אלירז & נועם – סיפור ערסים – פרק תשע עשרה (על הטוב והרע )

התעוררתי בבוקר, והרגשתי כמו לכלוכית.
לא בגלל שאני מלוכלכת , זה אני עדיין לא.
בגלל הציפורים שצייצו ללא הפסקה, השמש החמימה שהביטה בי דרך החלון, והעכבר החמוד שהיה על הרצפה.
רגע, מה?
"עכבר!!!!!!" צרחתי ונעמדתי על המיטה, בעוד העכבר ממשיך להתקרב אליי.
"אלירז!הוא יאכל אותי!" צרחתי בהיסטרייה ואלירז נכנס לחדר בבהלה.
"מה יש לך?" ואז הוא ראה את העכבר.
"הא." הוא חייך ובתנועה חלקה תפס את העכבר מהזנב שלו.
אני יוצאת עם ילד דוחה.
רגע, איך הוא עשה את זה?
ולמה?
הוא עלה על המיטה לצידי כשהעכבר בידו וקירב אותו אליי.
"אלירז דיי!" צרחתי וירדתי מהמיטה.
"הוא בא לאכול אותך!" הוא אמר וירד מהמיטה אחריי, צוחק.
ברחתי לסלון בעוד הוא אחריי עם העכבר.
"הוא מתקרב!" הוא צעק באיימה ואני צרחתי בהיסטרייה.
זה מביא מחלות!
מה אם יש לו כלבת?!
או יותר גרוע!
שפעת חזירים!
"מה יש לכם?" מזי מלמלה כשראתה את אלירז רודף אחריי.
היא כנראה לא הבינה שיש לו עכבר ביד.
לפתע ליאור התחיל לצחוק ששלט בידיו ואלירז התחיל להתפקע גם הוא.
הבטתי בהם, ואז הבטתי בעכבר.
"מה מצחיק ?" שאלתי, לא מבינה.
"ז…זה עכ…כבר צע…צוע ע…ל שלט!" התפקע אלירז מצחוק.
החמצתי את פניי.
עכבר צעצוע?! חאני חשבתי שזה עכבר אמיתי!
אלירז התקרב אליי וליטף את ראשי , עדיין צוחק.
"תצחק תצחק." הרמתי לעברו אצבע ותקעתי אותה בחזהו.
"אתה את שלך תקבל." אמרתי בדרמטיות ועליתי לחדר שלי.
חצוף! אני אראה לו מה זה!!!
ויש לי רעיון טוב.
~ נ.מ אלירז ~
מה שעשיתי לנועם, זה היה פשוט גדול!
אחח קטנה שלי, כמה שאת פחדנית .
וכמה שאני אוהב אותך…
וכמה שהפכת אותי לכוסית מזדיינת…
כבר חודש וחצי בגללה אני בלי זיונים .
אבל… אני בטוח שהיא שווה את זה.
היא ירדה לסלון אחריי כמה דקות, נשקה לשפתיי והלכה למטבח.
זה היה יום שישי, כך שאנחנו לא לומדים.
~נ.מ נועם ~
"אלירז, ארוחת הבוקר מוכנה!" צעקתי לו מהסלון.
כל האוכל היה כבר מוכן על השולחן.
"אני בא יפה שלי." הוא התקרב אליי ונשק לשפתיי.
הוא התיישב והתיישבתי מולו.
הוא התחיל לאכול במהירות את החביתה, חייכתי לעצמי.
"כוסראבק מה שמת בזה?!" הוא צעק וראיתי שהוא מתחיל להזיע.
אז שלב א' עבר בהצלחה, חריף לו.
"אופס…" מלמלתי והבאתי לו כוס מים.
הוא שתה את הכול בלגימה אחת ו…פוף, ירק על החביתה שנשארה בצלחת.
"כוסאמק נועם!!" הוא צרח ורץ למטבח, בעוד אני מתגלגלת מצחוק.
בתכלס, זה הגיע לו.
הוא חזר, הפנים שלו אדומות, והוא מביט בי בכעס.
"בואי הנה." הוא משך אותי אליו.
הפסקתי לצחוק.
או – או
"אני אוהב אותך." הוא משך אותי לנשיקה ו…
"חריף!!!"