אלכסנדריה – פרק ראשוןן : התקף חרדה בדרך.
אתם מכירים את ההרגשה המבלבלת הזאת שתוקפת אותנו בכול בוקר ברגע שאנחנו פוקחים את העניים?
השניות הבודדות האלה בין החלום שרק הסתיים – עד לרגע שבו אתם מבינים שחלמתם והתעוררתם.
השניות הבודדות האלה שאתם מבולבלים לגמרי ולא מבינים מי אתם, או איפה אתם, או לאן נעלם האקדח שזה הרגע החזקתם?
ואז השניות האלה עוברות והמציאות מכה בכם בבת אחת, אתם מבינים שהכול היה רק חלום, והתעוררתם לעוד בוקר חדש בשגרת החיים הרגילה שלכם.
לפעמיים הם ממש מפחידות, השניות האלה, לא ככה?
בעצם, למה שיפחידו אתכם? אלה רק שניות בודדות.
זה מפחיד רק אותי. כי השניות הבודדות האלה הם בעצם המציאות שלי.
"אאני, אנני פאלמר." מלמלתי בזמן שאצבעותיי הברישו את שערי הארוך, בדרך פלא קצוות שיערי היו צבועים בבלונד.
"מה עוד?", דארן מקווין, הבחור הבלונדיני שחלק איתי את החדר ישב והביט בי, מבט נחוש על פניו.
"אני בת עשרים ואחת." נאנחתי, למה אני עושה את זה לעצמי?
"ו…?", דארן ניסה לדרבן אותי.
"אוף נו דארן, זה לא עוזר בשום דבר!", נאנקתי והעפתי את שערי הארוך אחורה, מתוסכלת ממנו.
"אנני, אולי זה מה שיגרום לך להיזכר!", הוא קם ממיטתו והתיישב על קצה המיטה שלי, מבט מרחם הופיע על פניו, "אני רק מנסה לעזור."
"אני יודעת! אני פשוט לא חושבת שלחזור על מה שהרופאים אמרו לי באמת יעזור לי. הדבר הראשון שאני זוכרת הוא החדר הזה, ואתה. שום דבר מעבר."
בשבוע האחרון ניסיתי לשכנע את עצמי שאני חולמת, חלום בלהות. והינה, עוד שנייה אני אתעורר והכול יחזור לשגרה; אבל זה לא קרה.
המוח שלי היה ריק. הבן אדם היחיד שהכרתי בעולם היה דארן, שלרוע מזלו נתקע באותו חדר עם ה'ג'ינג'ית בתרדמת', כך מתברר כול הצוות הרפואי קרא לי.
מאז שהתעוררתי עברתי גיהנום. כול חצי שעה הרופאים היו נכנסים לחדר, לצפות בנס שהתרחש. כול היום גררו אותי מבדיקה לבדיקה, מסיטי מוח לפסיכולוגית – וממנה לנירולוג, שטען שזה ממש נס רפואי שהמוח שלי מתפקד בכלל.
כולם קוראים לי אנני, אנני פאלמר. ד"ר רוסו אמר שאני בת עשרים ואחת, והייתי ממש לפני תחילת הקולג' שלי כשהתנגשתי חזיתית עם הרכב שלי באוטובוס. ד"ר רוסו גם סיפר לי שהפארמדיקים מצאו את הרכב שלי הרוס ומחוץ לגמרי, ושהלב שלי הפסיק לפעום בשטח. ביצעו בי החייאה, פעמיים. הראש שלי ספג את כול הפגיעה, והנירולוג טוען שהאיזור של ההיפוקמפוס במוח יצא מכלל תפקוד כשהגעתי לבית החולים. סיפרו לי שההיפוקמפוס הוא החלק במוח שאחראי על כול הזיכרון, על האופי ועל המחשבות של בן אדם. מה שבעצם משאיר אותי בלי עבר ובלי אישיות.
עברתי שני ניתוחי מוח ברגע שהגעתי לכאן, ומאז לא התעוררתי. ד"ר רוסו אמר שהרופאים כבר החליטו לבקש מהוריי שיתרמו את האיברים שלי, אך ההורים סירבו בתוקף ואילצו את הרופאים להשאיר אותי מחוברת למכונות, שבלעדיהן לא הצלחתי לנשום.
אחרי חמישה חודשיים וארבעה עשר יום התעוררתי. פשוט פקחתי את עני ביום בהיר אחד ולא הבנתי איפה אני נמצאת.
ביומיים הראשונים בכיתי בלי הפסקה, הגרון שלי כאב ובקושי הצלחתי לחבר בין שתי מילים. לא יכולתי לאכול, הקיבה שלי לא קיבלה אוכל במשך חמישה חודשים, ואת הארוחות שלי הייתי מקבלת דרך הוריד. המרקים שהאחיות דחפו לי גרמו לכאבי בטן עזים ולעיתים אפילו להקאות. אך הכי גרוע היה להבין שאני לא יודעת מי אני, לא זכרתי שום דבר, אפילו לא את שמי. השתוללתי, ניסיתי להלחם בכולם ולברוח, כשבעצם ניסיתי לברוח מעצמי. הרגשתי כיאלו אני כלואה בתוך גוף של מישהי זרה, ולא הצלחתי לנשום. רציתי שמישהו מוכר יבוא אליי, שיעזרו לי. אבל אז הבנתי שאין לי מישהו מוכר. אני לא זוכרת אף אחד, והדבר היחיד שיש לי זה את הגוף המוזר הזה של הנערה שהיא לא אני.
הזריקו לי תרופות הרגעה בימים הראשונים והצמידו לי את קסנדרה, הפסיכולוגית של בית החולים. היא בעיקר דיברה הרבה, מספרת לי על אלפי ילדים שעוברים את זה בכול שנה ועל כך שעם הזמן אני ארגיש טוב יותר, אצבור זיכרונות חדשים ומי יודע – אולי הזיכרון יחזור אלי.
אך אני לא רציתי להקשיב לה, רציתי לדעת פרטים. עובדות מוחשיות שאולי יעזרו לי להיזכר. אבל קסנדרה לא סיפרה לי שום דבר חוץ מאיך קוראים לי ובת כמה אני, ולפני יומיים היא זרקה הערה על כך שההורים שלי יכולים לקחת אותי הביתה בקרוב.
איפה זה הבית? איפה אני נמצאת בעולם? יש לי הורים? יש לי אחים? אני בת עשרים ואחת והדבר היחיד שאני מכירה הוא החדר שלי, דארן, קסנדרה וד"ר רוסו. אלה הם כול חיי, בנתיים.
במהלך השבוע בין בדיקה לבדיקה היו לי פגישות קטנות עם קסנדרה שעזרו למצב הנפשי שלי להשתקם. הפסקתי לבכות ביום השלישי, והייתי בטוחה שכדורי ההרגעה הם אלה שעשו את העבודה.
הפסיכולוגית טענה שעדין מוקדם מידי כדי להפגיש אותי עם הוריי. "זה יכול לגרום לך לעוד התקף חרדה כמו שעברת ביום הראשון, ואני מנסה להימנע מכך כמה שיותר."
אני לא אשקר ואומר שהיה לי אכפת, הרי לא באמת התגעגעתי להורים שלי. לא ידעתי אפילו מי הם.
קסנדרה שאלה אותי אם אני יודעת באיזו שפה אני מדברת, או באיזה מדינה אני נמצאת. היא שאלה על מדינות בעולם והאם אני מכירה את שבעת היבשות, ורק בסוף שאלה אם אני זוכרת באיזה שנה אנחנו.
ידעתי שאני מדברת אנגלית, והנירולוג אמר שאם אני מצליחה לדבר זה סימן טוב, כנראה שלא כול ההיפוקמפוס נפגע, ואולי המוח אפילו יצליח לשקם את עצמו בסופו של דבר.
ידעתי גם כמה יבשות יש בעולם ויכולתי למנות אותן בקלות, שיערתי שאני מתגוררת בארצות הברית בגלל שדיברנו באנגלית אבל בטח שלא ידעתי באיזו מדינה אנחנו. ברגע שקסנדרה שאלה על השנה הנשימה שלי התעתקה, ניסיתי להיזכר בכוח מה שגרם ללב שלי להתחיל לפעום מהר ולהתקף חרדה נוסף להתחיל להתגבש בבטני.
"אני לא זוכרת." לחשתי.
"פשוט תגידי את זה!", קסנדרה כנראה לא הבינה שאני מבוהלת לגמרי.
"אלפיים ואחד עשרה?", זרקתי.
קסנדרה חייכה, "כמעט. אנחנו באלפיים ושתיים עשרה."
"אוקיי." לא הייתי רחוקה כול כך, זה כבר מנחם.
"אבל התאונה שלך התרחשה בדצמבר אלפיים ואחד עשרה, זה מוכיח שעדין יש לך רסיסים של זיכרונות. אולי אפילו ההלם מהתאונה הוא זה שחוסם את הזיכרונות מלפרוץ החוצה."
אחרי השאלות המטופשות הגיעו תמונות של חיות, אנשים, וצבעים. קסנדרה הכריחה אותי להגיד לה מה אני רואה בכול תמונה, ובימים הראשונים הצלחתי לזהות חמישים אחוז מכול מה שראיתי.
פעם התעכבתי על תמונה של חיה. היא הייתה קטנה, לבנה עם פסים שחורים, כאילו לבושה במעיל שחור ומקור צהוב בולט.
ידעתי מה שמה, אך לא הצלחתי להגיד. הדמעות והתסכול לא איחרו לבוא וקסנדרה הזדקקה לכדורי הרגעה כדי לגרום לי להפסיק למרר בבכי.
ביום החמישי היא שוב הראתה לי את התמונה של החיה ההיא, עניי התחילו לדמוע כמעט מיד. התמונה רק הזכירה לי את התקף החרדה שעברתי לפני כמה ימים, ואז, שניה לפני ששוב נתתי לפחד להשתלט על גופי ולדמעות לפרוץ מעניי פתחתי את פי ובשקט לחשתי: "זה פינגווין." והלסת של קסנדרה נשמטה כלפי מטה והיא מיהרה להשאיר אותי לבד בחדר ולהזעיק את הניורולוג.
הרופאים טוענים שהפגיעה בהיפוקמפוס שלי הייתה קטלנית, אך העובדה שנזכרתי בפינגווין אחרי יומיים הראתה על כך שהיכולת של המוח שלי להשתקם לא נפגע באופן סופי, ויש סיכוי קלוש שיום אחד אני אשתקם לגמרי – וכול זיכרונותיי יחזרו אלי.
חוץ מבדיקות והתקפי חרדה, הייתי מבלה שעות בחברתו של דארן. שהתברר כבחור נחמד בן שלושים שחיכה להשתלה של כלייה. אהבתי את השעות עם דארן כי ידעתי שלא הכרתי אותו לפני התאונה, ואני לא צריכה להתאמץ ולהיזכר בנוכחותו בדברים.
" הכול יהיה בסדר אנני." הוא נהג להגיד תמיד, מחייך חיוך שחשף שיניים לבנות.
אני רק הייתי מושכת בכתפיי ונאנחת, נאחזת בכול כוחי במילים שלו.
עמדתי מול המראה בחדר השירותיים בקומה השלישית. סרקתי את שערי והבטתי בו בחיוך קל. היום בבוקר ביקשתי מדארן שיגזור לי את הקצוות עם מספרים קטנים שאדל הביאה לי ערב לפני. שנאתי את הצבע הבלונדיני והטיפשי הזה בקצוות שרק הרס לי את השיער הג'ינג'י. דארן עשה עבודה נהדרת, ועכשיו השיער שלי נראה בריא יותר, ונאסף לקוקו קצר וג'ינג'י. עניים חומות וגדולות ופרצוף מנומש החזירו לי מבט אבוד מהמראה ואני נאנחתי, איך הגעתי למצב הזה?
לא פעם ולא פעמיים תהיתי לעצמי איך היו החיים שלי לפני התאונה. לפני כמה ימים אני ודארן ניסינו לדמיין את זה ודארן יצר לי חיים של בחורה עשירה ומפונקת, עם המון חברים וחבר צמוד. אני רק פרצתי בצחוק ואמרתי לו שאני בטוחה שזה לא היה ככה. עובדה שמאז שהתעוררתי אף אחד לא בא לבקר אותי, טוב חוץ מהוריי שלא הורשו להיכנס לחדר עדין.
ד"ר רוסו אמר שהייתי בדיוק לפני תחילת הקולג' שלי…מעניין מה התכוונתי ללמוד, במה אהבתי להתעסק? האם סיימתי תיכון? כמה חברות באמת היו לי? ולמה אף אחת לא מתעניינת במצבי? או אולי אף אחת לא מורשה להיכנס ולבקר אותי, בדיוק כמו הורי?
"אנני!", קסנדרה פתחה את דלת חדר השירותיים בתנופה והקפיצה אותי.
"אוי אלוהים, קסנדרה…הבהלת אותי." מלמלתי וביד אחת אחזתי בבית החזה שלי, עדין מסדרת את פעימות ליבי המואצות.
"חיפשתי אותך הרבה זמן! פחדתי שהלכת מכאן", קסנדרה נאנחה וסגרה את הדלת מאחוריה.
"לאן כבר יש לי ללכת?", מלמלתי ביובש.
"את מוכנה?", קסנדרה הייתה צעירה יחסית, שיערה השחור תמיד גלש על כתפיה ומבטה את נחוש ורציני. היא נעצה בי את עניה הירוקות ואני השפלתי את מבטי. מה הייתי צריכה להגיד לה? שאני לא חושבת שאני עדין מוכנה לפגוש את אלה שגידלו אותי כי אני מפחדת שלא אזכור אותם?
"אני מוכנה." שקר.
"יופי", קסנדרה חייכה אליי. "אז קדימה, נלך. הם כבר מחכים לך בחדר! אמא שלך ממש מתרגשת."
"אני-", הבהלה אחזה בי ורגליי התחילו לרעוד.
"אנני, יהיה בסדר!", היא כרכה את ידה סביב כתפיי. "אני אהיה איתך, ואת תראי שיהיה בסדר גמור!".
"אוקי, אוקיי", אמרתי והעפתי מבט אחרון לעבר המראה. רציתי להראות טוב כשאפגוש את הוריי.
"את זוכרת מה אמרתי לך בשיחה אתמול?", קסנדרה המשיכה לדבר כשיצאנו למסדרון ופנינו לעבר החדר שלי.
"כן! שההורים שלי יכולים להיות הגירוי שיפרוץ את המחסום של הזיכרון שלי" דיקלמתי והפסיכולוגית פרצה בצחוק קליל ומדבק שגרם לי לחייך.
"גם. וגם שאם זה באמת יקרה, אלפי זיכרונות יפרצו החוצה וזה יכול לגרום לך לאבד את ההכרה, או להיכנס לעוד התקף חרדה." קסנדרה טפחה עם ידייה על כתפיי, "ואם זה קורה את חייבת לסמן לי, אוקיי? ההורים שלך כנראה לא יבינו מה קורה."
"ומה אם…?", שאלתי בדיוק כשנעמדנו מול דלת חדרי והנשימה שלי הפכה למהירה.
קסנדרה חייכה לעברי חיוך גדול, "אז נחצה את הגשא כשנגיע אליו, אוקיי?".
ספרתי בליבי עד שלוש ואז הנחתי יד על הידית ופתחתי את הדלת. מקווה שהורי באמת יהיו מה שיגרום לי להיזכר, אחרת איך אוכל לגור עם שני אנשים זרים לי באותו הבית ולקרוא להם 'אמא ואבא' ?
מצאתי את עצמי מול אישה בעלת שיער ג'ינג'י קצר, עומדת ליד גבר גבוה ורחב, שצבע שערו היה שחור כהה.
הם שמעו את הדלת נפתחת ושניה אחרי זה מצאתי את עצמי בתוך זרועותיה של האישה, כשהיא בוכה ומחבקת אותי חזק.
"אנני! אוי אלוהים, ילדה שלי!", היא נשקה לראשי בלי סוף.
הבטתי לעבר הגבר, שנראה על סף דמעות. רגליי שוב התחילו לרעוד, קיוותי שהאישה הזאת לא תעזוב אותי כי אחרת אפול, ראשי כאב ונשימותיי התחילו להאיץ ביחד עם קצב ליבי.
התקף חרדה בדרך, ניסיתי לשדר לקסנדרה.
התקף חרדה בדרך כי אני לא זוכרת את ההורים שלי.
תגובות (4)
נשמע נחמד מאוד בינתיים!
הכתיבה מעולה.
דבר שגיליתי במהלך כתיבת התגובה: כשכותבים "נשמע" כשהמקלדת מכוונת לאנגלית יוצא "bang"
תמשיכי!
חחחחחח
המון המון תודה :)
מקווה שתמשיכי לעקוב :)
וואי סיפור יפה ומדהים!
ממש אהבתי!
מקווה שתמשיכי ככה
תודה רבה לך :)