אלכסנדריה| פרק רביעי – אחי הגדול, מייק.

אז לפני שהפרק מתחיל אני רוצה להגיד לכן שהסיפור הזה הולך להתנהל משתי נקודות מבט. האחת היא כמובן של אנני, הגיבורה הראשית. והנקודת המבט השניה היא של הנרי – נקודת המבט הזאת תעזור לכם להבין מי הייתה אנני באמת והיא תמיד תקפוץ בזמנים אז שימו לב לתאריכים.
מקווה שתאהבו :)
=================================================================

הנרי – 1995 –

אפילו בשלהי 95' אטלנטה כבר הייתה עיר שוקקת חיים. התחבורה הציבורית פעלה מחמש בבוקר עד שתיים בלילה, ועשרות אוטובוסים חצו את רחובות העיר מידי דקה.
הנרי טרנר עבד במטרופולין של אטלנטה במשך שני עשורים. לרוב עבודתו הייתה משעממת. בכול ערב כשחזר לביתו היה מתלונן באוזני אשתו, מרתה, על כמה שנמאס לו מהאנשים הזועפים והעצבנים שנכנסים לאוטובוס שלו מידי בוקר. שלוש פעמיים בשבוע היה מכריז כי מתפטר, ומרתה תמיד הייתה מנשקת את ראשו ומגלגלת את עניה, יודעת שלבעלה אף פעם לא יהיה את האומץ לקום ולעזוב את עבודתו.
הנרי היה הנהג הקבוע של קו שש עשרה. הקו היה קו סיבובי שחתך את הצד המזרחי של אטלנטה ועבר בעיקר באזורים של המעמד העליון, מה שגרם להנרי להתמרמר עוד יותר. "העשירים האלה! אפילו חיוך קטן לא יכולים להעניק לנהג האוטובוס שלהם! הם רק מקטרים כול הזמן מרתה, כאילו עשיתי להם משהו רע."
חוץ מלקוחות ממורמרים עבודתה של הנרי הייתה צפויה וחסרת כול ריגוש, בכול יום הוא התפלל שמשהו מעניין יקרה בקו שלו, דבר שכמובן לא קרה.טוב, לפחות לא עד אותו בוקר של הראשון בספטמבר בשנת 95'.
הנרי עצר את האוטובוס ברחוב סאוטהמפטון כמידי בוקר, מדפיס כרטיסים ומחזיר עודף לאנשים שעלו לאוטובוס, כולם לבושים במיטב בגדיהם עם הבעה חתומה על פניהם.
"בוקר טוב." הנרי בירך כול אחד ואחד מהם עם חיוך גדול על פניו, אך הדבר הטוב ביותר לו זכה היה הנהון קל עם הראש מאחד הגברים.
הנרי נאנח וגלגל את עניו, 'טוב שאני לא עשיר וממורמר' חשב, ובדיוק כשהתכוון לסגור את הדלת ולהמשיך בנסיעה, לאוטובוס קפצו שני ילדים קטנים.
"פעמיים בבקשה." ילד עם שיער חום בהיר ועניים ירוקות וגדולות נכנס לתוך האוטובוס, גורר אחריו את אחותה הקטנה.
"בוקר טוב חמוד." הנרי חייך לילד שהחזיר לו חיוך והושיט כמה מטבעות.
הנרי הדפיס שני כרטיסים אך לא מיהר לנסוע, חושב שהוריו של הילד בטח יגיעו תכף, מתנשפים מהריצה שבטח עשו כדי להספיק להגיע לאוטובוס.
אך הדקות עברו ואחד הגברים באוטובוס צעק "למה אנחנו לא זזים, נהג?" והנרי רכן לעבר הילד הקטן, שעד לאותו הרגע כבר הושיב את אחותה הקטנה על אחד המושבים ובעצמו נעמד ליד הדלת.
"איפה ההורים שלך, חמוד?" הנרי שאל.
עניו הירוקות של הילדון ננעצו בו, "או, הם בבית אדוני. אני רק לוקח את אחותי לגן ואז הולך לבית הספר."
הנרי קימט את מצחו אך לא אמר דבר, הוא סגר את דלתות האוטובוס והמשיך בנסיעה. זורק מבטים לעבר הילד, שנעץ את מבטו באחותה הקטנה.
הנרי חשד שהילד לא עבר את גיל שמונה עדין, ואז קלט את תיק הגב שלו. עליו, באותיות גדולות ושחורות התנוסס היכתוב 'שלום כיתה א'4'.
הנרי ההמום פנה להביט בילדה הקטנה, שישבה והביטה מהחלון, מהופנטת. היא הייתה ג'ינג'ית ושיערה הארוך היה קלוע בצמה עבה שהגיע עד למותניה. עניה היו חומות וגדולות ונמשים כיסו את פניה הקטנות. אומנם נראה כי אין שום דמיון בין שני הילדים אך הנרי היה בטוח שהם אחים. הילד נעץ באחותו מבט כול כך דואג, שלרגע הנרי שכח כי הוא עדין ילד.
במשך כול הנסיעה הנהג תהה בינו לבין עצמו איפה הוריהם של הילדים. ומי, למען השם, משחרר את ילדיו לבד בתחבורה ציבורית באמצע אטלנטה בגיל כול כך צעיר?
הבת של הנרי הייתה בת חמש עשרה, ואפילו היא לא הורשתה לנסוע בעיר בלי ליווי של מבוגר.
אחרי חמש תחנות הילד הקטן לחץ על כתפור ה'עצור' באוטובוס, והנרי עצר בתחנה הבאה, יודע שבקרבת מקום יש גן ילדים.
"קדימה! תתפסי את היד שלי שלא תלכי לאיבוד." הילד תפס את ידו של אחותה הקטנה, שנראתה לא מרוצה מכך שלא נותנים לה להמשיך להסתכל בחלון.
"לא רוצה!", היא אמרה במרדנות וסירבה לרדת מהכיסא.
הילד הזעיף את פניו, "את רוצה להישאר לבד באוטובוס הזה?".
הג'ינג'ית הקטנה שרבבה את שפתה התחתונה ואז קפצה מהכיסא ותפסה בידו של אחיה.
"תודה רבה אדוני, המשך יותר טוב." הילד מלמל לעברו של הנרי, שמרוב תדהמה לא הצליח לפלוט אפילו מילה.
עניו הירוקות נצצו כשקפץ מהאוטובוס ואז תפס בשתי ידיה של אחותה ועזר גם לה לרדת. הנרי בהה בהם עד אפשר נעלמו בעיקול של הרחוב, ואז שמע צפירה עצבנית מאחורי האוטובוס.
הוא סגר את הדלתות באנחה, עדין המום ממה שראה עכשיו והמשיך בנסיעה שלו.
באותו בוקר הנרי לא ידע עד כמה שני הילדים האלה ישנו את חיו.

אאני – 2011.

חשבתי שזה מספיק מוזר לחיות באותו הבית עם שני זרים מוחלטים שהציגו את עצמם בתור ההורים שלי. אבל לחיות באותו בית איתם ובנוסף עם עוד בחור שאמור להיות אח שלי – זה לגמרי בלתי נסבל.
אבל התברר שטעיתי , מייק היה מדהים. במלוא מובן המילה.
חוץ מהחיבוק הראשון שהוא העניק לי ברגע שראיתי אותו הוא השתדל לא ליצור יותר מגע; כנראה שהרגיש עד כמה קפואה הייתי בזמן שכרך את ידיו סביבי.
הוא חייך המון, חושף שתי גומות חן בלחי שמאל ולא שאל אפילו פעם אחת על איך אני מרגישה. למעשה הוא התעלם לגמרי מעניין התאונה ומהעובדה שאחותו הקטנה לא זוכרת מי הוא. הוא דיבר איתי כאילו אנחנו מכירים שנים, סיפר על הלימודים שלו, על החיים בקולג", ולא הפסיק לצחוק על גרייס שבישלה כול כך הרבה אוכל.
ורק מידי פעם, כשהיה בטוח שאני לא מבחינה בכך, מבטו היה נעצר עליי והוא היה בוחן אותי דקה ארוכה במבט עצוב.
כשריק חזק מהעבודה כולנו התיישבנו סביב השולחן. מייק התיישב לידי והעמיס כמויות אדירות של אוכל על הצלחת לי.
פרצתי בצחוק, "אני לא באמת הולכת לאכול את כול זה." אמרתי.
מייק משך בכתפיו, "אני תמיד דואג לאחותי הקטנה קודם," הוא קרץ לי "ואם ישארו שאריות אני אסיים אותם במקומך."
גרייס גלגלה עניים, "מגיל אפס אכלת את כול מה שהצלחת לדחוס לפה." וכולנו פרצנו בצחוק.
הרגשתי יותר משוחררת איתם, כמעט כאילו שכחתי שמשהו לא תקין אצלנו. מהצד בוודאי היינו כמו משפחה מאוחדת ומאושרת, אוכלים ארוחת ערב ולא מפסיקים לצחוק.
מייק למד עיתונאות וחלם להיות עיתונאי פלילי. הוא סיפר לי את זה ברוגע, גורם לי להרגיש כאילו זה בסדר שאני לא זוכרת מה הוא לומד. לקראת הקינוח נפתחתי אפילו יותר והעזתי לשאול אותו על חיי החברה בקמפוס שלו, ועל איך הוא מסתדר רחוק מהבית.
השיחה בנינו זרמה, וריק וגרייס שתקו רוב הארוחה, מסתכלים עלינו ומחייכים.
אחרי ארוחת הערב גרייס הוציאה גלידה, וכולנו התיישבנו מול הטלוויזיה בסלון וראינו תוכנית ראליטי כלשהיא.
הרגשתי ממש טוב, כנראה שזה היום הראשון מאז שהתעוררתי בו הייתי באמת שמחה. משום מקום אופטימיות הציפה אותי, והרגשתי שאני בבית.

לקראת אחד בלילה התחלתי להרגיש את העייפות משתלטת עליי, הגוף שלי עדין לא היה חזק מספיק בכדי שאשאר ערה יותר מידי זמן, והייתי צריכה לישון ולצבור אנרגיה כול הזמן. גרייס הביאה לי את הכדורים שהרופאים רשמו לי, ואחרי ששתיתי אותם איחלתי לכולם לילה טוב ועליתי לחדרי.
התרסקתי על המיטה שלי, עדין לובשת את השורט והגופיה שלבשתי כול היום. הלב שלי פעם במהירות, וחמימות מוזרה התפשטה בבטני. אהבתי את העובדה שמייק בבית, משום מה זה גרם לי להרגיש מוגנת ושלווה.
התמונה שלי ושל מייק תפסה שוב את מבטי ובשארית כוחותיי קמתי וניגשתי לשולחן הכתיבה שלי, מרימה את התמונה.
כנראה שמייק תמיד היה בחור שמח וקורן, אפילו מהתמונה העניים שלו נצצו ואפשר היה להגיד שהוא מאושר.
גם אני נראיתי טוב לצידו, אך משהו בעניי היה שונה. החיוך שלי היה גדול אך עניי היו ריקות, ובמקום שמחה הם שידרו עצב.
נאנחתי ונערתי את ראשי, אני לא צריכה לפענח תמונות ישנות, בעיקר לא כשאני עייפה כול כך. והאמת מה זה משנה מה היה פעם? אני במלא לא זוכרת שום דבר. אני יכולה להתחיל חיים חדשים לגמרי!
נזכרתי בפגישה עם סאוונה וחיוך עלה על שפתיי. אולי היא תעזור לי להתחבר, ואולי אפילו אמצא את עצמי מחדש.
"את ישנה?", קולו של מייק הקפיץ אותי, אפילו לא שמתי לב שהוא פתח את הדלת לכדי חריץ והציץ פנימה.
קפצתי ממקומי. "אוי, הבהלת אותי!", חייכתי לעברו והוא פירש את זה כסימן שהוא יכול להיכנס.
הוא סגר מאחורי את הדלת והתיישב על המיטה שלי, מחייך לעברי. " איך את?" הוא שאל.
כיווצתי את גבותיי, לא יודעת למה בדיוק הוא מתכוון.
"עייפה קצת." עניתי לבסוף והתיישבתי לידו.
הוא צחק, "ובכללי? מצליחה להתאקלם מחדש?". הוא לא אמר שום דבר מפורש על איבוד הזיכרון שלי, אבל ידעתי שלזה הוא מתכוון.
"משתדלת." עניתי בכנות.
עניו השחורות ננעצו בי, "את באמת לא זוכרת אותי?", לראשונה באותו ערב ראיתי צל חולף על פניו.
נשכתי את שפתיי ומשכתי בכתפיי, "אני מצטערת." פלטתי לבסוף.
"על מה? זה לא שאת אשמה במה שקרה." הוא אמר ואז החיוך הרגיל חזר לפניו.
"פשוט…"
"פשוט מה, מייק?", שאלתי. ראיתי שהוא רוצה להגיד לי משהו אבל מפחד כנראה לפגוע בנקודה רגישה.
הוא שתק כמה שניות וסקר את החדר במבטו, כאילו מחפש את המילים הנכונות.
"פשוט את היית הבן אדם הכי קרוב אליי בעולם פעם. ואני מפחד שזה כבר לא ככה." עניו השחורות החזירו לי מבט, ואני השתתקתי בשנייה.
גרייס צדקה, כנראה שבאמת היינו מאוד קרובים לפני התאונה שלי.
לא ידעתי איך להגיב לזה תחילה, מה אני אמורה להגיד לו? שהכול יהיה כמו פעם?
הרי שוב דבר לא יחזור להיות כמו פעם, בטח לא הקשר שלנו שאני בכלל לא זוכרת שהיה קיים.
"היי, אני מצטער," הקול שלו ניער אותי ממחשבותיי "הכול יהיה בסדר. נעבוד על זה, אוקיי?".
הנהנתי לאט, ומייק כרך את ידו סביבי, מושך אותי אליו בחצי חיבוק. ישבנו ככה כמה דקות, אני מנסה להתרגל לעובדה שאח שלי יושב לידי ומחבק אותי והוא שקוע במחשבותיו על האחות שפעם הייתי בשבילו.
"אני מבטיחה להשתדל." מלמלתי אחרי זמן מה, "אני לא רוצה לאבד את הקשר שהיה לי איתך. אם היית הבן אדם הכי קרוב אליי בעולם….אני רוצה שזה ימשיך להיות ככה." אמרתי את מה שהרגשתי, אומנם לא זכרתי את מייק או את מערכת היחסים שהייתה לנו, אך הנוכחות שלו בבית עשתה לי טוב, ואני בטוחה שלעבוד על הקשר בנינו יעשה לי אפילו טוב יותר.
מייק הנהן וחייך חיוך מאולץ. "העניין הוא, אנני," הוא פתח "שאת היית הכי קרובה אליי בעולם. אבל אני בכלל לא בטוח מה אני הייתי בשבילך."