אלכסנדריה| פרק חמישי – חנות מזכרות קטנה.

למחרת בבוקר התעוררתי לקראת עשר. שמעתי קולות צחוק מהקומה התחתונה ושיערתי לעצמי שגרייס, ריק ומייק כבר ערים מזמן. תהיתי לעצמי האם כדי לרדת למטה ולהפריע למשפחה הקטנה והמאוחדת הזאת. שיערתי שהנוכחות שלי מכניסה את כולם ללחץ, בעיקר בגלל שהם צריכים לשקול מילים ולנסות לא להזכיר את העבר כמו שביקשו הרופאים.
ניסיתי לחקור אתמול את מייק לגבי ההערה שהוא זרק לאוויר אבל הוא חייך ואמר שהוא קצת לחוץ בגלל המצב וזה הכול. נשארתי ערה הרבה אחרי שהוא יצא מחדרי ואיחל לי לילה טוב. המוח שלי כמעט קרס מרוב מחשבות, למה הוא התכוון כשאמר שהוא לא בטוח לגבי מה שהוא היה בשבילי? מחשבות מטרידות התחילו לגלוש למוחי. ניסיתי לתאר לעצמי את הבחורה שהייתי פעם. הרי לא יכול להיות שהייתי שונה לגמרי ממה שאני עכשיו, נכון?
ממה שגרייס תארה הייתי פשוט לא חברותית ולמדתי המון, אבל זה לא דבר רע! ואז שוב נזכרתי בחלום המוזר שהיה לי לגבי הסכין. התאמצתי להיזכר בעוד פרטים מהחלום, לחשוב על האם החדר בו עמדתי בחלום מוכר לי, או הצעקות של הבחור שהלם בדלת… אך שוב דבר לא עלה בראשי. כנראה שזה היה באמת סתם חלום מוזר ומטריד שהמוח שלי המציא לעצמו בגלל כול הלחץ הנפשי בו הייתי שרויה.
נאנחתי והתמתחתי, מתנערת מהמחשבות הרעות על הבוקר. בדיוק כשקמתי כדי לשטוף את פניי צלצול הדלת בקומת הכניסה נשמע. תהיתי לעצמי מי יכול להגיע לכאן מוקדם כול כך.
חיטטתי בארון, מבינה שהטעם שלי בבגדים היה מאוד ילדותי פעם. היו לי עשרות חולצות קצרות עם הדפסים של דמויות מסרטים מצויירים, והרבה שורטים וג'ינסים זרוקים. אף לא שמלה אחת או חצאית.
גלגלתי עניים והוצאתי שורט שחור וחולצה אפורה וחלקה, מסרבת בכול תוקף ללבוש חולצות עם ציורים של ארנבונים עליהן.
שמעתי עוד קולות מקומת הכניסה ומיהרתי להתלבש. מחשבה מוזרה על כך שאולי מישהו שהכרתי פעם בא לחפש אותי עברה בראשי, אך סילקתי אותה כמעט מיד. הרי לא באמת היו לי חברים, נכון?
ברגע שירדתי במדרגות לעבר הסלון שלנו שמעתי את גרייס צוחקת, ואת קולו של מייק אומר 'נעים להכיר'. ברגע שהם שמעו את הצעדים שלי, מייק, שעמד עד אותו הרגע עם הגב למדרגות, הסתובב מיד.
חיוך גדול נפרס על פניו כשראה אותי, "בוקר טוב פיצית!" הוא אמר ואני חייכתי קלות.
ליד הדלת הבחנתי בסוואנה, השכנה שפגשתי אתמול. היא הייתה כמעט בגובה של מייק, לבושה בסקיני ג'ינס אדום וגופיית אפורה ורופפת שחשפה את צידי מותניה.
"היי אאני!", היא קיפצה במקומה ברגע שנעמדתי לידם וגרייס נשקה לראשי ושאלה איך ישנתי.
שיערה החום של סאוונה היה מפוזר על כתפיה ברשלנות והיא עמדה וחייכה בזמן שהחלפתי כמה דברים עם גרייס.
" מה נישמע?", פניתי לעברה של סאוונה אחרי שגרייס מלמלה התנצלות קלה ואמרה שהעוגיות שהיא אופה ישרפו אם לא תוציא אותן עכשיו מהתנור, ומהרה לחזור למטבח.
" רציתי לצאת לקניות, ועל הדרך חשבתי לקרוא לך להצטרף אליי." סוואנה אמרה לי עם חיוכה התמידי.
בזווית העין ראיתי את מייק מעביר מבט ביני לבינה ואני מהרתי להנהנן במהירות, "אני אשמח לבוא איתך!".
הרי זה בדיוק מה שרציתי, להכיר אנשים במקום הזה! ומה טוב יותר מאשר לצאת לקניות עם בחורה שבהחלט יכולה להיות חברה טובה?
"אתה יכול להצטרף גם." סוואנה שלחה חיוך פלרטטני לעברו של מייק והוא צחק.
"אני חושב שאוותר הפעם." הוא אמר וקרץ לי.
סוואנה משכה בכתפיה, "אוקיי. רק שתדע שאתה מפסיד!".
עכשיו אני הייתי זאת שפרצה בצחוק, מבחינה בזה שסוואנה מנסה להתחיל עם אחי. דחפתי אותה לעבר הדלת בקלות, "קדימה, בואי נלך!".
מייק צעק לנו 'ביי' שנייה לפני שטרקתי את הדלת מאחורי ונתקלתי במבטה הזועף של סוואנה.
"לא ציינת שיש לך אח חתיך!".

השמש חיממה את ראשנו בזמן שאני וסוואנה צעדנו לאורכה של השכונה שלנו. היא לא הפסיקה לפטפט ולדבר על כמה טוב שהגעתי לכאן וכמה היה לה משעמם לפני.
" קשה למצוא מה לעשות כאן, בעיקר בסוף הקיץ. כמו שאמרתי לך, כולם מתפזרים לקולג'ים ואני נשארת חסרת חברים." היא אמרה, מזיזה את ידיה לצדדים תוך כדי דיבור.
"אנחנו באמת הלכות לקניות?", שאלתי אחרי שיצאנו מהשכונה שלנו והתחלנו ללכת דרך רחוב אחר, שלא הכרתי עדין.
סוואנה משכה בכתפיה, "אפשר. למרות שאני לא מתה על כול העניין של הקניות," היא הגניבה לעברי חיוך "חשבתי להראות לך את מקום העבודה שלי. מה את אומרת?".
משום מה לצאת לקניון ולעשות קניות באמת נשמע לי כמו משהו בנאלי ומשעמם ושמחתי שלסוואנה היו תוכניות אחרות.
"או, לא ידעתי שאת עובדת." אמרתי וסוככתי על עניי בעזרת ידי כדי שאוכל לישר לעברה מבט.
" יש לי ידיד ממש טוב בשם ברוק. אבא שלו מנהל חנות מזכרות קטנה לא רחוק מכאן, אני עובדת שם מגיל שש עשרה בערך." היא סיפרה ואני תהיתי ביני לבין עצמי אם גם לי הייתה פעם עבודה. או ידיד ממש טוב.
"מה איתך? מה את אוהבת לעשות?" ברגע השיחה עברה אליי התחלתי להרגיש את הגרון שלי מתבייש. לא ידעתי למה בדיוק אבל לא רציתי לספר לסוואנה שעברתי תאונה שמחקה את כול זכרוני, זה נראה לי כמו מידע שלא צריך לחלוק עם כול אחד.
"אני אוהבת לצייר. " קרקרתי במקום זאת, מסתמכת על דבריה של גרייס.
" באמת?! יואו איזה יופי! מה את מציירת?", סוואנה כמעט התחילה לדלג, גורמת לי לנשוך שפתיים בגלל השאלות שלה.
"אמ… כול מיני." משכתי בכתפיי, מנסה להתנער מתשובה ישירה.
" זה נשמע טוב! האמת שגם אני אוהבת אומנות, הבעיה היא שאין לי חוש לציור בכלל. אבל אני רוקדת, אני ממש אוהבת את זה. הצטרפתי ללהקת המחול של בית הספר בערך בכיתה ג' ומאז אני לא מפסיקה לרקוד." שיערה של סוואנה קיפץ מצד לצד בזמן שהתחילה לדבר בהתלהבות.
"ניסיתי להתקבל לקולג לאומנויות הבמה השנה ולצערי הרב נקעתי את הקרסול ונפסלתי, אבל אני כול כך הולכת להראות להם שנה הבאה! אני וכמה חברים רוקדים כמה פעמים בשבוע אצל קסי, תבואי פעם אחת! אני בטוחה שתאהבי." בקושי הצלחתי לעקוב אחרי פרץ דיבורה המהיר.
"אה…אני לא רוקדת האמת." מלמלתי, משערת לעצמי שאם רק אנסה לרקוד אשפיל את עצמי בפני חבריה של סוואנה.
היא לעומת זאת הניפה את ידיה באוויר, "שטויות! כולם אוהבים לרקוד, צריך רק להשתחרר."
השיחה בנינו המשיכה לזרום בדרך לחנות שבה סוואנה עבדה. ניסיתי כמה שיותר לנווט את השיחה אליה, שואלת אותה שאלות ובקושי עונה לה כשהיא התעניינה במשהו. כול שאלה של סוואנה גרמה לי להתכווץ במקומי ולהתמרמר על כך שאני לא יכולה לענות לה על שום דבר בכנות. אני לא זוכרת כלום, שום פרט קטן. את הטיול הקצר שלנו ניצלתי כדי לבחון את הסביבה, מחפשת נואשות אחרי משהו מוכר. אך שום דבר לא חדר למוחי, שנראה כי התאבן אחרי התאונה.
החנות שבה סוואנה עבדה הייתה חנות קטנה באחד הרחובות היותר ראשיים באזור שלנו.
כשהגענו היא מחאה כפיים בהתלהבות וגררה אותי פנימה, חושפת אותי לחדר עגול וקטן שכולו היה מלא עד אפס מקום. מגנטים, עטים, פסלונים, דגלים ושלל מזכרות קטנות עם הדגל של אטלנטה מתוסס עליהם קישטו את הקירות והשולחנות הקטנים שהיו מפוזרים בכול מקום.
בהתחלה אפילו לא שמתי לב לבחור השזוף שעמד מאחורי הדלפק, העניים שלי התרוצצו לכול עבר, מנסות לקלוט כמה שיותר דברים בבת אחת.
"היי ברוק!", הקול של סוואנה הקפיץ אותי ואז ראיתי את הבחור השזוף והגבוה ניגש אלינו ומחבק את סוואנה חיבק חם ואוהב.
"זאת אנני, השכנה החדשה שסיפרתי לך עליה." סוואנה אמרה אחרי שברוק שיחרר אותה ומבטו עבר אלי.
"ברוק סטילס, נעים מאוד." הוא חייך חיוך שחשף את שיניו הלבנות והושיט יד ללחיצה.
"אנני פאלמר." לחצתי את ידו והחזרתי לו חיוך, מנסה לא לבהות בו יותר מידי.
ברוק נראה טוב, במילים עדינות. עניו היו כחולות כמו הים וצבע שיערו שטני, עצמות לחיים גבוהות וחיוך משגע. הייתי בטוחה שאני מסמיקה.
"באתן לבקר?", ברוק שאל ואני הנהנתי קלות.
סוואנה מצידה משכה בכתפיה, " באתי להתחנן שתחליף אותי במשמרת בשבת הקרובה."
ברוק שילב את ידיו, "את רואה איך היא מנצלת אותי?", הוא קרץ לי ואני פרצתי בצחוק.
"נו בחייך ברוק! לקסי יש יום הולדת!", סוואנה רטנה.
"נו ומה אני? עז? גם אני מוזמן ליום הולדת שלה." עניו של ברוק התכווצו בחיבה, ידעתי שלא משנה מה סוואנה תבקש ממנו היא בוודאי תקבל את זה בסוף.
"אבל אתם בקושי מכירים! היא הזמינה אותך רק כי לא נעים לה." סוואנה הניפה את ידיה לצדדים, גורמת לי לצחוק עוד יותר.
מבט משועשע הופיע על פניו של ברוק, "טוב לדעת." הוא מלמל וגירד בראשו, גורם לי לפזול לכיוונו.
"זאת אומרת, בלי לפגוע, כן? אוף נו ברוק תחליף איתי!", עכשיו היא רקעה ברגליה ונעצה בברוק מבט מתחנן.
בדיוק כשחשבתי שהוא עומד להישבר הוא פנה אליי, "את חדשה כאן, נכון?".
"אמ…כן." מלמלתי בבישנות.
"ברוק-"
"אני אחליף איתך סוואנה, רק בתנאי שאנני תבוא להעביר איתי את המשמרת בשבת." הוא אמר וגרם ללסת שלי להישמט.
"עשינו עסק!", סוואנה אמרה, לא מאפשרת לי אפילו להתנגד.

כול הדרך הביתה ניסיתי להגיד לסוואנה שזה לא הולך לקרות, שאני ממש לא מתכוונת לבלות את השבת הראשונה שלי בעיר בחנות מזכרות קטנה עם בחור שנראה טוב מידי, לבד.
אך סוואנה ביטלה את דברי בהינף יד, מסבירה לי שברוק הוא הידיד הכי טוב שלה כבר שנים, ובכלל היא בטוחה שהוא יציע לי לעבוד איתם בחנות כי לא מזמן הבחור השני שעבד שם התפטר.
ניסיתי להכריח את עצמי להתווכח איתה עוד, אבל האמת היא שנורא החמיא לי שברוק רצה להעביר איתי ביחד משמרת, ולא משנה אם הוא באמת רק רצה שאעבוד אצלם בסוף.
בעצם, למה לא? יש לי שנה שלמה לבזבז לפני הקולג' ואני בטוחה שגם ככה אצטרך לחפש עבודה בקרוב. למה שלא אעבוד ביחד עם סוואנה? טוב, איתה ועם ברוק.
חזרנו הביתה בסביבות אחר הצהריים. סוואנה נפרדה ממני בדיוק איפה שנפגשנו בפעם הראשונה ואמרה שאם ארצה אפשר ללכת מחר לבריכה, ביחד עם ברוק.
תהיתי בליבי אם היא שמה לב שהסמקתי כול אותו הזמן שבו היינו בחנות.
אכלתי צהריים עם גרייס וריק שמאוד התעניינו ביום שלי ושאלנו איפה הייתי ומה עשיתי. סיפרתי להם הכול, מחסירה את הפרט של המשמרת בשבת.
מייק יצא להיפגש עם חברים בצד השני של העיר, וגרייס אמרה שהוא הבטיח לקחת אותי לאכול ארוחת ערב אחרי שיחזור.
אחרי שסיימתי לאכול את חזה העוף שלי התחלתי לפהק ועליתי למעלה לחדרי, חושבת לתפוס תנומה קלה לפני שמייק יחזור הביתה.
סגרתי את התריסים בחדר ונשכבתי על המיטה, מריצה את היום בראשי.
סוואנה הייתה בחורה טובה, ידעתי את זה עוד בשניה שפגשתי אותה. שמחתי שהכרתי אותה, ועוד יותר שמחתי שהיא גררה אותי היום והפגישה ביני לבין ברוק.
וברוק…טוב, אני לא זוכרת אם הכרתי נערים כמוהו לפני התאונה. אך מה שבטוח הוא שעדין לא ראיתי מישהו חתיך כמוהו מאז שהתעוררתי.
חיוך דבילי עלה על פני כשנזכרתי בכך שביום שבת אני צריכה לעבוד איתו.
לאט לאט עניי נעצמו ונתתי לעצמי ליפול לתוך שנת צהריים עמוקה, כשברוק עדין מתרוצץ במחשבותיי.

ישבתי על ספה ירקרקה, מולי הייתה טלווזיית פלזמה וסרט כלשהוא שודר, הכול היה עמום וכהה יתר על המידה, שוב לא ראיתי דברים בבירור.
הרגשתי עיקצוצים בראש והמקום לא היה מוכר לי.
מייק התיישב מולי אחרי דקה כשכוס מים בידו והוא החזיק כדור קטן, "תשתי." הוא אמר לי ולקחתי את הכדור מידו.
החזקתי את הכוס ביד וסקרתי את מייק, הוא נראה שונה. היה לו שיער ארוך יותר והוא לבש סוודר לבן ונעץ בי מבט מודאג.
"מטורפת…את יודעת איך הבהלת אותי?", הוא הניד בראשו מצד לצד.
"שתוק מייק." הקול שיצא מגרוני היה זר..שונה.
מייק הרים את מבטו אלי, "תראי לי." הוא אמר בקול נחוש.
"זה כלום." השבתי ולגמתי עוד מהמים.
"אני מבקש שתראי לי." הוא אמר, הפעם בקול רך יותר.
נאנחתי, הסתובבתי עם גבי אליו והרמתי את החולצה למעלה.
"נו?",שאלתי בעצבנות יתר.
"אלוהים יש לך חתך עמוק!!!" מייק קפץ מהספה, "אני מתקשר לאמבולנס…את…עדין יורד לך דם!".
"ומה תגיד להם?" הקול המתכתי שוב בקע מפי "שאח שלי דקר אותי?".
התעוררתי בקפיצה, זיעה קרה שוב כיסתה את פניי. מה לעזעזעל זה היה ?!