
מייק הנהן "אני אחכה לך למטה." הוא אמר ונעץ בי מבט אחרון, בודק שאני באמת בסדר.
נגשתי לארון שלי ופתחתי אותו בדיוק כשמייק יצא מהחדר. "אנני?" קולו גרם לי להסתובב לעברו.
"אני באמת תמיד כאן בשבילך, תמיד הייתי." הוא מלמל ואז יצא וסגר את הדלת מאחוריו, משאיר אותי מבולבלת לגמרי.

הנרי – 1995

הנרי שנא את החורף. התקופה הזאת בשנה גרמה לאנשים להיות ממורמרים יותר מהרגיל, ויותר חשוב מכך – האוטובוס שלו היה מלא בבוץ ומים.
חודש ינואר השנה הביא איתו הרבה שלג מעורבב עם גשם, מה שגרם לרחובות להיות מוצפים במים ולאוטובוס של הנרי להיתקע כמעט בכול רחוב.
היום בבוקר הוא ומרתה רבו, דבר שקרה לעיתים רחוקות מאוד. הנרי זעף על כך שהבת היחידה שלו החליטה לצאת בעוד חודש למועדון עם חברותיה.
"היא רק בת חמש עשרה!", הוא צרח במשך כול הבוקר. אך אשתו, במקום לתמוך בו, צידדה בביתו ואמרה שהנרי פשוט זקן פרימיטיבי שלא מבין כלום.
איך העובדה שהוא דואג לבת הקטנה שלו הופכת אותו לזקן פרימיטיבי?
הנרי המשיך לקטר במשך כול המשמרת שלו, מזעיף פנים בכול פעם שמישהו עלה לאוטובוס שלו והשאיר אחריו שובל של בוץ.
זה היה שתיים עשרה בצהריים בדיוק כשהוא נעצר בכיכר אטלנטה ועניים ירוקות קפץ לתוך האוטובוס.
עניים ירוקות היה הכינוי שהנרי הדביק לילד הקטן שבמשך החצי שנה האחרונה נסע עם אחותו מידי בוקר בקו שש עשרה.
"היי בחורציק!" הנרי חיבב מאוד את הילד, שתמיד התנהג כאילו הוא מבוגר מגילו.
"שלום הנרי! מצטער על הבוץ." עניו הירוקות והמדהימות נעצו בהנרי מבט מתנצל והנהג צחק והניף את ידו בביטול.
"שטויות! מה אתה עושה כאן מוקדם כול כך? השיעורים האחרונים התבטלו?", הנרי המשיך לדבר עם הילד גם כשסגר את הדלתות והמשיך בנסיעה, מנסה לא לעלות על גושי השלג שהצטברו על הכביש.
הילד משך בכתפיו וכהרגלו נעמד צמוד למושבו של הנרי, "אחותי חולה. אבא ביקש שישחררו אותי מוקדם כדי שאוכל לקחת אותה הביתה מהגן."
במשך החצי השנה האחרונה הנרי לא הפסיק להתפעל מהקטן הזה ומהתנהגותו הבוגרת, אבל יותר מהכול הוא היה מופתע בכול פעם מחדש מהעובדה שהוריהם של הקטנים כאילו לא היו קיימים בחייהם.
"מה?", הנרי פלט קללה "למה אבא שלך לא יכול לאסוף אותה במקומך?!".
עד כמה ההורים יכולים להיות חסרי אחריות ולא אכפתיים כלפי הילדים שלהם? מרתה צריכה בעל כזה, ואז היא תראה שהזקן הפרימיטיבי שלה הוא אבא מעולה.
עניים ירוקות נאנח, "אבא עובד הרבה, וגם אמא. וזה בסדר, אני יכול לעשות את זה לבד."
הנרי רצה להתווכח איתו ולהגיד לו שזה לא בסדר שילד בכיתה א' צריך לעשות דברים של מבוגרים אך במקום זאת הוא נשך את שפתיו ולא אמר דבר, בעיקר כי הבחין במבטו העצוב של הילד.
הנהג הותיק עצר את האוטובוס בתחנה שבה הג'ינג'ית הקטנה ירדה בכול בוקר כדי להגיע לגן שלה. הדלתות נפתחו ועניים ירוקות הציץ החוצה, שם עמדה אחותה הקטנה בליווי גננת.
"איך את מרגישה?!", עניים ירוקות ירד מהאוטובוס ומיהר לעבר אחותו, שנראתה נורא. שיערה הג'ינג'י שהיה אסוף תמיד בצמה עבה היה פזור ופרוע וענייה היו חצי עצומות.
"אתה אח שלה?", הגננת אמרה בקול צורמני והילד הקטן הנהנן.
הגננת אפילו לא נשארה כדי לעזור להם לעלות בחזרה על האוטובוס אלא מיהרה לרוץ בחזרה לגן, לא רוצה להיטב מהשלג שהתחיל לרדת שוב.
עניים ירוקות העלה את אחותו לאוטובוס והנרי חיכה עד שהיא תתישב לפני שהמשיך בנסיעה שלו. דרך המראה הקדמית הוא בחן את שני הילדים בדאגה גלויה.
הג'ינג'ית הקטנה ישבה על המושב והשעינה את ראשה על בטנו של אחיה, שעמד לידה וליטף את גבה.
"תשתי!", הקטן הוציא בקבוק מים מתיקו אחרי כדקה ומסר אותו לעבר אחותו. בימים רגילים הנרי היה בטוח כי היא תתחיל להתווכח אך היום היא לקחה את הבקבוק ולגמה ממנו בשקט.
"אנחנו עוד מעט מגיעים הביתה. רק תחזיקי מעמד, בסדר?" הילד אמר לאחותו בחיבה גלויה ובאותו רגע הנרי חשב שהוא כמעט מעריץ את הקטן הזה. איך יש בו את הכוחות לטפל במישהו בגיל צעיר כול כך? איך הוא מבין דברים שאפילו אנשים בוגרים לא מבינים?
הקטנה החזירה את הבקבוק לאחיה והשעינה את ראשה על בטנו שוב, עוצמת את עניה.
מבעד למראה הנרי הבחין בקטן מלטף את שערה הג'ינגי של אחותו ואומר : "אני פה איתך. אני תמיד אהיה איתך."

אנני 2011-

"אני מוכנה." צעקתי בזמן שירדתי במדרגות לקומה הראשונה.
ראשו של מייק הציץ מהסלון, "או יופי, זה לא לקח לך הרבה זמן."
האמת שהדבר היחיד שעשיתי היה להחליף לג'ינס ארוך ואת שאר הזמן ביליתי בחדר האמבטיה, משפריצה מים קרים על פניי. הרגשתי שאני משתגעת, שמשהו מוזר קורה לי. אך למרות תחושות הבטן והחלומות המוזרים התנגדתי בכול תוקף להתרחק ממייק, הוא אף פעם לא נתן לי סיבה לעשות את זה, ומאז שהשתחררתי מהבית החולים הוא הבן אדם שהכי דואג לי בבית, טוב, אולי חוץ מגרייס.
אני ומייק מהרנו לצאת מהבית אחרי שניפרדו מגרייס לשלום ומייק הבטיח לה לשמור עליי כמו שצריך. גרייס עדין חששה ולא אהבה את הזמן שביליתי מחוץ להשגחה שלה, כאילו שאם היא לא תשמור עלי אקלע לעוד תאונת דרכים.
הדרך הבית הקפה שמייק דיבר עליו הייתה קצרה. כול אותו הזמן מייק סיפר לי על החברים שהוא נסע לפגוש בצהריים ושאל איך העברתי את הזמן עם סוואנה. השיחה בנינו זרמה, אך מידי פעם נעצתי בו מבטים מזווית העין, רק כדי להיות בטוחה שהכול בסדר איתו. הוא לא באמת דקר אותי…נכון?
לבית הקפה קראו 'לה פלור' והוא היה ממוקם כרבע שעה נסיעה מהשכונה שלנו. המבנה היה עגול ונבנה מאבנים אדומות וגג רעפים כחול. על הקירות היו תלויים פרחים בגדלים וצבעים ושונים ודלת זכוכית מרשימה הייתה בכניסה -כול אלו הפכו את המקום ליפייפה.
מייק חנה את הרכב שלנו בכניסה ואני מהרתי לזנק ממנו, מביטה מסביב ושוב מחפשת משהו מוכר- אך לשווא.
מייק נעמד לצידי אחרי דקה, "נו איך?" נראה כאילו מייק תמיד מחייך ועניו השחורות תמיד מקרינות אושר. חבל שאני לא ירשתי את הגנים של ריק.
"המקום נראה מדהים." השבתי לו חיוך.
"והוופל בלגי שלהם עוד יותר מדהים!", מייק צחק ושנינו נכנסו דרך דלת הזכוכית.
בחרנו שולחן קטן ועגול מול החלון, כשהמלצרית באה לרשום את ההזמנה מייק אמר לה מה בדיוק הוא רוצה שאני בהיתי דרך החלון, חושבת על כמה מוזרים החיים שלי.
מייק אוכל כאן וופל בלגי במשך שנים…האם נסענו לאכול כאן מידי פעם ביחד?
"אנני?", קולו של מייק נשמע ואני הפנתי את מבטי אליו, מגלה שהמלצרית כבר נעלמה מזמן.
"אה?", פלטתי.
"מה יש?", מייק צחקק "על מה חשבת?".
משכתי בכתפיי "סתם. תהיתי לעצמי אם הייתי כאן בעבר."
מייק נראה מהורהר לכמה דקות, הוא סקר במבטו את המקום ואני נעצתי בו את עניי, מנסה למצוא משהו שונה בפניו ממה שראיתי בחלום.
"היינו כאן בעבר." הוא פלט לבסוף והפתיע אותי.
"באמת?", כמעט קפצתי ממקומי כמו סוואנה.
"כן…את זוכרת משהו?", גבותיו התכווצו ואני הרגשתי פרץ של התלהבות. בדיוק כמו מייק גם אני סרקתי את המקום, מתמקדת בכול דבר אפשרי שיגרום לי להיזכר.
ראיתי את המלצרית הולכת לעברנו מרחוק, "לא, אני לא זוכרת." השבתי באנחה.
המלצרית הניחה מולנו שני ספלים עם שוקו חם ומוקצף ו-וופל בלגי ענק, מלא בקצפת, תותים ופירות יער.
"וואו." פלטתי לעבר הוופל, הוא נראה משגע ומהרתי להרים את הכפית ולדחוף אותה לתוך בקצפת.
זה היה הדבר הכי מתוק וטעים שאכלתי, טוב, ממה שאני זוכרת לפחות. הקצפת נמסה בפה שלי בדיוק כשמייק פתח את פיו ודיבר : "היינו פה כמה פעמים. זה בית הקפה האהוב עלינו, אומנם דיי רחוק מהבית הישן שלנו, אבל עדין." הוא נראה קצת עצוב לפתע, ואז ניער את ראשו ותקע גם את הכפית שלו בתוך הר הקצפת.
הרהרתי קצת בדבריו, "אז איך אני לא זוכרת?", לחשתי.
מייק הניד בראשו ואז בלע את הקצפת שהייתה בפיו לפני שהמשיך, "אני לא יודע. האמת שעדיף גם שלא תספרי לאמא שלקחתי אותך לכאן, הרופאים אמרו לנו לא לחשוף אותך למקומות או לאנשים שהכרת פעם."
"זה טיפשי." מלמלתי. הייתי קצת מאוכזבת מעצמי, חשבתי שכשאראה מקום מוכר בטוח אזכר בהכול. אבל למה אני מתפלאה בכלל? הרי לא הצלחתי לזכור את הוריי…או את מייק.
" גם אני חושב כמוך," מייק מלמל " אבל הם טוענים שזה רק לטובתך."
אכלנו כמה דקות בשתיקה ואני שתיתי את השוקו שלי, מבינה למה אהבתי את המקום הזה פעם. היה בו משהו ילדותי והוופל באמת היה משגע. הצצתי לעבר מייק שהיה שקוע בוופל שלו, רציתי לשאול אותו כול כך הרבה דברים. אולי אפילו לספר לו על החלום, אך משהו מנע ממני לעשות את זה. הרגשתי שזה עדין לא הזמן, או המקום המתאים.
מייק הרים את מבטו בבת אחת לעברי, "טעים, נכון?" הוא שאל ואני הנהנתי נמרצות.
הוא גיחך ואז התחיל לספר לי עוד על הקולג' שלו, מנסה להשכיח ממני את העובדה שהמוח שלי דפוק לגמרי ואני לא מצליחה להיזכר בכול הפעמים שאכלנו כאן ביחד.
ככל שהערב המשיך התחלתי שוב להתשחרר בנוכחותו, צחקנו הרבה והוא ביקש שאספר לו על הימים הראשונים בבית החולים. בין לגימה מהשוקו לאכילת הקצפת המתוקה הרגשתי עיקצוץ של גירוד בגבי. ניסיתי להתעלם ממנו בזמן שצחקתי ממשהו שמייק סיפר על חבריו בקולג' אך לבסוף שלחתי את ידי אל מאחורי גבי והכנסתי אותה מתחת לגופיה שלבשתי.
ספל השוקו שלי רעד בידי השמאלית כי לא הצלחתי להפסיק את פרץ הצחוק שלי עד שעניי נהיו לחות, מייק צחק איתי גם, יורק קצפת לכול עבר.
ואז היד שלי נגעה במשהו בצד גבי. מששתי את האיזור והפסקתי לצחוק בבת אחת. התאבנתי במוקמי וכמעט הפלתי את השוקו, רגליי התחילו לרעוד שוב.
היד שלי מיששה צלקת ארוכה ומכוערת.