אלכסנדריה| פרק עשירי – חיים בסרט.

לא הצלחתי להפסיק לבכות. הרגשתי שאני פשוט לא שולטת על הגוף שלי, הדמעות לא הפסיקו לרדת מעניי ואני אפילו לא ידעתי למה אני בוכה.
בהיתי בתקרה של החדר שלי, מרגישה מועקה נוראית בבית החזה. מה קורה לי? למה מגיע לי כול הסבל הזה? עצמתי את עניי בחוזקה, לוקחת נשימות עמוקות ומנסה להפסיק לבכות. על מי חלמתי הפעם?! יכול להיות שזה עוד סוג של זיכרון שהצליח לחזור אליי, יכול להיות שחלמתי עליו. על הבחור שלי…
ויכול להיות שזה סתם חלום שחלמתי בגלל כול הדברים המטומטמים שמייק מכניס לי לראש לאחרונה! נאנקתי בחוסר אונים, מנגבת שוב ושוב את עניי שעדין דמעו.
אף פעם לא עצרתי כדי לחשוב על אהבה, או על בן זוג. ידעתי בוודאות שלא היה לי שום דבר דומה לזה לפני התאונה…אחרת, איך יכולתי לשכוח רגש עוצמתי כול כך?
לא…זה בטוח סתם חלום! והודות למייק אני משתגעת, הרי לא כול חלום שאחלום הוא זיכרון מפעם, נכון?
הדמעות שלי התחילו להתייבש על לחיי סוף סוף ואני מהרתי לקום מהמיטה, אני חייבת למצוא עיסוק לפני שאשתגע לגמרי מהמחשבות שלי.
החלון הגדול שמול המיטה שלי היה פתוח וראיתי שכבר החשיך בחוץ, בטח עוד מעט יגיע הזמן ללכת לסרט.
הלכתי במעגלים סביב החדר שלי, תוהה לעצמי מה סוואנה עושה עכשיו. יותר מהכול הייתי זקוקה לשטף הדיבור המהיר שלה באותם הרגעים כדי להסיח את דעתי ממחשבותיי.
החדר של סוואנה היה ממוקם בדיוק מול החדר שלי; כך שהחלון שלה היה בדיוק מול שלי. הוצאתי את פלג גופי העליון מחוץ לחלון, מנסה לראות אם סוואנה בחדרה. אחרי שתי דקות קלטתי אותה מתהלכת מצד לצד בחדר שלה.
לצערי החלון שלה היה סגור ולא היה סיכוי שתשמע אותי אם אצעק. סקרתי את חדרי בעניי, מה אני יכולה לעשות? לבסוף מבטי נעצר על בובת פרווה של חתול שמן וגדול שהייתה מונחת על הארון שלי. עיקמתי את פניי, הבובה הזאת לא שווה בעניי שום דבר יותר. תפסתי אותה ומהרתי בחזרה לחלון, שוב שולפת את גופי ממנו עד כמה שאפשר. ברגע שראיתי את סוואנה ממשיכה להתהלך זרקתי בכול כוחי את החתול השמן על חלונה; הוא פגע בחבטה קלה בזכוכית ואז נפל לתוך החצר שלה. אחרי שנייה ראשה של סוואנה הציץ דרך הזכוכית, ענייה החומות היו פעורות לרווחה.
נפנפתי בידיי והצלחתי לתפוס את מבטה, היא פתחה את החלון ורק אז ראיתי שהיא מחזיקה בפאלפון שלה.
"מה זה היה?!" היא צעקה בחצי חיוך לעברי.
"בובת פרווה של חתול שמן." עניתי לה והיא פרצה בצחוק מתגלגל, מניחה את ידה על הפלאפון שלה.
"אני בדיוק עם ברוק על הקו," היא קרצה לי ואני הרגשתי את לחיי מאדימות. "אני כבר באה אלייך!".
הנהנתי בראשי ובדיוק כשהתכוונתי לסגור את החלון שלי נזכרתי שאין לי מה ללבוש לקולנוע היום, כול הארון שלי היה מלא בחולצות ילדותיות ובג'נסים פשוטים.
"סוואנה!" צעקתי שניה לפני שחברתי נעלמה בחזרה לתוך חדרה.
"יש לך במקרה שמלה להשאיל לי?" הייתי קצת מובכת לשאול, אך היא מיצמצה בענייה וחיוך ממזרי הופיע על פניה.
"אז קבענו לדאבל דייט היום, ברוק?" גם היא הוציאה את פלג גופה העליון מחלונה וצעקה לתוך הפאלפון שלה, כדי שאשמע.
פערתי את פיי ורציתי למחות, זה לא היה דייט! אך סוואנה כבר נעלמה בחזרה ואני הצטערתי שאין לי עוד בובה של חתול שמן כדי לזרוק לה על החלון.

דאבל דייט? מה עובר לבחורה הזאת בראש? חשבתי לעצמי, אך בכול זאת חייכתי. אם לא מייק והשטויות שלו בטח הייתי מאוד מתרגשת לצאת עם ברוק למשהו שדומה ל'דייט'.
אך ברגע שנעמדתי מול המראה וניסיתי לסדר את שערי הלב שלי התחיל לדהור. נזכרתי בחלום, בבחור שאמר לי 'אני אוהב אותך' ועיקצוצים מוזרים עברו בכול גופי, גורמים לנשימה שלי להפוך לכבדה.
ואם כול זה אמיתי? רק המחשבה על כך גרמה לברכיים שלי לרעוד. מאז שהתשחררתי מהבית החולים המצב הנפשי שלי מאוד פגיע; כול חלום כזה מערער אותי לגמרי וגורם לי לאבד עשתונות.
התישבתי מול המראה שלי, בוהה בעצמי. מה עם מישהו באמת אהב אותי יותר מכול דבר אחר? אולי הוא בגד בי…כמו שאמרתי בחלום, אבל הוא כנראה באמת אהב אותי.
העברתי יד בשיערי הג'ינג'י, נזכרת שפעם הקצוות היו בלונדיינים, האם מישהו אהב אותי ככה? עם קצוות מחומצנים,עניים חומות גדולות ונמשים על הפנים? מישהו אהב את החולצות הילדותיות שנהגתי ללבוש פעם?
מישהו גרם לי לבכות כי הוא בגד בי וזה שרף את כולי….כי פעם אהבתי מישהו.
ברגע שחשבתי על זה הלב שלי המריא והדופק שלי עלה. אהבתי מישהו….?
"אנני!" הדלת שלי נפתחה בבת אחת, ובקושי הספקתי לנגב את הדמעה שהתגלגלה על הלחי שלי כשזינקתי על רגליי.
"למה אתה מתפרץ לי לחדר?" יריתי לעבר אחי, מתוסכלת ממנו.
"ממתי היציאה הזאת הפכה לדייט?!" מייק נראה זועם.
גלגלתי את עניי, מה עובר עליו? כאילו אין לי משהו חשוב יותר להתמודד איתו חוץ מהתקפי הזעם שלו!
"אני לא יודעת על מה אתה מדבר," מלמלתי. "וגם אם זה דייט, מה אכפת לך?" שילבתי את ידיי על חזי ונעצתי בו מבט רצחני, מסרבת לפחד.
"הסברתי לך אתמול-"
"ואני אמרתי לך שלא אכפת לי! גם אם אהבתי מישהו פעם זה נגמר! אני לא זוכרת כלום, ואני לא רואה שמישהו נלחם עליי ברגעים הקשים שלי. אז למה שאני אעצור את החיים שלי בשביל מישהו שלא אכפת לו ממני?!" נשפתי בעצבנות. מתוסכלת על הכול, על הזיכרון הפגום שלי, על מייק, ובמיוחד על הבחור הזה שאמור כול כך לאהוב אותי…אבל הוא לא כאן.
מייק שילב את ידיו גם, "אז מה עכשיו? ברוק?" הוא אמר בלגלוג.
"ברוק, או כול אחד אחר שיבוא." פלטתי.
מייק הרים את ידיו באוויר, כנכנע. "תעשי מה שאת רוצה. אני הזהרתי אותך שאת תתחרטי."
"אני מספיק גדולה כדי לקבל החלטות כאלה לבד, מייק." אמרתי בארסיות וחלפתי על פניו, שומעת מלמטה את הקול של סוואנה מתערבב עם זה של גרייס.

סאוונה לא הביאה לי שמלה אחת כמו שבקשתי. במקום זאת מצאתי אותה עומדת עם שש שמלות שונות ותיק גב ענק שבתוכו, כך התברר בהמשך, היו שש זוגות נעליים שתאמו לכול אחת מהשמלות.
נעצתי בה מבט משתומם אך היא רק משכה בכתפיה ואמרה שלא הצליחה להחליט איזו שמלה תתאים לי יותר לגוון השיער. מדידת השמלות לקחה לי כמעט חצי שעה, עד שלבסוף סוואנה החליטה שהשמלה האדומה והקצרה עם המחשוף – יושבת עליי בדיוק.
לא התווכחתי איתה יותר מידי ואפילו נתתי לה לסלסל לי את השיער בקצוות, בזמן שהיא מפטפטת על האוברול הכחול שהיא בעצמה לבשה.
בקושי הצלחתי להקשיב לה, מחשבותיי נדדו לעבר מה שמצפה לי מאוחר יותר – הפגישה עם ברוק, או הדייט עם ברוק, איך שתרצו.
אחרי משהו שנדמה לי כמו נצח סוואנה סוף סוך סיימה להתעלל בי. אני חשדתי שזה בגלל שברוק התקשר כבר שלוש פעמים ומייק לא הפסיק לדפוק בדלת ולצעוק שאנחנו נאחר ולא נגיע לסרט בסופו של דבר, סוואנה גלגלה עניים ונאנחה, מסמנת לי שסיימנו להיום.
כשירדנו לקומה הכניסה מייק וברוק עמדו בסלון. ברוק הביט מסביבו, כאילו סוקר את המקום בזמן שרגלו של מייק קפצה בעצבנות על הריצפה, שיערתי שהם לא החליפו בניהם מילה.
"וואו בנות!" ברוק שרק כשהבחין בי ובסאוונה יורדות למטה, היא פרצה בצחוק בזמן שאני הרגשתי את לחיי מאדימות.
העברתי מבט מהיר לעברו של מייק, שנעץ בי מבט משועשע – כאילו יש משהו מצחיק שרק הוא יודע עליו.
החזרתי לו מבט רצחני לפני שחזרתי להביט בברוק. החיוך שלו נראה אפילו מושלם יותר בלילה, הג'ינס המשופשף שלבש וחולצת הטיי הכחולה הבליטה את עניו ואני מהרתי להחזיר לו חיוך מבוייש.
"את נראת נהדר, אנני." הוא אמר ברגע שנעמדתי לידו.
"גם אתה."
"אוח נו באמת," שמעתי את סאוונה מצקצקת בלשונה. "תשמרו את הדיבורים לאחר כך, אנחנו נאחר."
ברוק גלגל עניים ואני פרצתי בצחוק, "להזכירך גברת, התעכבנו רק בגללך." ברוק אמר לכיוונה.
סאוונה הניפה את ידה בביטול, "אל תתחיל איתי, ברוקלין." היא נקבה בשמו המלא, גורמת לכולנו לצחוק.

כמו ג'נטלמן אמיתי ברוק פתח לי את דלת הנוסע ולא הפסיק לחייך לרגע בזמן שמייק וסאוונה נדחסו למושבים האחוריים של מכוניתו. נראה כאילו הוא מתעלם לגמרי מהעובדה שיש עוד אנשים ברכב, חוץ ממני.
ברגע שיצאנו מהשכונה שלנו ברוק פתח בשיחת חולין קטנה, שואל אותי אילו סרטים אני אוהבת לראות ומה אני אעדיף לראות עכשיו. לאט לאט השתחררתי מהלחץ שהייתי מצוייה בו והתחלתי להנות בחברתו, בדיוק כמו במשמרת שלנו בחנות.
כמעט שכחתי שמייק וסוואנה יושבים מאחורה עד שמייק רטן וגרם לי להרים את עני לעבר המראה הקידמית, מבטי פגש אוטומטית את מבטו "אני לא מאמין שאני יוצא לדייט עם אחותי הקטנה." הוא מלמל.
" אל תחמיא לעצמך, חמוד. אתה יוצא לדייט איתי, אנני נמצאת פה במקרה." סוואנה מלמלה בזמן שהתעסקה עם המכשיר הנייד שלה, גורמת למייק להביט בה במבט משתומם ולי לפרוץ בצחוק.
אהבתי את זה שסוואנה יכולה לקטול אותו בשניה אחת, והיא אכן עשתה את זה. עד הקולנוע מייק לא הוציע מילה מפיו.
ברגע שהגענו לקולנוע נדרכתי. כמו בכול מקום חדש אליו הגעתי, ניסיתי לנסות להיזכר במשהו מוכר במקום, אולי פעם הייתי פה. אולי משהו יגרום לי להיזכר בשאריות אבודות של חיי.
אך כרגיל, כלום לא קרה. סוואנה ומייק התווכחו ליד קופת הכרטיסים על סרט, בזמן שאני ומייק עמדו לידם, מנסים לא לצחוק.
סוואנה משכה בכתפיה אחרי עשר דקות, ואז באלגנטיות הסתובבה לקופאית ופלטה, "ארבעה כרטיסים לסיפור סינדרלה." בזמן שהלסת של ברוק נשמטת והוא מנסה להגיד לקופאית לעצור את המכירה.
לבסוף הוא השלים עם העובדה שהולכים לראות את סיפור סינדרלה, אולי בגלל שנגעתי בזרועו וצייצתי שזה אמור להיות סרט נחמד.
למייק נדמה היה שלא אכפת כשסוואנה תפסה בזרועו וגררה אותו לקנות פופקורן וקולה, חורצת לברוק לשון ברגע שעברה אותנו.
ברוק הניד בראשו, "אני מכיר אותה מגיל חמש, היא מטורפת על כול הראש." הוא אמר ואני גיחכתי, חושבת שסוואנה פשוט מגניבה מידי מכדי להסתובב עם בחורה חסרת זיכרון כמוני.
ברגע שהתקרבנו לכיוון דלפקי הפופקורן ראיתי שמייק כבר מושיט את ידו כדי לשלם על כוס פופקורן ענקית שסוואנה החזיקה, היא קרצה לי ואז הפנתה אלינו את גבה, ידעתי שהיא מנסה לעשות הכול כדי להשאיר אותי ואת ברוק כמה שיותר זמן לבד.
" את רוצה פופקורן?" קולו הרך של ברוק נשמע מימיני ואני הנהנתי נמרצות.
הוא חייך עליי ואז פנה להזמין. אני נשארתי לעמוד בצד, מנסה למשוך את שולי השמלה שלי כלפי מטה.
"נו כמה זמן לוקח לו להזמין?" סוואנה נעמדה לידי תוך כמה שניות, לועסת בקול.
"סוואנה, יש תור." הפנתי את מבטי לכיוון הדלפקים אך נראה שלחברתי לא אכפת במיוחד.
מייק הופיע אחרי דקה, מחזיק שתי כוסת קולה בידיו, "הולכים?" הוא שאל אותי.
סקרתי את פניו לרגע, הכעס כאילו נעלם מהן ובמקום זה הוא נראה משועשע לגמרי מכול המצב, לא הצלחתי להבין מה כול כך מצחיק בעובדה שיצאנו ל"דייט כפול" ביחד, אבל החלטתי פשוט להתעלם, היום מדובר רק בי ובברוק.
סוואנה התחילה לרטון בדיוק כשברוק נעמד לצידי, מושיט לי את כוס הפופקורן שלי ואני השבתי לו חיוך אסיר תודה.
הוא הניח את ידו הפנויה על גבי תחתון וארבעתנו התחלנו להתקדם לכיוון אולם מספר חמש. בזמן שברוק פתח לנו את דלת האולם מייק נתן לי דחיפה קלה בצלעות, "את לא אוהבת פופקורן." הוא לחש וניסה להשתלט על צחוקו.
הזעפתי את פניי, הינה הוא שוב מתחיל עם זה! מה המטרה בלספר לי כול מיני פרטים לא הכרחיים על חיי ולחשוב שזה עוזר לי במשהו?
"לידיעתך מייק, אני מאוד אוהבת פופקורן!" אמרתי לו בזעף ומהרתי לעבר מקומות הישיבה שלנו, מנסה להתיישב כמה שיותר רחוק ממייק.
ברוק התיישב מימיני ואני משכתי בידה של סוואנה כדי שתשב מצידי האחר, משאירה את מייק עם הפרצוף הזועף שלו לשבת רחוק ממני. יופי, ככה הוא לא יוכל להציק לי במהלך הסרט!
אני וברוק פיטפטנו בנינו על המשמרות שצפויות לנו ביחד שבוע הבא בחנות המזכרות. הוא סיפר לי על כמה לקוחות הזווים שנכנסים לחנות ומשך את סוואנה להתערב בשיחה ולספר על החוויות שלה. מייק הציץ מעבר לכתפה של חברתי מידי פעם, ובכול פעם עניו היו נעולות על שלי. ידעתי שהוא מעוצבן מהעובדה שלמרות מה שהוא אמר לי החלטתי לצאת עם ברוק, אבל היה לי חשוב להבהיר את הנקודה הזאת – לא משנה מה הוא יספר לי על פעם, או כמה הוא ינסה 'לעזור', הדבר היחיד שהוא באמת עושה זה להפריע לי להמשיך בחיי. הרופאים נתנו למשפחה שלי הוראה ברורה וחד משמעית- לא להזכיר לי שום דבר מהעבר. ואם כמה שהתעצבנתי על הדבר הזה, ככל שהימים עברו הבנתי שזה באמת לטובתי. יהיה לי קשה אם ההורים שלי ישבו שעות ויספרו לי על דברים שעשיתי או על החברות שהיו לי, פשוט מאוד כי אני לא מצליחה להיזכר בשום דבר.
כשמייק סיפר לי על הבחור שכביכול אהבתי זה לא הפך את החיים שלי ליותר קלים אלא להפך, הייתי עצבנית רוב הזמן כי לא הצלחתי להיזכר במי שפעם אהבתי. ניסיתי להתעלם מהמרירות שחשתי מאתמול בערב ולנסות להמשיך בחיי כאילו מייק לא פתח את הפה וסיפר לי את כול מה שלא היה צריך. אבל היה קשה להתעלם מהעובדה שיכול להיות שהוא סיפר את האמת, ואולי אני מפסידה את אהבת חיי, כמו שאחי אמר.
הסרט התחיל בזמן והשתיק את שלושתינו, שמחתי שהאולם החשיך כדי לא אצטרך לסבול מהמבטים הזעופים של מייק.
הרגשתי את הזרוע של ברוק על המושב שלי וניסיתי להסתיר את החיוך שלי. כנראה שהוא באמת מעוניין בי קצת מעבר לסתם ידידות.
הבטן שלי התחילה לעקצץ והרגשתי את פניי מאדימות בפעם המאה בגלל משהו שברוק עושה. הכנסתי את ידיי לתוך כוס הפופקורן וניסיתי להתרכז בסרט. אך ברגע שהפופקורן נכנס לתוך הפה שלי הרגשתי שאני הולכת להקיא. מה זה הטעם המחריד הזה? כאילו אני אוכלת קלקר מלוח. השתנקתי, מנסה לבלוע בכוח. תפסתי את כוס הקולה שלי ולקחתי לגימה גדולה, מנסה להסתיר מברוק כמה נגעלתי מהפופקורן שזה עתה קנה לי.
הקולה שטפה את גרוני ואני הצצתי לעברה של סוואנה, ענייה היו נעוצות במסך ולא נראה שהיא שמה לה אליי, מעבר לכתפה, אפילו בחושך, יכולתי לראות את עניו של מייק נעוצות בי. הוא חייך חיוך מעצבן, כאילו אומר 'אמרתי לך' ואני מהרתי לסובב את פני חזרה למסך.
ובאותו הרגע זה הכה בי, בדיוק כמו שמייק צדק לגבי הפופקורן, ככה הוא גם צודק לקשר לברוק. אני לא יכולה להתחיל איתו משהו, אני מאוהבת במישהו אחר.

באותו לילה שוב התהפכתי במיטה, מנסה להרגיע את פעימות הלב המואצות שלי. הסרט עבר בסדר, אך בכול פעם שברוק הניח את זרועו על גב המושב שלי זעתי באי נוחות, מנסה לגרום לו להבין את הרמז. אם לפני הסרט הדבר היחיד שרציתי הוא שמייק ירד לי מהוריד וייתן לי להנות בחברתו של ברוק – אז אחרי שהמסך ירד רציתי רק לחזור הביתה, כדי שלברוק לא תיהיה הזמדנות לחבק אותי, או יותר גרוע, לרכון מטה ולנשק אותי. פיתאום ידעתי שאני לא רוצה איתו כלום, לפני שאני ממשיכה הלאה אני חייבת לגלות מה קרה לאותו נער שמייק סיפר לי עליו. אבל איך?
העברתי כמה שעות טובות בניסיון לחשוב על איך לגרום למייק לספר לי עוד פרטים על פעם. הוא יודע בכלל משהו?
מאז שהשתחררתי מבית החולים החיים שלי לא הפסיקו להפתיע אותי, והדבר היחיד שרציתי הוא שהזיכרון שלי יחזור אליי סוף סוף, כך אוכל לדעת מהי האמת בוודאות.
ואולי בכלל כול מה שמסביבי הוא שקר. אולי מייק הוא שקר, אולי ההורים שלי הם שקר, אולי החברות החדשה עם סוואנה היא שקר, אולי החיים האלה בכלל לא שלי… השתעשעתי עם המחשבה הזאת עד שהעייפות גברה עליי ושקעתי בשינה טרופה…

ישבתי על דשא סנטטי, הוא היה ירוק מידי והעלים המזוייפים שלו דקרו את רגלי החשופות. לבשתי שורט ג'ינס קצר וגופייה רפוייה בצבע ירוק בהיר. החזקתי מצלמה ביד והייתי עסוקה בצילום של כלב שחור וגדול.
"נו באקס, תשכב כבר!" הקול המתכתי שלי שוב בקע מפי, אך הפעם הוא נשמע שמח.
הכלב הגדול נעץ בי מבט והתיישב מולי. ראיתי את עצמי שולחת יד ומנסה להפיל אותו כך שישכב.
" הוא יוריד לך את היד." שמעתי את קולו של מייק מרחוק והסתובבתי. מייק התקרב אלי, שערו ארוך יותר מהרגיל, לבוש שורט וגופיה ובידו החזיק שתי בירות.
"סביר להניח שהוא יוריד לך את הראש מאשר שינשך אותי, נכון באקסי?" פניתי לכלב וליטפתי אותו בדיוק כשמייק התיישב לידי והושיט לי בירה קרה.
הבחנתי שאנחנו יושבים על דשא רחב ידיים, גינה גדולה של בית גדול שלא זיהיתי.
"החיים היפים! לא ככה?" מייק הרים את הבירה שלו ולגם.
"שקט לי מידי." נאנחתי, התייאשתי מהניסיון לגרום לבאקס לשכב והנחתי את המצלמה לידי, פותחת את הבירה שלי גם.
מייק צחק, " אני מצטער שבבית הקיץ שלנו אין סקס, סמים ורוקנרול." הוא ציחקק ואני חבטתי בו.
לפתע הרגשתי קור עז בגבי, לקחה לי בדיוק שנייה להתחיל לצרוח ולהבין שמישהו מתיז עלי ועל מייק מים. מייק קפץ ראשון, "יחתיכך בו זו-", הוא לא סיים את המשפט והתחיל לרוץ.
אני לעומת זאת ספגתי עוד התזה. התרוממתי במהירות והסתובבתי, ראיתי נער עם שיער שטני ועניים ירוקות וגדולות עומד עם צינור ומשפריץ עלי מאחורה.
"היי! הייי!", צעקתי והתגלגלתי מצחוק, הלכתי לכיוון הנער שלא הוריד את הצינור והמשיך להשפריץ עליי.
הבחור צחק ביחד איתי, הידיים שהחזיקו את הצינור הרפו מעט ואני קפצתי על ההזדמנות, תפסתי את הצינור וסובבתי אותו לעבר הבחור. העניים הירוקות שלו ברקו והוא התחיל לצחוק חזק יותר, עמדו שם שנינו ספוגים במים ולא הפסקנו לצחוק.
"אתה פשוט חולה!" אני הייתי הראשונה שדיברה.
"שמעתי שאמרת שחסר אקשן!" הקול שלו היה כל כך מוכר…התרכזתי בפניו, עניים ירוקות, שיער שטני מבולגן, גומות כמו שלי…אני מכירה אותו!
"אתה דפוק לגמרי, אדוארד!".